ביאור שטיינזלץ על תמורה כ״א

1 אבל הוא, הולד עצמו — לא יקרב עולה! השיב ר' אבין בר כהנא: הכא במאי עסקינן כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים? במקרה כגון שהנקבה שהופרשה לאשם או תמורת האשם ילדה נקבה, שאין היא ראויה לאשם. הקשה על כך ר' אבין בר חייא: והרי נאמר במשנה שכך הוא הדין בולד ולדן עד סוף כל העולם, והאם נעמיד משנתנו באופן זה שלאורך כל הדורות עד סוף דורות העולם לא אוליד נולד אפילו ולד חד אחד ממין זכר?! אמר ליה לו ר' אבין בר כהנא בתשובה: משנינא שינויי דחיקי בבלאי מתרץ אני תירוצים דחוקים, כדרכם של בבליים ויש להעמיד משנתנו באופן דחוק זה, שמדובר בה כגון שילדה נקבות עד סוף העולם.

2 א משנה הבהמה שהיא תמורת קרבן הבכור וכן זו שהיא תמורת קרבן המעשר, וכן ולדן של בהמות תמורה אלה, ואף ולד ולדן עד סוף העולם — הרי דינם של כל אלו כדין הבכור וכדין מעשר בהמה עצמם. לא לענין שיקרבו על המזבח כבכור וכמעשר בהמה, אלא לנהוג בהם בקדושה. והריהם רועים עד שיפול בהם מום. ולאחר שנשחטו הרי אלו יאכלו במומן, תמורת הבכור וולדותיה — לכהנים, ותמורת מעשר בהמה וולדותיה — לבעלים.

3 ומפרטים: מה איזה הבדל להלכה יש בין הבכור ומעשר בהמה לבין שאר כל הקדשים שנפל בהם מום: שכל שאר הקדשים שנפל בהם מום, ונפדו, הריהם נמכרים באיטלז שוק הבשר, כשאר בשר החולין, וכן נשחטין הם באיטלז, ונשקלין לצורך קנייתם בליטרא במשקל המקובל בשוק הבשר. אף שיש בכך כעין זלזול בקדשים שנוהגים בהם כבחולין. חוץ מן הבכור והמעשר שנפל בהם מום, שאין הם נמכרים אלא בבית, ואין נשקלים בליטרא.

4 ועוד בהבדל שבין בכור ומעשר בהמה לבין שאר כל הקדשים, שכן לכל שאר הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון על ידי שיימכרו, ויצאו בכך לחולין וכספם יפול למקדש, וכן לתמורותיהן שיש בהן מום יש פדיון במכירה, חוץ מן הבכור והמעשר, שאין להם פדיון שיצאו בכך לחולין. והבדל נוסף: כל שאר הקדשים באין מותר להביאם אף מחוצה לארץ להקרבתם במקדש, חוץ מן הבכור והמעשר, שאין ראוי מלכתחילה להביאם מחוץ לארץ להקרבתם במקדש, ואולם בדיעבד אם באו והם תמימים שאין בהם מום הפוסלם מהקרבה — הרי אלו יקרבו במקדש כבכור וכמעשר בהמה הבאים מהארץ. ואם הם בעלי מומין — הרי אלו יאכלו במומן, הבכור — לכהנים, ומעשר בהמה — לבעלים.

5 אמר ר' שמעון: מה הטעם לדין זה, שאין מביאים בכור ומעשר בהמה מחוץ לארץ להקרבתם במקדש, ושלא כשאר כל הקדשים? — מפני שהבכור והמעשר יש להן פרנסה אופן שבו ייאכלו ממקומן, בחוצה לארץ. שהרי יכולים הם לרעות עד שיפול בהם מום, ואז ייאכלו במומם. ואין איפוא צורך להביאם לארץ להקרבתם, על מנת לאוכלם. ואילו שאר כל הקדשים, אף על פי שנולד בהם מום — הרי אלו בקדושתן, וצריך לפדותם ולהביא בדמיהם קרבן. וכיון שכך, נכון הוא להביאם בעצמם כשהם תמימים.

6 ב גמרא שנינו במשנתנו את דינם של הבכור ומעשר בהמה שנפל בהם מום, ובענין זה אמר רבא בר רב עזא, בען במערבא שאלו חכמים במערב, בארץ ישראל: המטיל מום בתמורת בכור ובתמורת מעשר בהמה מהו דינו? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו כי כיון דלא קריבן שאין תמורות אלה קרבות על המזבח כבכור ומעשר עצמם — לא מיחייב מתחייב המטיל בהם מום, שכל עיקרו של איסור זה הוא רק כאשר פוסל בכך את הקדשים מהקרבה. או דילמא שמא, כיון דקדשו שסוף סוף התקדשו — הריהו מיחייב מתחייב על הטלת מום בהם?

7 אמר ליה לו אביי לרבא בר רב עזא: מדוע לא שאלת שאלתך זו בשם חכמי ארץ ישראל אלא בתמורת בכור ותמורת מעשר, ותיבעי והרי תישאל לך שאלתך זו אף בזה המטיל מום בקדשים אחרים, וכגון בתשיעי של מנין מעשר בהמה, וטעה המונה והכריז עליה "עשירי", שהתקדשה לענין איסור גיזה ועבודה בה עד שיפול בה מום, ואולם אין היא קריבה!

8 אלא מאי שנא במה שונה, מיוחד הוא תשיעי של מעשר בהמה שלא קמיבעיא נשאלה לך שאלה זו? — הרי זה משום דרחמנא מעטיה שהתורה מיעטה אותו, שכן נאמר "העשירי יהיה קודש" ויקרא כז, לב, ומדייקים: דווקא העשירי הוא הקרב, להוציא את התשיעי שהוכרז בטעות כ"עשירי", שאינו קרב. ומתוך כך נלמד שאין המטיל בתשיעי זה מום מתחייב על כך.

9 הכי נמי כך גם כן אמור בדין תמורת הבכור: רחמנא מעטינהו התורה מיעטה אותם, אותה, שאין היא קריבה, שכן נאמר "אך בכור... לא תפדה קדש הם" במדבר יח, יז — הם קריבין, ואין תמורתן קריבה, ותלמד מכאן, שאף לענין הטלת מום, אין תמורת הבכור בכלל.

10 ג רב נחמן בר יצחק מתני לה הכי שנה אותה, סוגיה זו, כך, באופן הפוך מזה שאמרנו: אמר רב אחא בריה בנו של רב עזא, בען במערבא שאלו חכמים במערב, בארץ ישראל: המטיל מום בתשיעי של מעשר מהו דינו? אמר ליה לו אביי: ותיבעי ותישאל לך שאלתך זו בדין המטיל מום בתמורת בכור ומעשר!

11 אלא מאי שנא במה שונה, מיוחד הוא תמורת בכור ומעשר שלא מיבעיא נשאלה לך — משום דרחמנא מעטינהו שהתורה מיעטה אותם, שכן נאמר "קדש הם" — הן קריבין, ואין תמורתן קריבה. תשיעי של מעשר נמי גם כן, רחמנא מעטיה התורה מיעטה אותו, שכן נאמר "העשירי" — להוציא את התשיעי.

12 ד למדנו במשנתנו שאף שאין מביאים לכתחילה את הבכור והמעשר מחוצה לארץ להקריבם בארץ, ואם אירע ובאו והם תמימין — הרי אלו יקרבו. ובענין זה רמינהו משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: מעשה באדם אחד ששמו בן אנטיגנוס שעמד והעלה בכורות מבבל לארץ כדי להקריבם, ובמקדש לא קבלו אותם ממנו! אמר רב חסדא: לא קשיא אין זה קשה, שכן הא זו, הלכה זו במשנתנו — הריהי כשיטת ר' ישמעאל, ואילו הא זו, ההלכה בבן אנטיגנוס — הריהי כשיטת ר' עקיבא.

13 דתניא שכן שנויה ברייתא שעולה ממנה שנחלקו בדבר ר' ישמעאל ור' עקיבא: ר' יוסי אומר מוסר שלשה דברים משום בשם שלשה זקנים חכמים, והם ר' ישמעאל, ר' עקיבא ובן עזאי. שדרש כל אחד מהם דרשה אחרת בענין בכור ומעשר. ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מחוצה לארץ את מעשר שני שבידו בזמן הזה לאחר חורבן בית המקדש, ויאכלנו בירושלים?

14 — ודין דבר הנלמד הוא, מהשוואה לדין הבכור, ובאופן זה: הבכור טעון חייב הבאת מקום העלאה לירושלים, ואף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה נאמר: מה בכור — אינו נאכל אלא בפני בזמן הבית, אף מעשר שני — אינו נאכל אלא בפני הבית. ואולם יש לפרוך השוואה זו: לא, אין ללמוד דין מעשר שני מדין הבכור, שכן אם אמרת כך בבכור, שאינו נאכל אלא בזמן הבית — שכן הריהו טעון מתן דמים נתינת דמי הקרבן והקרבת האימורים חלקי הקרבן הקרבים לגבי אצל, על המזבח, ויש לומר שמפני זה אינו נאכל אלא כשיש מזבח, בזמן הבית, תאמר כן אף במעשר שני — שלא חייב באלו?!

15 אלא חזרת ואמרת שיש ללמוד את דין אכילת מעשר שני בירושלים בזמן הזה לא מהשוואה לבכור אלא מהשוואה לביכורים, ובאופן זה: הביכורים טעונין הבאת מקום, ואף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה נאמר: מה הביכורים — אין נאכלין אלא בפני הבית, אף מעשר שני — אין נאכל אלא בפני הבית.

16 ואולם אף השוואה זו יש לפורכה, ובאופן זה: מה לביכורים — שכן טעונין הנחה לפני המזבח במקדש, שכך נאמר בהם: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" דברים כו, ד, ולכך יש מקום לומר שהוא הטעם שאינם נאכלים אלא בפני הבית, והאם תאמר כן אף במעשר שני — שלא חייב בהנחה לפני המזבח?!

17 לכך תלמוד לומר בא כתוב ומלמדנו, בפרשת מעשר שני: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" שם יד, כג, והרי בכך הקיש השוה הכתוב מעשר שני לבכור, מה בכור — אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר — אין נאכל אלא בפני הבית. עד כאן דרשת ר' ישמעאל, ומעתה דנה הגמרא בדבריו.

18 ושואלים: מדוע לאחר שפרכנו את ההשוואה לביכורים, הגענו להיקש שבפסוק הזה, והרי היה מקום להמשיך ולומר: ליהדר דינא יסוב הלימוד מהשוואה לבכור ולביכורים גם יחד, וליתי ויבוא, יילמד דינו של מעשר שני בדרך הלימוד המכונה "מה הצד" שאפשר ללמוד מהצד המשותף לבכור ולביכורים ששניהם טעונים הבאת מקום, ואינם נאכלים בזמן הזה, שאף מעשר שני, הטעון הבאת מקום, אינו נאכל בזמן הזה!

19 אמר רב אשי: אף מצד משותף זה אין ללמוד לעניין מעשר שני, משום דאיכא למימר שיש מקום לפרוך אותו ולומר: מה להצד השוה שבהן — שכן יש בהן צד היבט אחד מדיניהם עניינו מזבח הבכור — החייב בנתינת דמים והקרבת אימורים על המזבח, והביכורים — החייבים בהנחה לפני המזבח, בעוד שבמעשר שני אין כל צד מזבח.

20 וחוזרים לדון בדברי ר' ישמעאל: לדבריו הבכור אינו נאכל בזמן הזה, ואילו בעניינו של מעשר שני הריהו מסופק, ויש לשאול: מאי קסבר ומה הוא סבור, אי קסבר אם הוא סבור שקדושה ראשונה שהתקדשה ירושלים, קידשה לשעתה ואף קידשה לעתיד לבא, ואף בזמן שבית המקדש חרב, קדושתה עליה — אם כן, לא שנא אינו שונה דינו של הבכור ולא שנא ואינו שונה דינו של מעשר שני, ושניהם בני הבאה נינהו הם, שלצורך הבכור יבנו מזבח בירושלים ויקריבוהו עליו, והמעשר שני יובא לירושלים וייאכל שם. ואי קסבר ואם הוא סבור כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ועם כל זה הריהו מסופק במעשר שני — אפילו בבכור נמי תיבעי גם כן תישאל לך!

21 ומשיבים: לעולם קסבר הוא סבור כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, והכא וכאן בדינו של בכור שפשוט לו שאינו נאכל בזמן הזה במאי עסקינן במה אנו עוסקים? — כגון שנזרק דמו של בכור על המזבח עדיין בפני הבית, ולאחר מכן חרב הבית, ועדיין בשרו קיים.

22 וכיון דאי איתיה שאם היה עדיין לדם הבכור, שעדיין לא נזרק על גבי המזבח — שוב לא בר בן זריקה הוא, שהרי חרב הבית. לכן אתי בא בשר הבכור ויליף למד מדם, שכן הוקש בכתוב בשר הבכור לדם, שנאמר: "את דמם תזרוק על המזבח... ובשרם יהיה לך" במדבר יח, יז—יח, ללמדנו שאין הבשר נאכל אלא בשעה שהדם ראוי להיזרק על המזבח.

23 ומאחר שפשוט לו לר' ישמעאל שבכור אינו נאכל בזמן הזה, דן ואמר כי אתי בא מעשר שני ויליף ולמד מהשוואתו לבכור. ושואלים על עצם דרך הלימוד המבוססת על השוואת מעשר שני לבשר הבכור: מי ילפינן האם למדים אנו דינם של דברים שהם מכלל הקדש מהדדי אלו מאלו? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: בכל דיני התורה כולה למדין אנו בדרכי לימוד התורה למד דין הנלמד מן הלמד דין שהוא עצמו נלמד מדין אחר, חוץ מן הקדשים שאין למדין בהם למד מן הלמד!

24 ומשיבים: אין זה לימוד בקדשים, שכן מעשר שני חולין הוא נחשב. וחוזרים ושואלים: הניחא למאן דאמר הסבר זה נוח למי שאומר כי בתר לאחר למד אזלינן הולכים אנו, שאם הנושא הנלמד הוא קודש — אינו נלמד מדין אחר שהוא עצמו נלמד, ואם הוא חולין — הריהו נלמד מדין אחר שהוא עצמו נלמד. אלא למאן דאמר למי שאומר כי בתר אחר מלמד אזלינן אנו הולכים, שהדבר הקובע בכלל זה, הוא הדבר המלמד ובענייננו, בשר הבכור הנלמד מדם הבכור, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: דין בשר הבכור ודין דם הבכור חדא מילתא היא דבר אחד הוא, ואין לומר שהבשר למד מן הדם וממילא אין כאן למד מן הלמד.

25 א שנינו בברייתא שר' יוסי מסר שלשה דברים משום שלשה זקנים. ומביאים את הדבר השני, שר' עקיבא אומר: יכול מותר שיעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים, ויקריבנו? — תלמוד לומר: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" דברים יד, כג — ללמדנו: רק ממקום שאתה מעלה לירושלים את מעשר דגן לאכילה, כלומר, מארץ ישראל — אתה מעלה למקדש את הבכור להקרבה ולאכילה.

26 ואילו ממקום שאי שאין אתה מעלה מעשר דגן חוצה לארץ — אי אין אתה מעלה בכור. ולפיכך האמור במשנתנו שאם בדיעבד העלו בכורות מחוצה לארץ אף שאסור מלכתחילה לעשות כן, הרי אלו קרבים, הוא כשיטת ר' ישמעאל, הסבור שאף שאין ראוי להביא לכתחילה מחוץ לארץ בכור להקרבה בארץ, אם הביא מחוץ לארץ בכור שאינו בעל מום — הריהו קרב. ומה ששנינו כי בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו אותם ממנו להקרבה — משנה זו הריהי כשיטת ר' עקיבא.

27 ב ושבים לבאר את הדבר השלישי באותה ברייתא, ובענין אכילת מעשר שני. בן עזאי אומר: יכול מותר הדבר שיהא אדם מעלה את מעשר שני שלו מביתו בארץ ישראל לירושלים, ויאכלנו לאו דווקא בין חומות ירושלים "לפנים מן החומה" אלא בכל התחום הרואה את ירושלים? ומסביר בן עזאי את בעייתו זו: אכן דין דבר הנלמד הוא מהשוואת מעשר שני לקרבן בכור, ובאופן זה: קרבן בכור טעון חייב בהבאת מקום העלאה לירושלים, ואף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה יש לומר: מה הבכור — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

28 אולם אפשר לפרוך: מה לבכור — שכן יש בו צד חומרה, שהוא טעון מתן דמים ואימורין חלקי הקרבן הקרבים לגבי מזבח, והאם תאמר במעשר שני — שלא מחוייב באלו?! לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" — מקיש הכתוב דין המעשר לדין הבכור, ללמדנו: מה בכור — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

29 ודנים: מאי קשיא ליה דקאמר מה היה קשה לו, לבן עזאי, שהוא אמר יכול שיעלה את מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה, מדוע נדרש בן עזאי כלל לשאלה זו? ומסבירים: שכן אמרת יכול היית לומר שמותרת אכילת מעשר שני בירושלים בכל הרואה, וטעם הדבר, הואיל ותנן ושנינו במשנה אין בין הדינים שנהגו בהיות המשכן בשילה לבין הדינים הנוהגים בהיות בית המקדש בירושלים, אלא שבהיות המשכן בשילה היו אוכלין קדשים קלים וכן מעשר שני בכל הרואה, ואילו בהיות המקדש בירושלים אין אלו נאכלים אלא לפנים מן החומה,

30 וכן הקרבנות שהם בכלל קדשי קדשים אינם נאכלים, הן בשילה והן בירושלים, אלא לפנים מן הקלעים בשילה — בין יריעות חצר המשכן, ובירושלים — בין חומות העזרה. ומעתה היה מקום לומר כי מאחר וכאמור, אין במעשר שני חומרה מיוחדת כמו בבכור שהוא טעון מתן דמים ואימורים, ואם כן מהו דתימא שתאמר שאף בירושלים ליתי יביאו מעשר שני בכל הרואה, לכן קא משמע לן משמיע לנו הכתוב שאין הדין כן, וכפי ששנינו במשנה.

31 ג באותה ברייתא הביא ר' יוסי מסורת נוספת של חכמים, בענין הבכור. במשנה בבכורות כו,ב נאמר שהבכור נאכל בתוך שנתו, כנאמר בו: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" דברים טו, כ. אחרים אומרים: יכול אדם לומר שיהא דינו של הבכור שעברה שנתו כשאר פסולי המוקדשין קרבנות שנפסלו, ויפסל בכך?

32 לכך תלמוד לומר הכתוב אומר "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך", הרי שהכתוב מקיש בכור למעשר, ומכאן נלמד: מה מעשר — אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור — אינו נפסל משנה לחבירתה.

33 ושואלים: ולרבנן ולחכמים, האחרים שבמסורותיו של ר' יוסי, ר' ישמעאל, ר' עקיבא ובן עזאי, דמפקי להו לטעמא אחרינא שמוציאים הם, שלמדים מכתוב זה בדרך היקש לטעם, לדין אחר, אם כן הלכה זו שאין הבכור נפסל משנה לחבירתה מנא להו מנין להם? ומשיבים: נפקא להו יוצאת, נלמד להם הלכה זו מהכתוב "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" דברים ט, ב — והרי לשון הכתוב "שנה בשנה", יש בה הוראת שתי שנים, ובכך לימד בין השאר על הבכור שאינו נפסל משנה לחברתה. וחוזרים ושואלים לצד ההפוך:

34 לשיטתם של אחרים הלמדים מהיקש הכתוב בכור למעשר, אם כן בכתוב זה "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" דברים ט, ב מאי דרשי ביה מה הם דורשים בו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא נצרך להם כתוב זה, להלכה אחרת בבכור, וכמו ששנינו בברייתא בענין זמן אכילתו של הבכור: שכך נלמד מהכתוב בו "שנה בשנה" — שיש אופן שייאכל בשרו על פני שנתיים: ביום אחד שהוא היום האחרון משנה זו, וביום אחד שהוא היום הראשון משנה אחרת, ומכאן לימד הכתוב על הבכור שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד.

35 ושואלים לצד האחר: ורבנן וחכמים, ר' ישמעאל ור' עקיבא ובן עזאי, דין זה שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו מנין להם? ומשיבים: אמר קרא המקרא בדין הבכור "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין יהיה לך" במדבר יח, יח, ומכפל הלשון "יהיה לך" למדנו שמשך אכילת הבכור יש בו יום נוסף על פני אכילת תודה, הנאכלת ליום ולילה בלבד, והריהו נאכל לשני ימים ולילה.

37 א משנה הולד הנולד לקרבן חטאת, וכן הבהמה שהיא תמורת חטאת, וכן קרבן החטאת שמתו בעליה קודם שקרב קרבנם — דינם של כל אלה שימותו, על ידי שכונסים אותם במקום סגור, ומונעים מהם מזון. ואילו החטאת שעיברה שנתה שעברה שנה משנולדה שהיא פסולה, שכן אין החטאת באה אלא בתוך שנתה, וכן החטאת שאבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם משכפרו התכפרו הבעלים בהקרבת בהמה אחרת תחת זו לאחר שאבדה — תמות, וכן דינה שאינה עושה תמורה, כלומר, שאם המירו עליה בהמת חולין — אין זו תמורה.