ביאור שטיינזלץ על תמורה כ״ה

1 ומכלל לשונו זו של רבן שמעון בן גמליאל עולה שאין הוולדות הטומטום והאנדרוגינוס קדושים כלל בכל אופן שהוא, ואף אם נולדו לבהמת הקדש, ושואלים: אמאי מדוע אין קדושה חלה עליהן מכח קדושת אמם? ומשיבים: קסבר סבור הוא רבן שמעון בן גמליאל כי ולדות קדשים — רק בהוייתן בהיותם, בהיוולדם הן קדושין מתקדשים. וראיה לדבר, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר כי כבר ממעי אמן הן קדושין, אמאי מדוע אין קדושה חלה עליהן? הא תפסתינהו הרי כבר תפסתן, חלה עליהם הקדושה דאימייהו של אמם! אלא שמע מינה למד מכאן כי ולדי קדשים רק בהוייתן הן קדושים. ואילו

2 האי זה התנא החולק על רבן שמעון בן גמליאל סבר סבור כי ולדי קדשים — ממעי אמן הן קדושים. דתנו רבנן שכן שנו חכמים בברייתא על האמור בדין הבכור "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו" ויקרא כז, כו: אילו לא נאמר פסוק זה בשלמותו אלא חלק ממנו: "אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש", הייתי אומר שהכתוב מתייחס לאדם המקדיש, וללמדנו שבכור אדם לא יקדיש כל הקדישות, לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב במלים "איש אתו" — שהכתוב מדבר בהקדש שמקדיש בכור אדם "איש" את בכור הבהמה "אותו", וללמדנו כי דווקא אותו את בכור בהמה אי אין אתה הקדוש בבכור אדם מקדיש לקדושה אחרת, אבל מקדיש אדם בכור שאר הקדישות.

3 ועדיין אני אומר: דווקא הוא בכור אדם — הוא שלא יקדיש את בכור הבהמה לקדושה אחרת, אבל יקדישוהו אחרים שאינם בכורים. לכך תלמוד לומר הכתוב הנוסף "בבהמה" — רק בבכור בהמה עסקתי בכתוב זה ולא דובר בו כלל בבכור אדם, וללמדנו שלכל אדם אסור להקדיש בכור בהמה להקדש אחר.

4 ועדיין יש לברר ולשאול: יכול שהדין הוא שלא יקדישנו את בכור הבהמה לקדושה אחרת אף כשהוא עדיין ולד בבטן אמו? לכך תלמוד לומר במלים "אשר יבכר לה'"— רק מזמן שיבוכר לה', שיצא מבטן אמו והתקדש, אי אין אתה מקדיש אותו לקדושה אחרת, אבל אתה מקדיש אותו לקדושה אחרת בהיותו עדיין בבטן אמו.

5 יכול שיהא דין זה אף בולדי כל הקדשים כן, שיהא מותר להקדישם לקדושה אחרת בהיותם במעי אמם? — לכך תלמוד לומר במלה "אך" — כי חלק הבדיל הכתוב בין דין הבכור, שמותר להקדיש אותו בהיותו במעי אמו לקדושה אחרת, ואין הוא נוהג בשאר הקדשים. ונסכם: אלמא סבירא ליה מכאן נלמד כי סבור הוא, תנא זה שולדי קדשים ממעי אמן הן קדושין.

6 א שנינו במשנה כי יכול אדם להערים על הבכור, באופן שיקדישנו לעולה עוד בהיותו במעי אמו, שכיון שעדיין לא יצא מבטן אמו, עדיין לא התקדש בקדושת הבכור. ובענין זה אמר ליה לו רב עמרם לרב ששת בעיה זו: אם הבעלים אמר על העובר הבכור: "עם יציאת רובו מבטן אמו שהוא זמן שבו חלה קדושת בכור יקדש זה לעולה", מה דין הולד? האם עולה הוי הינו או בכור הוי הינו?

7 וצדדי השאלה: האם עולה הוי הינו — משום שהיא חמורה יותר ולכן כל פורתא ופורתא דקא נפיק קצת וקצת ממנו שהוא יוצא מבטן אמו הוא חלק מקרבן עולה שהוא כליל כולו לה' ומן הדין שקדושה זו היא שתתפוס. או שמא בכור הוי הינו, משום שבדרך כלל קדושת הבכורות חלה בעצם לידתם ואם כן כל פורתא ופורתא דקא נפיק קצת וקצת שהוא יוצא, במילתיה בדברו, בעניינו בקדושת בכור הוא?

8 לישנא אחרינא לשון אחרת בהצגת צדדי בעיה זו: האם עולה הוא, שכן קדושה חמורה זו של עולה חיילא עליה חלה עליו. או דלמא שמא בכור הוי הינו — שכן קדושתו חלה עליו בידי שמים, בעצם היציאה מרחם האם.

9 אמר ליה לו: מאי תיבעי מה תישאל לך שאלה זו, והרי היינו דבעי זהו, שאלה כגון זו, ששאל החכם אילפא: אמר בעליו של השדה הנקצר על הלקט השבלים הנופלות מהמגל, שהן בכלל מתנות עניים, ואין העשירים רשאים לקחתן: "עם נשירת רובו מן המגל שאז חל דין לקט עליו יהא הפקר לכל אף לעשירים", מה דינן של השבלים? האם לקט הוי הינו, או הפקר הוי הינו?

10 וצדדי השאלה: האם לקט הוי הינו — שכן קדושתו בידי שמים שהרי הוא מתקדש בלא שיקדישנו אדם, אלא בעצם נפילתן מהמגל ובציווי הקדוש ברוך הוא, או דלמא שמא הפקר הוי הינו, שהרי יפה כוחו, שכן בדרך זו זוכין בו עניים ועשירים?

11 ואמר אביי על בעייתו זו של אילפא: מאי תיבעי ליה מה נשאלה לו, שהרי אין מקום לבעיה זו, שכן כלל הוא כי דברי הרב הקדוש ברוך הוא בתורה, שלקט הוא, ודברי תלמיד האדם שהפקירו אף לעשירים, דברי מי שומעים? הכי נמי כך גם כן בבעייתו של רב עמרם יש לומר: דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים? ואף עובר זה, הריהו קדוש בקדושת בכור, ולא בקדושת עולה.

12 ב משנה אדם האומר על בהמת החולין המעוברת שלו: "ולדה של בהמה זו יקרב לעולה, והיא עצמה תיקרב לשלמים" — דבריו קיימים, ויקרב הולד לעולה. שהרי הקדים בדבריו את קדושת הולד לקדושת האם. ואם אמר "היא תקרב לשלמים, וולדה יקרב לעולה", שהקדים את קדושת האם לקדושת הולד — הרי דינו של ולד זה כדין ולד זבחי שלמים, שכיון שהקדים את קדושת האם, וחלה עליה קדושת שלמים, הריהי חלה אף על כל מה שבקרבה ובכלל זה גם על הולד. אלו דברי ר' מאיר.

13 אמר ר' יוסי: אם לכן לכך נתכוין מתחלה, שכאשר אמר על האם שתהא לשלמים חשב שמיד לאחר מכן יאמר על הולד שיהא לעולה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת בבת אחת — כל דבריו קיימין, שהאם שלמים והולד עולה. ואם לא כך היתה כוונתו, אלא משאמר לאחר שאמר "הרי זו שלמים" נמלך ואמר "ולדה עולה" — הרי זו ולדה גם הוא שלמים, שטרם שנמלך כבר חלה על הולד קדושת אמו.

14 ג גמרא אמר ר' יוחנן: הפריש בהמה לצורך קרבן חטאת, והיתה אותה בהמה מעוברת וילדה נקבה — הרי שתיהן קדושות בקדושת חטאת, אם רצה — בה עצמה הוא מתכפר, ואם רצה — בולדה הוא מתכפר, שכיון שהקדישה כשהיתה כבר מעוברת, הרי זה כאילו הקדיש גם את העובר בפני עצמו.

15 ומבררים: מאי טעמא מה הטעם להלכה זו? קסבר סבור הוא ר' יוחנן שהמקדיש בהמה מעוברת לחטאת, אם שיירו השאירו את העובר שיהיה חולין, וכגון שאמר "העובר חולין, והיא לחטאת" — הרי זה אכן משוייר, והריהו חולין, אף שאמו הריהי חטאת.

16 שסבור ר' יוחנן שעובר לאו לא כירך חלק מגוף אמו הוא. ולכן, כשם שיכול הוא לשייר את העובר שלא תחול עליו קדושת אמו, כן יכול הוא להקדיש את העובר לקדושה שונה מקדושת אמו. דהוה ליה שהרי הוא כמפריש שתי בהמות לקרבנות חטאות לאחריות לחובתו — ויקריב איזו מהן שירצה, שאם רצה — מתכפר בה באחת מהן, ואם רצה — מתכפר בחבירתה.

17 מותיב מקשה ר' אלעזר על שיטתו זו של ר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אם אמר "היא שלמים וולדה עולה" — הרי זה ולד שלמים, ומעתה יש לשאול: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך לומר שכאשר שיירו הריהו משוייר, שהולד המשוייר עומד לעצמו, כיישות נפרדת, אם כן מדוע נאמר על הולד "הרי זה ולד שלמים", שחלה קדושת אמו עליו, "הרי זו שלמים" בפני עצמו בעי מיתנא צריך לשנות, שהרי הוא יישות נפרדת. ועל כרחך מזה ששנה "הרי זה ולד שלמים", משמע שאינו ישות בפני עצמו, ותחול עליו קדושת אמו בכל מקרה!

18 אמר רב טבלא: בר מינה דההיא חוץ ממנה, הוצא אותה משנה שכן היא משובשת. הא הרי אמר רב לתנא לשונה המשניות שלפניו, ששנה את משנתנו: אל תשנה בנוסח "הרי זה ולד שלמים", אלא כך תני שנה אותה "הרי זו שלמים".

19 מיתיבי מקשים עוד על דברי ר' יוחנן אלה ממה ששנינו בברייתא: האומר לשפחתו הכנענית "הרי את שפחה כשהיית, ואולם ולדך הריהו בן חורין", שכתב לה כך בשטר שחרור ונתנו בידה, אם היתה עוברה מעוברת — זכתה לו עבורו, לבנה, והריהו יוצא לחירות.

20 ומעתה יש לדון בדבר: אי אמרת בשלמא זה נוח אם אומר אתה שאם שיירו — אינו משוייר, וכן שעובר — ירך אמו, משום הכי כך זכתה לו, והוי ליה והרי זה כאדם המשחרר חצי עבדו, שיצא בכך העבד לחירות, ומני וכשיטת מי היא — כשיטת ר' מאיר היא. כדתניא כמו ששנינו בברייתא:

21 האדון המשחרר רק את חצי עבדו — יצא בכך חציו של העבד לחירות, והריהו חצי עבד וחצי בן חורין. ואף שאין לעבד "יד" לזכות בדבר, מכל מקום הריהו זוכה בעצמו משום שגיטו שטר שחרורו וידו רשותו, יכולתו לזכות בדברים באין כאחת. ואולם

22 אי אמרת אם אומר אתה כי כאשר שיירו — הריהו משוייר, ועובר לאו לא ירך אמו הוא, והרי העובר והאם שתי ישויות נפרדות, אמאי מדוע אם שחרר רק את הולד, ושייר את האם זכתה לו האם לעובר את שחרורו? והלא היא כאדם אחר ביחס אליו, ושניהם הריהם עבדים של אותו אדון, והא תניא והרי שנויה ברייתא: נראין הדברים שהעבד האחד זוכה לקבל יכול לשמש כשליח קבלה של גט שטר שחרור של חברו עבד אחר מיד רבו אדונו של חבירו, ובלבד שאינו האדון שלו של העבד המקבל, ואולם כאשר שני העבדים הינם של אדון אחד, לא יכול עבד זה לקבל שטר שחרור של העבד האחר מיד רבו שלו. ואף כאן, כיצד האם מקבלת שטר שחרור עבור ולדה מיד האדון המשותף לשניהם? אלא שמע מינה למד מכאן כי אם שיירו — אינו משוייר, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על ר' יוחנן. ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא.

23 א ומציעים: לימא האם נאמר כי שאלה זו אם שיירו — משוייר מחלוקת תנאי תנאים היא? דתניא שכן שנויה ברייתא: האדון האומר לשפחתו הכנענית שהיתה מעוברת: "הרי את משוחררת, והינך איפוא בת חורין, ואולם ולדך הריהו עבד" — ולדה כמוה, שכאשר היא משתחררת — אף הולד משתחרר. אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואילו חכמים אומרים: דבריו קיימין, והולד לכשיוולד, יהיה עבד. וטעמם של חכמים: משום שנאמר "האשה וילדיה תהיה לאדניה" שמות כא, ד.

24 ותוהים: קרא מקרא זה, מאי תלמודא לרבנן מה, כיצד הוא מלמד לשיטת חכמים, שולד שפחה משוחררת יכול להיות עבד? אמר רבא: שונה ברייתא זו אמר קרא מקרא זה לא כמקור לשיטת חכמים, אלא כמקור לשיטתו של ר' יוסי הגלילי הסבור ככלל שהולדות הולכים אחר האם, ולכן אם האם משוחררת — גם ולדותיה משוחררים. ומנין שכך סבור הוא? — דקתני שכן שנינו בשיטת ר' יוסי הגלילי שולדה כמוה, שנאמר: "האשה וילדיה תהיה לאדניה", וללמד: בזמן שהאשה לאדוניה — אף ולדה לאדוניה, ובזמן שאין האשה ברשות אדוניה, שהרי נשתחררה — אף ולדותיה משוחררים.

25 ומעתה דנים בדבריהם: מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בכך נחלקו, שר' יוסי הגלילי סבר סבור: שיירו — אינו משוייר, שאין אלה שתי ישויות, ודין האם כדין הולדות, ואילו רבנן סברי חכמים סבורים: שיירו — משוייר, ונמצא איפוא ששיטת ר' יוחנן ששיירו משוייר, אינה כשיטת ר' יוסי הגלילי?

26 ודוחים: אמר יכול לומר לך ר' יוחנן: דכולי עלמא לשיטת הכל שיירו — משוייר, והכא היינו טעמא וכאן, בדין המשחרר את שפחתו ומשייר את ולדה, זהו הטעם של ר' יוסי הגלילי, שאף הולד משוחרר, שכן ר' יוסי עצמו מסביר בטעם הדבר שהוא משום שאמר קרא הכתוב במפורש "האשה וילדיה תהיה לאדניה", ומכאן שהולדות הולכים אחר האם לענין כגון זה, ולא משום ש"ולד ירך אמו".

27 אלא מציעים עוד: ודאי לימא כי הני תנאי אמור שדין שיירו משוייר הריהו כמו אותם תנאים שנחלקו ביניהם בכך, דתניא שכן שנויה ברייתא: השוחט את החטאת ואנו מניחים שהקדישה כשהיתה מעוברת, להקריבה על המזבח, ומצא בה עובר בן ארבעה חודשים חי, נחלקו תנאים בדינו של זה: תני חדא שנויה ברייתא אחת: הועילה לו לולד זה שחיטת אמו, ומעשהו כמעשה החטאת לכל הלכותיה: אין היא נאכלת אלא לזכרי כהונה בלבד, ואינה נאכלת אלא ליום אחד בלבד, ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים במקדש בלבד.

28 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: שאמנם הועילה לולד זה שחיטת האם, להתירו באכילה, ואולם הריהו חולין לכל דבר, ומשום כך נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם ללא הגבלת זמן.

29 ומציעים: מאי לאו האם לא מחלוקת תנאי תנאים היא, שכן תנא קמא סבר התנא, הברייתא, הראשון סבור: שיירו — אינו משוייר, והאם והולד כישות אחת, ומשום כך חלים על הולד כל דיני האם. ואילו מר סבר חכם זה שבברייתא השניה סבור: שיירו — משוייר, ודין הולד הריהו לעצמו, כחולין. ונמצא איפוא ששיטת ר' יוחנן במחלוקת תנאים היא מצויה.

30 ודוחים: אמר יכול לומר לך ר' יוחנן: דכולי עלמא לשיטת הכל אם שיירו — משוייר, ויכול אדם להקדיש בהמה מעוברת ולשייר את עוברה כחולין, ואילו הני תנאי בהא קמיפלגי אלו התנאים בדבר זה הם חולקים, בבהמה שהוקדשה לחטאת ואחר כך התעברה, שכאשר הוקדשה לא הוקדש ולדה, ולא בזו שכבר היתה מעוברת בשעה שהקדישה, דמר סבר שחכם זה, בברייתא השניה סבור: ולדי קדשים — רק בשעת הוייתן לידתם הן קדושים מתקדשים, ועובר זה שלא נולד שהרי הוציאוהו חי מתוך אמו — לא התקדש, ודינו כחולין. ואילו מר סבר חכם זה שבברייתא הראשונה סבור כי ולדי קדשים — כבר במעי אמן הן קדושים, וולד זה, אף שעדיין לא נולד — מתקדש משעה שנוצר בבטן אמו.

31 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר למחלוקת ברייתות אלה, ובאופן זה: לא קשיא קשה על שיטת ר' יוחנן והכל סבורים ששיירו משוייר, ואף הכל סבורים שולדות הקדשים מתקדשים עם לידתם, ושתי הברייתות עוסקות במצבים שונים. שכאן בברייתא השניה — מדובר במקרה שבזמן שהקדישה עדיין לא היה במעיה עובר, ורק לבסוף נתעברה, ומשום כך, דינו של הולד כחולין לכל דבר, שהרי לא התקדש בשעה שהתקדשה אמו, וכן לא התקדש עם לידתו שהרי לא נולד.

32 ואילו כאן בברייתא הראשונה — מדובר במקרה שנתעברה ולבסוף הקדישה, והתקדש איפוא אף הולד כשהקדיש את הבהמה שהרי לא שייר את העובר, ודינו כחטאת לכל דבריו.

33 ב כהמשך לדיון הקודם בדברי ר' יוחנן מתקיף לה מקשה עליה רבא: ממאי דטעמא ממה, מנין לנו, שהטעם של ר' יוחנן הוא שאם שיירו משוייר, דלמא היינו טעמא שמא זהו הטעם של ר' יוחנן משום שאדם מתכפר בשבח הקדש, ואף ולד זה הריהו שבח הקדש, ואין דבריו שייכים לדין שיירו.

34 אמר ליה לו רב המנונא לרבא: והרי ר' אלעזר תלמידיה תלמידו של ר' יוחנן היה, ויתיב לקמיה ויושב היה ושונה לפני ר' יוחנן, והקשה ר' אלעזר לר' יוחנן עצמו כמובא בעמוד הקודם ממשנתנו, על סמך ההנחה שר' יוחנן סבור שאם שיירו משוייר, ולא אהדר ליה האי שינויא ולא השיב לו ר' יוחנן תירוץ זה שטעמו הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש — ואת אמרת טעמא ואתה אומר כי הטעם של ר' יוחנן הוא משום שאדם מתכפר בשבח הקדש?!

35 ג שנינו במשנה בדברי ר' יוסי: אם מש כבר אמר "הרי זו שלמים" נמלך בדעתו, והוסיף ואמר "ולדה עולה" — הרי זה ולד שלמים. ושואלים: מה השמיענו בכך ר' יוסי, והלא פשיטא פשוט שכך הוא הדין, שולדן שלמים, אלא וכי יש לומר שכל אימת דבעי, מימלך כל זמן שירצה, יתחרט?

36 אמר רב פפא: לא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא בזמן שנמלך ואמר בפרק זמן קצר זה שהוא תוך כדי דיבור "ולדה עולה". וחידוש יש בדבר: שכן מהו דתימא שתאמר כי תוך כדי דיבור הריהו נחשב כדיבור אחד אף ששהה מעט ויהיה הולד עולה כדבריו, והאי וזה שלא אמר כן מייד, אפשר לחשוב כי עייוני לעיין הוא דקמעיין שמעיין, מתבונן באותו דבר ואינו כמתחרט — לכן קא משמע לן הוא משמיע לנו שהוא נמלך, ואין זה נחשב כדיבור אחד.

37 ד משנה אדם שהיו עומדות לפניו שתי בהמות, אחת עולה והשניה שלמים, ואמר על בהמת חולין שלו: "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" — הרי זו תמורת עולה, שכיון שכבר אמר בתחילת דבריו שהיא תמורת עולה, חלה עליה קדושת עולה, ושוב אין חלה עליה קדושת שלמים, שרק דבריו הראשונים חלים. אלו דברי ר' מאיר.

38 אמר ר' יוסי: יש לבודקו, ולברר אם לכן נתכוין מתחלה, שתכנן מראש לומר כן, הואיל ואי אפשר לאדם לקרות שני שמות שתי אמירות כאחת — הרי כל דבריו קיימים, וחציה של בהמה זו הריהו תמורת עולה, וחציה הריהו תמורת שלמים. ואולם אם לא תכנן מראש לומר כן, אלא רק מש כבר אמר "תמורת עולה", נמלך בדעתו והוסיף ואמר "תמורת שלמים" — הרי זו כולה תמורת עולה.