ביאור שטיינזלץ על תמורה כ׳

1 וכן זה המקדיש בהמה נקיבה לפסחו וכן לאשמו, אף שאין קרבנות אלה באים אלא מן הזכרים — חלה עליה קדושת הגוף, ומשום כך הריהי עושה תמורה. שאם המירו עליה בהמת חולין — חלה אותה קדושה על בהמת החולין.

2 ואילו ר' שמעון חולק על חכמים ואומר: אין דין כל הקרבנות הללו שווה, שהמקדיש בהמה נקיבה לעולתו — הריהי עושה תמורה, וזאת משום ששם עולה עליה בעולת העוף שבאה אף מן הנקיבות, ומשום כך הריהי קדושה בקדושת הגוף, ולכן אינה נמכרת אלא לאחר שנפל בה מום. אבל המקדיש בהמה נקיבה לפסחו או לאשמו, שלא חלה עליה קדושת הגוף כלל, והריהי נמכרת כפי שהיא בלא מום — אין עושה תמורה. שכן כלל הוא בדין התמורה:

3 אין לך דבר קרבן העושה תמורה אלא רק הבהמה שחלה עליה קדושת הגוף, ואף אם אינה יכולה להיקרב — הריהי רועה עד להסתאב לנפילת מום, ומשנפל בה מום הריהי נמכרת, וקונים בדמיה אותו קרבן כראוי.

4 אמר רבי בהכרעת מחלוקת זו בין חכמים לר' שמעון: אין אני רואה איני מקבל את דבריו של ר' שמעון בענין קרבן פסח, שאינה עושה תמורה, וטעם הדבר: הואיל ומותר הפסח קרבן הפסח שלא הוקרב בשעתו הריהו קרב לאחר הפסח כקרבן שלמים. וכיון שהשלמים באים מן הנקיבה, אף במקרה זה של המקדיש בהמה נקיבה לפסח, נחשב הדבר כמי ששם שלמים עליה, וחלה עליה קדושת הגוף לענין שאין היא נמכרת בלא מום, ולכן הריהי עושה תמורה.

5 ומבררים תחילה את דברי רבי: מדוע אמר רבי שאין הוא מקבל את דברי ר' שמעון רק בענין הפסח, ולימא ויאמר אף: אין אני רואה את דבריו של ר' שמעון באשם, ובדומה לטעם שאמר בענין הפסח: הואיל ומותר אשם קרב עולה, ונמצא שנקיבה זו שהוקדשה לאשם הריהי עולה, וקדושה קדושת הגוף שהרי יש חטאת הבאה נקיבה, בעולת העוף, ותעשה תמורה! ומשיבים: רבי סבר לה כרבנן הריהו סבור כחכמים, דאמרי שאומרים: מותרות אשם לנדבת ציבור אזלי הולכים, שקונים בדמיהם עולות ציבור, ומכלל דיני התמורה הוא שאין תמורה בקרבן הצבור.

6 א ונפנים עתה לבירור דברי ר' שמעון בברייתא: קא סלקא דעתך היה עולה על דעתך לומר כי היינו טעמא זהו הטעם של ר' שמעון גבי אצל, בענין המפריש נקבה לעולתו: משום הכי כך, מטעם זה בהמה זו עושה תמורה — דהאיכא שהרי יש שם עולה עליה, גבי אצל, בדין עולת העוף, שעולה מן העוף יכולה לבוא אף נקיבה.

7 אלא שאם כן הוא, מעתה אף בכהן גדול החייב בפר חטאת של יום הכיפורים שהוא זכר, שהפריש פרה נקיבה עבור פרו — תיקדוש תתקדש הפרה לענין זה שתעשה תמורה, מאותו הטעם, דהאיכא שהרי יש שם חטאת עליה, שכן פרת חטאת פרה אדומה הנעשית לצורך מי חטאת הריהי נקיבה! ומשיבים: אין לומר זאת, משום שפרה אדומה עצמה אין קדושתה קדושת הגוף, שהרי אינה קרבה על המזבח במקדש, אלא קדשי בדק הבית הוא, והלכה היא שקדשי בדק הבית לא עבדי אינם עושים תמורה.

8 ושואלים עוד על שיטת ר' שמעון: יחיד כל אדם מישראל שחייב בקרבן חטאת הבאה מן הנקיבה, ועמד והפריש שעיר זכר לחיוב זה של שעירתו — תיקדוש תתקדש בהמה זו בקדושת הגוף לענין שיעשה תמורה, שכן יש שם חטאת בזכר, דהאיכא שהרי יש שעיר חטאת שמביא הנשיא והוא בא מן הזכר! אי נמי או גם כן יש לשאול באופן הפוך: נשיא שחייב בקרבן חטאתו ועמד והפריש שעירה נקיבה לשם שעירו — תיקדוש תתקדש הבהמה בקדושת הגוף לענין זה שתעשה תמורה, שכן יש שם חטאת עליה, דהא שהרי יחיד מפריש שעירה. ובכל אלה היה לר' שמעון לציין שאף הם עושים תמורה!

9 ומשיבים: אין זה נחשב שם חטאת על שעירת נשיא משום שיש כמותה ביחיד וכן בשעיר יחיד משום שיש שעיר נשיא כי הני אלו נשיא ויחיד מישראל, תרי גופי נינהו שני גופים הם, ואין שם הקרבן נקרא אלא כשהוא בכלל חיובי אותו אדם עצמו.

10 ושואלים על כך: אלא מעתה, אם חטאו יחידים מישראל בדבר המחייבם בחטאת עד שלא בטרם נתמנו לנשיא, אף שהקרבן הראוי להם הוא שעירה, אם לא הספיק החוטא להפריש שעירה לחטאתו לפני מינויו לנשיא, כי כאשר, אם מפריש הוא שעיר לשעירתו משכבר נתמנה לנשיא — תיקדוש תתקדש הבהמה בקדושת הגוף לענין זה שתעשה תמורה, שכן יש שם חטאת עליה, ומכלל חיובי אדם אחד הוא, דהא שהרי אילו חטא הנשיא הזה השתא עכשיו והתחייב חטאת — בר איתויי בן הבאת שעיר הוא! ומשיבים: אין זה כך, שכן הא הרי אדם זה לא חטא בהיותו נשיא, ומשום כך לא איחייב התחייב בשעיר אלא בשעירה.

11 וחוזרים ושואלים: אי הכי אם כך הוא, שאין המצב החדש של היותו נשיא נחשב להחיל שם חטאת על היחיד מישראל, הכא נמי כך גם כן תאמר במפריש נקיבה לעולתו שאין כאן שם עולה משום עולת העוף הבאה מן הנקיבה, שכן הא הרי סוף סוף לא מצורע עני הוא ולאו לא עולת העוף קמייתי הוא מביא עתה, ומדוע מודה ר' שמעון בדבר זה שעושה תמורה?

12 ומשיבים: אין המדובר בברייתא בעולה הבאה חובה, אלא בעולת נדבה, ור' שמעון סבר לה סבור הוא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה האומר שכל אדם, ואפילו הוא עשיר, יכול להביא עוף לעולתו. דתנן שכן שנינו במשנה: האומר "הרי עלי עולה" בלא שפירש מה הוא מתנדב — יביא כבש זכר לעולתו, שהוא הפחות שבעולות הבהמה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: יביא עולת העוף, שהוא או תור או בני יונה.

13 ב ודנים עוד בדברי ר' שמעון שבברייתא. תנן התם שנינו שם, במשנה: המקדיש נכסיו למקדש סתם, והרי זו הקדשה לבדק הבית, והיה בהן בכלל נכסיו בהמה הראויה להקרבה גבי אצל, על המזבח, והיו בהמות אלה זכרים ונקבות. במקרה זה ברור שכל הראוי למזבח צריך להקריבו, ואולם נחלקו חכמים כיצד מקריבים.

14 ר' אליעזר אומר: הזכרים — ימכרו ובדמיהן ישתמשו לצרכי להקרבת עולות, ואילו הנקבות, שאין מביאים מהן לעולה — ימכרו לצרכי זבחי שלמים שיש בהם אף נקבות, והואיל והוקדשו הבהמות לבדק הבית דמיהן יפלו עם שאר הנכסים שהקדיש לבדק הבית.

15 ר' יהושע אומר: כל דבר הראוי למזבח, מתכוון האדם המקדישו שיקרב כעולה על המזבח, ולכן, הזכרים עצמן שבתוך הנכסים שהקדיש — יקרבו עולות, והנקבות, שאין מביאים מהן לעולה — ימכרו לצרכי הקרבתן כקרבנות שלמים, ויביא המקדיש בדמיהן עולות. ושאר הנכסים שהוקדשו — יפלו לבדק הבית.

16 אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: לשיטת ר' יהושע שאמר שהזכרים עצמן יקרבו עולות, משום שכך היתה כוונת המקדיש, יש לשאול: והנקבות היכי מקרבן כיצד מקריבים אותן הקונים כקרבנות שלמים, הא הרי מכח קדושה דחוייה קאתיין הן באות, שכן הוקדשו, לשיטת ר' יהושע, לעולות, והלכה היא שנקבה שהופרשה לעולה, אינה קריבה, אלא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר!

17 לישנא אחרינא לשון אחרת: אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: מדקאמר ממה שאמר ר' יהושע שהזכרים עצמן יקרבו עולות, למימרא נראה לומר שלשיטתו קדושת הגוף אקדשינהו הקדישם, ואולם על כך יש לשאול: אי הכי אם כך הוא, שקדושים הם בקדושת הגוף, הנקבות אמאי מדוע ימכרו לצרכי הקרבתן כקרבנות שלמים על ידי הקונה? והרי כיון שהוקדשו לעולות, בעיא צריכות הן רעייה עד שיפול בהן מום!

18 אמר ליה לו ר' יוחנן לר' חייא בר אבא בתשובה לשאלתו: ר' יהושע סבר לה סבור הוא כר' שמעון, שאמר: כל מידי דבר דלא חזי ליה לגופיה שאינו ראוי לו לגופו, שיקרב הוא עצמו על המזבח — לא נחתא ליה אין יורדת, חלה, עליו קדושת הגוף. דתנן שכן שנינו במשנתנו, ר' שמעון אומר: המפריש נקיבה לאשם והרי אין האשם בא אלא מן הזכרים — תמכר אף שלא במום. ואמרינן דטעמא ואומרים אנו שטעם שיטתו זו של ר' שמעון הוא שמ כיון דלא חזיא שאין ראויה נקבה לקרבן אשם — לא נחתא ליה אין יורדת, חלה עליו קדושת הגוף.

19 הקשה ר' חייא בר אבא על תשובתו זו של ר' יוחנן: אין להביא ראיה מדינו זה של ר' שמעון לשיטת ר' יהושע, שכן אימור אמור שאמר כן ר' שמעון את שיטתו זו דווקא גבי אצל, בענין המקדיש נקבה לאשם —

20 דליכא שאין שם אשם על אמו, שאין אשם בא כלל מן הנקיבה. אבל גבי אצל, בענין המפריש נקבה לעולה — דאיכא שיש שם עולה על אמו בעולת העוף, אפילו ר' שמעון מודה שחלה קדושת הגוף על הנקבות לענין זה שלא ימכרו לצורך שלמים, שכן מכח קדושה דחויה הן באות!

21 ועוד יש להקשות על הסברו זה של ר' יוחנן: הא שמעינן ליה הרי שמענו אותו את ר' שמעון שסבור שהמפריש נקבה לעולתו הריהי עושה תמורה, הרי איפוא שחלה עליה קדושת הגוף לענין זה, ולפיכך כן תיחשב הנקיבה כמי שבאה מכח קדושה דחויה!

22 אמר ליה לו ר' יוחנן לר' חייא בר אבא בתשובה: כוונתי היתה שר' יהושע סבר ליה כאידך תנא אליבא הריהו סבור כדעת התנא האחר בשיטת ר' שמעון. דתניא שכן שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יהודה אומר משום בשם ר' שמעון: אף המקדיש נקבה לעולתו אין עושה תמורה. שאף ששם עולה עליה, לא חלה עליה קדושת הגוף, ומשום כך תמכרנה הנקבות לצורך הקרבתן כשלמים, ואינן שלמים הבאים מכח קדושה דחויה.

23 א משנה בהמה שהיא תמורת קרבן אשם, וכן ולד התמורה, וכן ולדן וולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — הרי אלו ירעו עד שיסתאבו שיפול בהם מום הפוסל מהקרבה, וימכרו, ויפלו דמיו לקופת המקדש, שממנה מביאים עולות נדבה של ציבור. ר' אליעזר אומר: אין אלה הולכים לרעייה, אלא ימותו. ור' אליעזר אלעזר. ראה גרסות אומר: אין מביאים בדמיהם עולות ציבור של נדבה, אלא הבעלים הוא שיביא בדמיה עולות יחיד.

24 ועוד נחלקו חכמים אלה בדין קרבן האשם שמתו בעליו לפני שקרב והתכפרו בו, וכן בדין קרבן האשם שכיפרו בעליו וכגון שאבד הקרבן הראשון, והפרישו הבעלים קרבן אחר והקריבוהו והתכפרו בו, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון — הרי אלו ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיו לנדבה. ואף באלו ר' אליעזר אומר: ימותו, ור' אלעזר אומר: יביא הוא עצמו בדמיה עולה.

25 ודנים בדברי חכמים ור' אלעזר: והלא אף לדעת חכמים הקרבן הבא ממעות הנדבה עולה היא, ואם כן מה ההבדל בין דברי ר' אליעזר ר' אלעזר האומר שיביא בדמיהם עולה לדברי חכמים? אלא יש לומר שאין חכמים ור' אליעזר ר' אלעזר עוסקים באותו קרבן. שעולה המוזכרת בדברי חכמים היא עולת ציבור ואילו זו המוזכרת בדברי ר' אליעזר היא עולת יחיד. ובין שתיהן כמה הבדלים: עולת היחיד בזמן שהיא באה כקרבן עולה — הרי הבעלים סומך בידיו עליה לפני שנשחטת. וכן מביא נסכים יין ומנחה עם הקרבן, ונסכיה באים משלו מממונו. ואם היה הבעלים כהן — עבודתה ועורה של העולה הריהן שלו. ולעומת זאת,

26 בזמן שהיא עולת ציבור של נדבה — בעל אותו קרבן שנמכר אינו סומך עליה, שהרי של ציבור היא, ואין סמיכה בקרבנות ציבור. וכן הוא עצמו אינו מביא עליה נסכים, ואולם יש לה נסכים ונסכיה באים משל ציבור. ואף על פי שהוא כהן — אין הוא זוכה בעבודתה ובעורה, אלא משל אנשי משמר של הכהנים העובדים בבית המקדש באותו שבוע הם.

27 ב גמרא שנינו בתחילת המשנה שנחלקו חכמים ור' אליעזר בדינם של תמורת אשם וולד התמורה, ושנינו עוד בהמשך המשנה שנחלקו חכמים ור' אליעזר בדיני אשם שמתו בעליו ואשם שהתכפרו בעליו באחר, ומסבירים מה טעם צריכא צריך שתאמרנה שתיהן:

28 דאי אשמעינן שכן אם היה התנא במשנתנו משמיענו רק את מחלוקתם בדינו של אשם שהתכפרו בעליו באחר — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר בזה הוא שאמר ר' אליעזר שימותו, משום שגזר באשם זה שלאחר כפרה, אטו משום אשם שלפני כפרה. שאם היה נקבע דינו שיביאו בדמיו עולות, היו טועים ואומרים שגם לפני כפרה כגון שאבד אשם, והופרש אשם אחר, ונמצא האשם שאבד, ונשלח אחד מהם לרעייה ונפל בו מום, דינו שמביאים בדמיו עולות, אף שהוא לפני כפרה. ואין הדין כן, כי כאשר לא הוקרב האשם השני, דינו שיביאו בדמיו של זה שרעה קרבן אשם.

29 אבל גבי אצל, בענין תמורת אשם ובענין ולד תמורתה, שאין מקום לגזירה זו שהרי הם הולכים לרעיה בכל אופן, אף שלא נתכפר עדיין הבעלים באחר — אימא מודי להו לרבנן אמור שר' אליעזר מודה להם לחכמים שדינם של אלו לרעיה.

30 ומן הצד האחר, אי אשמעינן התם אם היה משמיע לנו התנא במשנתנו רק שם בדינם של תמורת אשם וולד התמורה — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמרי רבנן בזה אומרים חכמים שדינם לרעיה, משום שאין בהם מקום לגזירה, אבל גבי אצל, בענין אשם שהתכפרו בעליו באחר שיש מקום לגזירה, כאמור — היה מקום לומר כי מודו ליה מודים חכמים לו לר' אליעזר. לכן צריכא צריך שתאמרנה שתיהן.

31 ג ועוד במחלוקת שבין ר' אליעזר וחכמים בענין ולד התמורה. אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו בדינו של ולד התמורה, הריהי דווקא לאחר כפרה, שהוקרב כבר קרבן האשם עצמו. אבל לפני כפרה, כשעומדים שניהם, ההקדש והתמורה, לפני הבעלים — לדברי הכל אף הוא הולד עצמו יקרב אשם, אם רוצה בכך הבעלים.

32 אמר רבא: שתי תשובות פירכות יש בדבר, חדא אחת, שאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. והרי עובר זה בא מן העבירה אימו, התמורה, שעבר בה על "לא ימיר". ועוד, התני הרי שנה רב חנניא ברייתא שיש בה לסיועי לסייע לשיטתו של ר' יהושע בן לוי שאמר כי דווקא ולד ראשון של שלמים הוא שקרב, אבל ולד שני ולדו של הולד — אינו קרב. ואף ולד התמורה, הריהו כעין "ולד שני", שכן הריהו כדור שלישי מהקרבן המקורי!

33 אלא, אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר, כך נאמר: אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מחלוקת חכמים ור' אליעזר הריהי דווקא קודם כפרה, שלדעת ר' אליעזר דינו למיתה, שכן יש חשש שיבואו להקריבו כאשם. ולדעת חכמים דינו לרעיה, שאין חוששים שיבואו להקריבו כאשם. אבל לאחר כפרה שהקריבו את האשם המקורי — שוב אין מקום לחשוש שיקריבוהו כאשם, ולדברי הכל הוא עצמו קרב עולה.

34 ושואלים על כך: כיצד מקריבים את ולד התמורה, והתני והרי שנה רב חנניא ברייתא שיש בה לסיועי לסייע לשיטת ר' יהושע בן לוי שאין מקריבים "ולד שני", ואף כאן אין להקריב את ולד התמורה, שכ"ולד שני" הוא! ומסכמים: אכן קשיא קשה.

35 ד בעא מיניה שאל ממנו ר' אבין בר חייא מר' אבין בר כהנא: הפריש בהמה נקבה לקרבן אשם ואשם בא רק מן הזכרים, וילדה זכר, בנה זה מהו שיקרב לעולה? ושואלים על עצם השאלה: מדוע שאל כן ר' אבין בר חייא, והרי תיפשוט ליה תיפתר לו בעיה זו מדבריו של ר' יוסי בר' חנינא, שאמר כי מודה ר' אליעזר ר' אלעזר במפריש נקיבה לאשם שאין בנה קרב כקרבן אשם, שאין שם אשם על אמו, והוא הדין שאינו קרב עולה שאין שם עולה על אמו שהרי הופרשה לאשם! ומשיבים: ר' אבין בר חייא לא שמיע ליה לא שמע אותו, אין דברי ר' יוסי בר' חנינא הללו נראים לו.

36 וחוזרים לשאלת ר' אבין בר חייא: מאי מה יהא אכן הדין? אמר ליה לו ר' אבין בר כהנא לר' אבין בר חייא בתשובה: בנה קרב עולה. הקשה ר' אבין בר חייא לר' אבין בר כהנא על קביעתו זו: האי מאי זה הדין מה עניינו? שהרי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אליעזר ר' אלעזר במשנה לעיל יח, ב שהולד עצמו קרב עולה, אלא דווקא במפריש נקבה לעולה וילדה — וטעם הדבר: משום דאיכא שיש שם עולה על אמו, אבל גבי אצל, בענין המפריש נקבה לאשם, וילדה, דליכא שאין שם עולה על אמו, שתחילת ההקדש לא היתה לשם עולה, אלא אשם תוס' — אפילו ר' אליעזר ר' אלעזר מודה שאין הולד קרב כלל!

37 אמר ליה לו ר' אבין בר כהנא בתשובה: טעמא הטעם של ר' אליעזר ר' אלעזר בדין בנה של נקיבה שהופרשה לעולה שקרב הוא עצמו לעולה, לאו לא משום ששם עולה על אמו, אלא משום דחזי שראוי להקרבה — והא נמי חזי וזה, בנה של הנקיבה שהופרשה לאשם, גם כן ראוי להקרבה.

38 איתיביה הקשה לו עוד ר' אבין בר חייא ממה ששנינו במשנתנו בדין ולדן של הנקיבה שהופרשה לאשם, או של תמורת אשם, וכן ולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — יביא בדמיהן עולה. ויש לדייק: דווקא בדמיהן — אין כן, יביא עולה,