ביאור שטיינזלץ על תמורה ט״ו

1 שכך הוא סדר שנות ההנהגה של אלה שקדמו למרד אבשלום: עשר שנים — שמלך שמואל בעצמו לבדו, שנה אחת — שמלך שאול ושמואל ביחד, ועוד שתים — שמלך שאול בעצמו לבדו, ושלשים ושבע שנים — שמלך דוד. וסיכום שנות מלכותם של כל אלה, הריהו ארבעים שנה, וחשב אבשלום, שעתה הגיע זמנו שלו למלוך על ישראל.

2 א משנה המשנה ממשיכה לדון בחילוקים שבין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור. הלכה למשה מסיני היא שיש "חטאות המתות" והן חמש חטאות שאינן ראויות להיות מוקרבות על המזבח, ואין להן תקנה עד שימותו מעצמן. ואלו הן: ולד חטאת; תמורת החטאת; החטאת שמתו בעליה; החטאת שהתכפרו בעליה בחטאת אחרת, וכגון שאבד קרבן החטאת, ונתכפרו הבעלים בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון; והחטאת שעברה עליה שנתה. והמשנה דנה בחטאת שהתכפרו בעליה: חטאת היחיד שכפרו שהתכפרו בעליה באחרת לאחר שאבדה ונמצאה — מתה. ואם היתה זו חטאת של צבור — אינה מתה. שלא נאמר דין זה אלא בחטאת היחיד, ולא בחטאת הציבור.

3 ואילו ר' יהודה אומר: אף חטאת הציבור שהתכפרו הציבור בחטאת אחרת — תמות. ר' שמעון אומר: מה מצינו כשם שמצאנו בשלוש חטאות שמתוך אלה החמש שנקבעה בהן הלכה למשה מסיני כי הן מומתות, בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה — שהדברים אמורים בחטאת יחיד ולא בחטאת צבור שהרי אין אפשרות שיהיה ולד חטאת בחטאת ציבור, שכן היא באה רק מן הזכרים; ואין אפשרות שתהיה תמורת חטאת בחטאת ציבור, שכן אין דין תמורה כלל בקרבן ציבור; ואין אפשרות שתהיה חטאת ציבור שמתו בעליה, שהרי אין הציבור מת, אף דין שתי החטאות האחרות: חטאת שכפרו בעליה וחטאת שעיברה שנתה — דווקא בחטאת יחיד הדברים אמורים, ולא בחטאת ציבור.

4 ב גמרא בענין החטאת שהתכפרו בעליה באחרת, מביאים עוד מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מהו מה מלמדנו כתוב זה האומר בדין חטאת היחיד "יביא" "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה". ויקרא ד, לב? והלא די היה לומר "ואם כבש קרבנו לחטאת" וכו'! אלא מנין למקדיש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הראשונה קיימת, ומעתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה, מנין שאיזו מהן שירצה יביא? — תלמוד לומר: "יביא קרבנו לחטאת", שתלוי בו איזה מהן יביא לקרבן. ומעתה יש לשאול: יכול יביא את שתיהן לקרבנו? — תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "נקבה תמימה יביאנה" — שמביא אחת ולא שתים. ואם כן

5 אותה שניה מה תהא עליה? אמר רב המנונא, תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: תרעה עד שיפול בה מום, ולאחר מכן תיפדה, ויביא בדמיה קרבן נדבה. ואילו ר' שמעון אומר: תמות, כדין חטאת היחיד שכיפרו בעליה.

6 ושואלים: ומי והאם אמר ר' יהודה שבמקרה זה תרעה החטאת השניה עד שיפול בה מום, ולא תמות? והא והרי ר' יהודה שתמות שמעינן ליה שמענו אותו אומר במשנתנו! ומשיבים: איפוך הפוך את שיטות החכמים בברייתא זו, ובאופן זה, ר' יהודה אומר: תמות, ר' שמעון אמר: תרעה. ומקשים על תירוץ זה: מי האם אמר ר' שמעון תרעה? והא והרי במשנתנו אמר ר' שמעון כי כל אלו חמש חטאות היחיד, ובכללן זו שהתכפרו בעליה מתות!

7 אלא אמר ליה לו לעולם לא תיפוך אל תהפוך את שיטות החכמים שבברייתא זו, ובאשר לסתירה בדברי ר' יהודה יש להשיב כי לא קשה, שכן יש להבחין בין המקרים: כאן בברייתא, שאמר בה ר' יהודה שתרעה — מדובר במקרה שהחטאת הראשונה היתה אבודה בשעת ההפרשה של החטאת השניה, אבל לא בשעת הכפרה, שנמצאה קודם לכן, וכיון שבשעת הכפרה לא היתה אבודה — אינה מתה אלא רועה. ואילו כאן במשנתנו, שאמר בה ר' יהודה שתמות — מדובר במקרה שהיתה החטאת הראשונה אבודה אף בשעת הכפרה בחטאת השניה, ורק לאחר מכן נמצאה.

8 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר לסתירה זו שבדברי ר' יהודה: אידי ואידי זו וזו, הן המשנה והן הברייתא מדברות כשהיתה החטאת הראשונה אבודה בשעת הפרשה ונמצאה קודם הכפרה בשניה, ולא קשה מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, שכן הא זו שאמר ר' יהודה במשנה שתמות — הריהי שיטת ר' יהודה אליבא על פי שיטת רבי ר' יהודה הנשיא במשנה להלן כב,ב הסבור כי אף אם היתה אבודה רק בשעת הפרשה ולא בשעת הכפרה באחרת הריהי מתה. ואילו הא זו שאמר ר' יהודה בברייתא שתרעה — הריהי שיטת ר' יהודה אליבא דרבנן על פי שיטת חכמים באותה משנה הסבורים שאינה מתה אלא אם היתה אבודה גם בשעת הכפרה באחרת. שנינו במשנתנו בשיטת ר' יהודה כי חטאת ציבור שהתכפרו הציבור באחרת הריהי מתה.

9 ומקשים: ומי איכא למאן דאמר והאם מבין החכמים יש מי שאומר כי חטאת ציבור שכפרו בעלים — מתה?

10 והתניא והרי שנויה ברייתא בענין חטאת הציבור שמתו בעליה: כיוצא בו אמר ר' יוסי על האמור בשיבת ציון, בזמן בית שני: "והבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים בני בקר שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים ותשעה, כבשים שבעים ושבעה, שעירי חטאת שנים עשר, הכל עולה לה'"עזרא ח, לה.

11 ועל הנאמר בכתוב זה כי "הכל עולה", יש לשאול: והלא אף חטאות בכלל האמור בכתוב, וחטאת מי האם היא קרבה כעולה? אמר רבא: אותה חטאת האמורה בכתוב אמנם אינה קרבה כעולה, ואולם הריהי כי כמו עולה, וכיצד? — מה עולה אינה נאכלת — אף חטאת זו אינה נאכלת. שכן היה ר' יוסי אומר: שתים עשרה חטאות אלה שהביאו שבי ציון — על עבודה זרה שעבדו עם ישראל הביאום. ובהסבר דברים אלו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: חטאות אלו הובאו על עבודה זרה שעשו ישראל בימי צדקיהו המלך.

12 קא סלקא דעתין עולה על דעתנו, יש להניח, כי למאן דאית ליה לשיטת מי שיש לו, שסבור כי חטאת צבור שנתכפרו בעליה — מתה, אית ליה נמי יש לו, סבור הוא, גם כן כי חטאת צבור שמתו בעליה — מתה, והא הכא והרי כאן, במסופר בשבי ציון בימי בית שני — דאיכא שיש, שהיתה זו חטאת שמתו בעליה שהרי באה לכפר על דורו של צדקיהו, בזמן הבית הראשון, שמתו מכבר, וקא ובכל זאת היא קרבה!

13 אמר רב פפא בתשובה: אין להביא ראיה מחטאת ציבור שמתו בעליה לענין חטאת ציבור שהתכפרו בעליה באחרת, שכן אפילו למאן דאמר לשיטת מי שאומר כי חטאת צבור שכפרו בעליה — מתה, סבור הוא שחטאת צבור שמתו בעליה — אינה מתה. וטעם הדבר: לפי שאין הצבור מתים.

14 ושואלים: מנא ליה מנין לו לרב פפא הא עיקרון זה, שאין מיתה בציבור? אי נימא אם נאמר משום דכתיב שנאמר "תחת אבתיך יהיו בניך" תהלים מה, יז, שאף שמתו האבות — בניהם עומדים תחתיהם, ונחשב כאילו לא מתו האבות. יש לדחות ראיה זו: שכן אי הכי אם כך הוא, אפילו יחיד שמת והשאיר אחריו בנים נמי גם כן ייחשב לו הדבר כאילו לא מת!

15 אלא היינו טעמא זהו הטעם, המקור לשיטת רב פפא שאין הציבור מתים — שנלמד הדבר מקרבנות שעירי רגלים וראשי חדשים, שכן אמר רחמנא הכתוב בהם: אייתינהו הביאם מהכספים של תרומת הלשכה שתרמו הציבור משקליהם במהלך חודש אדר, ויש לשאול: דלמא שמא בפרק הזמן שבין חודש אדר לרגלים מתו מרייהו דהני זוזי בעליהם של הזוזים הללו, ונמצא שמקריבים חטאות ציבור שמתו בעליהן! אלא לאו שמע מינה האם לא תשמע מכאן כלל זה שאין הצבור מתים.

16 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: אמנם אף חטאת ציבור שמתו בעליה מתה, ובאשר לשאלה כיצד הקריבו שבי ציון חטאות על עבודה זרה שעשו בני דורו של צדקיהו המלך, יש להשיב: כי אקרובינהו להני כאשר הקריבום את אותן חטאות — אחיי אקרבינהו על אלה שעדיין חיים הקריבו, שבתקופת שיבת ציון נותרו עדיין מבני תקופת בית ראשון, וראיה לדבר, דכתיב שכן נאמר בתיאור ייסוד בית המקדש בזמן שיבת ציון: "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" עזרא ג, יב.

17 ושואלים: ודילמא הנך מיעוטא ושמא היו אלה שנשארו מיעוט בלבד, והמיעוט נחשב כיחידים, והיה ראוי להקריב איפוא לכל אחד שעירה, כדין היחיד, ומתוך שהקריבו שעירים, שעיר לכל שבט, כדין מרובים, ודאי בשביל המרובים שמתו כבר הקריבו, ומכאן שאין חטאת ציבור מתה! ומשיבים: לא מצית אמרת אינך יכול לומר כן, דכתיב שהרי נאמר בפסוק שלאחריו "ולא הכירו העם בתרועה ושמחה לקול בכי העם" עזרא ג, יג, הרי שרבים היו הבוכים, בני תקופת בית ראשון, מהשמחים, בני תקופת שיבת ציון, שהרי קול הבכי הוא שגבר.

18 ושואלים עוד: והיכי מקרבי להו ואיך הקריבו אותן, את החטאות הללו, על עבודה זרה שעשו בני דורו של צדקיהו, והרי מזידין הוו היו, ואין החטאת באה אלא על השוגג! אמר ר' יוחנן בתשובה לשאלה זו: הוראת שעה היתה שהביאו חטאת על המזיד.

19 ומוסיפים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, משום דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך, יש לשאול: בשלמא זה נוח שהקריבו השבים מן הגולה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים — שכן זהו דינו של ציבור שבט שעבד עבודה זרה שמביא פר לעולה ושעיר לחטאת, כאמור בתורה במדבר טו, והקריבו מכל אחד שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים, לכל שבט פר ושעיר, אלא זה שהקריבו תשעים וששה אילים ושבעים וששה כבשים כנגד מי? אלא על כרחך יש לומר כי כל הבאת הקרבנות אז הוראת שעה היתה.

20 א אגב הדיון בענין חטאת שמתו בעליה, שהיא מן ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו ראה להלן טז,א, יובאו דברים נוספים בענין זה. תנן התם שנינו שם במשנה מסכת סוטה כי מזמן שמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו אותם המכונים אשכולות, ומסבירים: מהו "אשכולות"? — איש שהכל בו. ועוד בעניינם של המכונים "אשכולות",

21 אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר — היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך — לא היו למדין תורה כמשה רבינו.

22 ושואלים על כך: והאמר והרי אמר רב יהודה, אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, הרי איפוא שהחכמים שעמדו אחר משה רבינו לא למדו תורה כמותו! ומשיבים: אותן הלכות דאישתכח להו שנשכחו להם, מהם — אכן אישתכח נשכחו מהם, ואולם כל מה דגמירן להו שהיו למודים להם, מסורים בידם ולא נשכחו — הוו גמירי היו למודים אותן כמשה רבינו.

23 וחוזרים ושואלים: והא תניא והרי שנויה ברייתא בענין דרך הכרעת ההלכה, כי כאשר יש מחלוקת בדבר הלכה בין החכמים מזמן שמת משה רבינו, כך יש לנהוג: עומדים למנין, ואם רבו החכמים המטמאין — טמאו, אם רבו החכמים הטהורין המטהרים — טיהרו. הרי איפוא שאין לימוד התורה לאחר משה רבינו, כבזמנו של משה רבינו. שכן בזמן משה רבינו לא היתה מחלוקת בהלכה, וההכרעה בכל שאלה היתה ברורה!

24 ומשיבים: מדובר באותן שלשת אלפים הלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה ובהן ליבא דאימעיט הלב הוא שהתמעט, ולא יכלו החכמים לקבוע בהן הלכה ברורה, ולכך היו צריכים להכרעת הרוב, ואולם בכל ההלכות האחרות — מיגמר הוו גמירי להו למודים היו אותן כמשה רבינו.

25 ב במתניתא תנא בברייתא שנה החכם עוד בעניינם של האשכולות, שכך אמרו: כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה — לא היה בהם שום דופי פגם, ואילו האשכולות שעמדו מכאן ואילך — היה בהן שום דופי.

26 ושואלים על כך: והתניא והרי שנויה ברייתא: מעשה בחסיד אחד שחלה והיה גונח מלבו. ושאלו לרופאים כיצד יירפא, ואמרו הרופאים כי אין לו תקנה רפואה עד שיינק מן העטין חלב רותח חמים בכל שחרית בוקר. ולצורך זה הביאו לו עז, וקשרו לו אותה בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה בכל בוקר חלב.

27 למחר נכנסו חביריו לבקרו ביקור חולים, כיון שראו את העז שבביתו, אמרו: ליסטים מזויין, היא העז שהיא כליסטים, שהולכת ורועה בשדות אחרים, ישנו בתוך ביתו, ואנו נכנסים לבקרו?! ונמסר כי ישבו חכמים ובדקו אחרי כל מעשיו, ולא מצאו בו כל עון שהוא, אלא של אותה העז בלבד.

28 ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני בעצמי שאין בי כל עון, אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי. שהרי אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום יישוב ארץ ישראל, שמשחיתה היא את הצומח בארץ. עד כאן לשון הברייתא.

29 ומעתה הרי קיימא לן מקובל בידינו כלל זה, כי כל היכא דאמר היכן שאמרו חכמים בדבריהם "מעשה בחסיד אחד" ולא ציינו במפורש מיהו אותו חסיד — הכוונה היא או לר' יהודה בן בבא או לר' יהודה בר אילעאי, והרי רבנן בתר חכמים אלו, ר' יהודה בן בבא ור' יהודה בר אלעאי, אחר תקופת יוסף בן יועזר איש צרידה, דרי דרי הוו דורות דורות רבים היו, נמצא איפוא שגם בדורות מאוחרים שלאחר יוסף בן יועזר היו חכמים שלא היה בהם כל דופי!