ביאור שטיינזלץ על תמורה ה׳

1 ודנים בדברים הללו. מיתיבי מקשים על שיטת רבא ממה ששנינו בברייתא בעמוד הקודם: האונס את הבתולה, שחייב לשאתה לאשה ואסור לגרשה, שעמד וגירש את אשתו זו. אם ישראל הוא, המותר לשאת את הגרושה — מחזיר את גרושתו זו, ואינו לוקה על שעבר וגירשה, שכן החזירה. ומובן הדבר לשיטת אביי, כי מאחר והחזירה הרי שלא הועילו מעשיו שגירשה, ולכן אינו לוקה. ואולם לשיטת רבא יש לשאול: אי אמרת אם אתה, רבא, אומר שכל אדם העובר על איסור תורה, כיון שעבר אמימרא דרחמנא על דבר תורה — לקי לוקה, אף שלא הועילו מעשיו בכך, הא נמי לילקי זה, שגירש את אנוסתו, גם כן שילקה, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על רבא!

2 אמר יכול לומר לך רבא בתשובה: שאני התם שונה, מיוחד הוא הדין שם, באונס שגירש, שכן אמר קרא המקרא "לא יוכל שלחה כל ימיו" דברים כב, כט, ומובן הדברים: שמוזהר הוא על גירושין של כל ימיו, וכיון שהמגרש את אנוסתו הריהו כל ימיו בכלל הציווי "עמוד והחזיר", נמצא שלא עבר על איסור התורה בגירושיה.

3 ושואלים: ולשיטת אביי הסבור שאין לוקים על לאו שלא הועילו מעשיו, מה טעם כתבה התורה "כל ימיו", והלא די בכך שמעשה הגירושין לא הועיל כדי לפוטרו ממלקות? ומשיבים: יש צורך לכתוב "כל ימיו" משום שאי לאו דאמר רחמנא אם לא שהיתה התורה אומרת "כל ימיו", הוה אמינא הייתי אומר כי המגרש את אנוסתו, אכן איסורא איסור הוא דעבד ליה שעשה לו, שעבר על איסור התורה והועילו מעשיו, ומשום כך לוקה על כך. ובאשר להחזרת גרושתו, הרי זה תלוי ברצונו: אי בעי אם רוצה — ליהדר שיחזיר, ואי בעי ואם רוצה — לא ליהדר לא יחזיר, לכן קא משמע לן משמיע לנו, שאם עמד האונס וגירש את אנוסתו הריהו חייב להחזירה, ולא הועילו איפוא מעשיו בגירושיה, ומשום כך אינו לוקה על כך.

4 א לישנא אחרינא לשון אחר, בענין הראיה מדין האונס. מיתיבי מקשים ממה ששנינו בברייתא בדינו של האונס שגירש את אנוסתו, שאם ישראל הוא המותר לשאת גרושה — הריהו מחזיר אותה, ואינו לוקה על שגירשה. ואולם אם כהן הוא האסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו — הרי זה לוקה על שגירשה, ואינו מחזיר אותה. ונדייק: קתני שנינו בברייתא שאם ישראל הוא — מחזיר, ומשמע שחייב הוא להחזירה משום שלא הועילו מעשיו כשגירשה. ומעתה לשיטת רבא מובן הדבר, שהרי לדעתו בכל איסורי תורה אם עבר אדם עליהם, לא הועילו מעשיו. ואולם לשיטת אביי, הסבור שבכל איסורי תורה אם עבר אדם עליהם הועילו מעשיו, דין זה של האונס הישראלי שעבר וגירש, שלא הועילו מעשיו, הריהו איפוא תיובתא קושיה חמורה על אביי!

5 ומשיבים: לשיטת אביי, בכל איסורי תורה אומרים אנו שלא הועילו מעשיו של העובר עליהם, ואולם בדין זה של האונס שאני התם שונה, מיוחד, שם, שכן רחמנא אמר התורה אומרת "כל ימיו" — ללמדנו: כל ימיו ב"עמוד והחזיר", שדווקא במקרה מסויים זה, לא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, ולא בשאר איסורים.

6 ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל איסורי תורה לא הועילו מעשיו של העובר, מה צורך לכתוב "כל ימיו"? ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא בהסבר הדבר: אי לא כתב רחמנא אם לא היתה אומרת התורה "כל ימיו", הוה אמינא הייתי אומר: לילקי שילקה האונס המגרש את אנוסתו, אף שלא הועילו מעשיו, וליהדר ויחזיר אותה, דהוה ליה שהרי הינו לאו לא תעשה גרידא סתם, רגיל, כשאר איסורי תורה, שלוקה העובר עליהם, דכתיב שכן נאמר: "לא יוכל לשלחה". אהכי כתב קרא משום כך אמר הכתוב "כל ימיו" שהוא מעין ציווי — כדי לשווייה לעשותו, להגדירו לאונס המגרש את אנוסתו לאיסור לא תעשה שניתק לעשה, שאין לוקין עליו.

7 ב ודנים עוד בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדינו של האדם התורם המפריש את תרומותיו מן התבואה הרעה הגרועה על היפה המשובחת, דרחמנא אמר שהתורה אמרה בדין הפרשת התרומות "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו" במדבר יח, כט, וללמדנו: מ

8 חלבו המובחר שבו — אין כן מפריש תרומות הפירות המובחרים, ואולם מן הגירועין הגרוע שבו — לא יופרשו התרומות. נמצא שיש איסור מן התורה להפריש מן הרעה על היפה, ותנן ושנינו במשנה: אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם עבר ותרם מן הרעה על היפה — תרומתו תרומה. אלמא מהני הרי נסיק שהועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה על רבא הסבור שהעובר על איסור תורה לא הועילו מעשיו!

9 ומתרצים: אמר יכול לומר, להשיב לך רבא כי אין להקשות מדין הפרשת תרומות על שאר איסורי תורה, שכן שאני התם שונה, מיוחד הדין שם, כדברי ר' אילעא, שכן אמר ר' אילעא: מנין לתורם מן הרעה על היפה, שאף שעבר על איסור תורה, תרומתו תרומה — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" במדבר יח פסוק לב, כלומר, אם מפרישים תרומה מן המובחר "בהרימכם את חלבו ממנו" — עושים בכך דבר ראוי "ולא תשאו עליו חטא", ומכאן משמע שאם מפרישים דבר גרוע — נושאים חטא על כך. ויש לשאול: אם הדבר הגרוע שהופרש אינו קדוש בקדושת תרומה, נשיאות חטא למה? שאם אינה תרומה — לא עשה דבר, ואין במעשה שעשה כל חטא! אלא מיכן מכאן לתורם מן הרעה על היפה — שתרומתו תרומה. ודווקא באיסור זה הועילו מעשיו, ולא בשאר איסורים.

10 ושואלים: ולשיטת אביי, הסבור שבכל איסורי תורה הועילו מעשיו של העובר עליהם, מדוע נצרך לימוד מיוחד זה במפריש מן הרעה על היפה! ומשיבים: נצרך הכתוב הזה, כי אי לאו דאמר רחמנא אם לא שאמרה התורה כתוב זה "ולא תשאו עליו חטא", הוה אמינא הייתי אומר כי הכי אמר רחמנא כך אמרה התורה: עביד עשה מצוה מן המובחר, להפריש את התרומה מן המשובח שבפירות, ואולם אי לא עביד אם לא עשה כן, והפריש מן הגרוע — העושה כן, "חוטא" לא מיקרי אינו נקרא. לכן קא משמע לן משמיע לנו, שהריהו נקרא "חוטא".

11 ג ודנים עוד בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדינו של המפריש תרומותיו ממין על שאינו מינו כגון שהפריש מן הענבים על הזיתים, דאמר רחמנא שאמרה התורה "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" במדבר יח, יב — ובאה לשון יתירה זו של "חלב" האמורה פעמיים, בתרומת היצהר ובתרומת התירוש, ללמדנו שיש ליתן להפריש חלב מובחר למין זה בפני עצמו וחלב ומובחר למין זה בפני עצמו. שאין מעשרים מזה על זה. ותנן ושנינו במשנה: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם עבר ותרם ממין על שאינו מינו — אין תרומתו תרומה. אלמא מכאן שהעובר על איסור תורה לא מהני לא הועילו מעשיו, והרי זו תיובתא קושיה חמורה לאביי ומתרצים:

12 אמר יכול לומר, להשיב לך אביי כי אין להקשות מדין התרומה על שאר איסורי תורה, כי שאני התם שונה, מיוחד הדין שם, שכן חזר ואמר קרא הכתוב "ראשיתם" ובלשון רבים — ללמדנו שכך יש לנהוג: לתת "ראשית" תרומה למין זה בפני עצמו, ו"ראשית" למין זה בפני עצמו. שלא הועילו מעשיו אם הפריש ממין על שאינו מינו. וכן אמר ר' אילעא כי למדנו מן הכתוב "ראשיתם" שיש לתת "ראשית" לכל מין ומין בפני עצמו.

13 ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל איסורי התורה אם עבר עליהם אדם, לא הועילו מעשיו, מדוע נצרך לימוד מיוחד במפריש ממין על שאינו מינו לומר שלא הועילו מעשיו, אם כך הדין בכל איסורי התורה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא אם לא שהיתה כותבת התורה "ראשית" "ראשיתם", הוה אמינא הייתי אומר כי דווקא בתרומת תירוש ויצהר, דכתיב בהו שנאמר בהם "חלב" "חלב" — הוא שאין תורמין מזה על זה,

14 אבל בתרומת תירוש ודגן, או בתרומת דגן ודגן כגון מן החיטים על השעורים, ששני מיני דגן הם, דחד שכתוב אחד "חלב" בלבד כתיב בהו נאמר בהם "וכל חלב תירוש ודגן". במדבר יח, יב, כי תרים מהאי אהאי כאשר תורם מזה על זה — לא עבר על איסור התורה, ולא לקי אינו לוקה על כך. לכן כתב רחמנא כתבה התורה "ראשית" "ראשיתם" — ללמדנו כי יש ליתן חלב למין זה בפני עצמו, וחלב למין זה בפני עצמו.

15 לישנא אחרינא לשון אחר בהסברו של רבא מדוע נצרך הכתוב "ראשיתם". שאלמלא היה כתוב זה, הייתי אומר שדווקא בתירוש ויצהר, שנאמר בהם "חלב" "חלב", הוא שאין תורמים מזה על זה, הא הרי, אבל תירוש ודגן, דחד שכתוב אחד "חלב" כתיב בהו נאמר בהם — תרים מהאי אהאי תורם מזה על זה. לכך כתב רחמנא אמרה התורה "ראשית" "ראשיתם", לומר שאף בהם אינו מפריש אלא ממין על מינו.

16 ד וממשיכים לדון בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדין החרמים הקדשות שהקדיש אדם מנכסיו בלשון "חרם", והקדישם לכהנים שכן יש חרמים המוקדשים לבדק הבית, דאמר רחמנא שאמרה התורה: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קודש קדשים הוא לה'" ויקרא כז, כח, ותנן ושנינו במשנה בערכין : חרמי כהנים חרמים שהוקדשו עבור הכהנים — אין פודין אותם, אלא נותנין אותם לכהן. ומלשון המשנה עצמה ערכין כח,ב "חרמי כהנים — אין פודין אותם", יש לדייק: אלמא הרי איפוא שלא מהני לא הועילו מעשיו, שאף אם פדאם, לא הועילו מעשיו, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה על אביי הסבור שבכל איסורי תורה, אם עבר אדם עליהם, הועילו מעשיו!

17 ומשיבים: אמר יכול לומר לך אביי בתשובה: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם, שכן אמר רחמנא אמרה התורה "קדש קדשים הוא" — ללמדנו שאף אם עבר אדם ופדאו, בהווייתו יהא.

18 ושואלים: ולשיטת רבא שבכל איסורי תורה, אם עבר עליהם אדם, לא הועילו מעשיו, מה מלמדנו האי כתוב זה "קודש קדשים הוא" ויקרא כז, כח האמור בחרמים? ומשיבים: כתוב זה בא למעוטי למעט קרבן בכור בהמה טהורה, שאינו בכלל איסור מכירה כחרמים וכקרבן מעשר בהמה, אף שדין זה של מעשר בהמה נלמד מחרמי הכהנים. דתניא שכן שנויה ברייתא: בבכור נאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" במדבר יח, יז, ומתוך שנאמר בו רק "לא תפדה" למדנו שאין הבעלים יכולים לפדותו שייעשה כחולין גמורים, ומכל מקום אם נפל בו מום נמכר הוא לכהן בין חי ובין שחוט בתורת בכור, והריהו כחולין גמורים. הרי שהבכור יכול להימכר. ואילו בקרבן מעשר בהמה נאמר "לא יגאל" ויקרא כז, לג — הרי זה בא לומר שאין כל דרך להוציאו מקדושתו, ולא רק שאין פודים אותו אלא אף אינו נמכר בשום אופן: לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום.

19 א ודנים עוד במחלוקת אביי ורבא והרי אפשר להביא ראיה מדין התמורה, דאמר רחמנא שכן אמרה התורה לאסור את מעשה התמורה, ככתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" ויקרא כז, י, ותנא ושנה במשנתנו: לא אין הכוונה במה שפתחה המשנה "הכל ממירין" שאדם רשאי להמיר, אלא שאם עבר והמיר — הרי זו, בהמת החולין, מומר חלה עליה קדושת קרבן, וסופג ולוקה הממיר את הארבעים מלקות. ונסיק מכאן: אלמא מהני הרי איפוא שמועילים מעשיו, והרי זו ראיה לאביי, ותיובתא קושיה חמורה לרבא הסבור שלא הועילו מעשיו של העובר על דין תורה!

20 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם בתמורה, שכן אמר קרא הכתוב במפורש בהמשך הכתוב "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", והרי זה דין מיוחד בתמורה שיועילו מעשיו של העבריין.

21 ושואלים: ולאביי הסבור שבכל איסורי התורה הועילו מעשיו, מדוע נצרכה התורה להשמיענו שחלה התמורה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא אם לא שהיתה כותבת התורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הוה אמינא הייתי אומר כי אכן יועילו מעשיו, ותחול התמורה, ואולם באופן זה: שתצא זו בהמת הקרבן מקדושתה ותכנס זו בהמת החולין לקדושה במקומה, לכן קמשמע לן משמיע לנו הכתוב ששתיהן קדושות, ואין בהמת הקודש נפקעת מקדושתה אף שבהמת החולין התקדשה.

22 ב ודנים עוד, והרי אפשר להביא ראיה לענין זה מדין הבכור בכור בהמה טהורה, דאמר רחמנא שכן אמרה התורה שאין לפדותו, ככתוב: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" במדבר יח, יז, ותנן ושנינו במשנה להלן: כל הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון פודים אותם, וכן לתמורותיהן אם הן בעלי מום יש פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר שאף שנפל בהם מום, אין בהם דין פדיון. ואם פדה אותם אינם פדויים. ונסיק מכאן: אלמא הרי איפוא שלא מהני לא מועילים מעשיו, והרי זו ראיה לשיטת רבא שלא הועילו מעשיו של העובר על דין תורה, ותיובתא קושיה חמורה על שיטת אביי הסבור שמועילים מעשיו!

23 ומשיבים: אמר יכול לומר לך אביי בתשובה לכך: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם בבכור ומעשר שכן אמר קרא הכתוב במפורש בענין הבכור "קודש הם" — והרי הדגשה זו באה להורות: שתמיד, אף שהם בעלי מום, ונפדו, בהווייתן יהו, שאין הם יוצאים מקדושתם.

24 ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל דיני התורה לא הועילו מעשיו של העובר עליהם, אם כן האי הדגשה זו "קודש הם" למה ליה לו, למה היא נצרכת? ומשיבים: ללמדנו שאם המיר את קרבן הבכור או את קרבן המעשר, וכדין התמורה חלה קדושתם על בהמת החולין — רק הן עצמם הבכור והמעשר קריבין על המזבח, ואין תמורתן קריבין כלל, שאין תמורת הבכור ותמורת המעשר כשאר תמורות, הקריבות אף הן על המזבח.

25 ושואלים: ולשיטת אביי שהכתוב הזה "קודש הם" מלמד שלא יועילו מעשיו של הפודה את הבכור והמעשר, האי סברא מנא ליה סברה, הלכה זו שאין תמורתם של הבכור ושל המעשר קריבה, מנין לו? ומשיבים: נלמד הדבר מכתוב אחר האמור בקרבן בכור "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה' הוא" ויקרא כז, כו — לדייק: דווקא הוא לה' קריב, ואין תמורתו קריבה.

26 ושואלים: ולשיטת רבא שלמד שאין תמורת הבכור והמעשר קריבה מהפסוק "קודש הם", מה לומד הוא מהכתוב "לה' הוא"? ומשיבים: אין הכי נמי דמההוא קרא אכן, אמנם כן שמאותו כתוב נלמד הדבר, אלא "קודש הם" למה לי, מה הוא מלמד? — לימד על קרבן בכור וקרבן מעשר שנתערב דמן בדמם של קרבנות אחרים מכלל כל העולין למזבח — שקריבין שנזרקים הדמים המעורבים הללו לגבי המזבח, כדרך שהיו נזרקים כשלעצמם. שכך לימדנו כתוב זה "קודש הם" — שהריהם תמיד בהוויתם, אף אם נתערבו באחרים.

27 ושואלים: ולשיטת אביי שלמד מהכתוב "קודש הם" לענין שלא יועילו מעשיו של הפודה את הבכור והמעשר, האי סברא מנא ליה סברה, הלכה זו שדמם של הבכור והמעשר שהתערב בדם אחרים נזרק על המזבח, מנין לו? ומשיבים: הלכה זו נלמדת מהכתוב בקרבנות יום הכיפורים, בענין הזאת הכהן הגדול על המזבח הפנימי, לאחר שהזה על הפרוכת מדם הפר לחוד ומדם השעיר לחוד, "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב" ויקרא טז, יח, ומשמע הדברים, לשיטתו של ר' יאשיה שתובא להלן שמעורבים הדמים זה בזה. ומעתה יש לשאול: והלא דם הפר מרובה מדמו של השעיר, ובכל זאת הכתוב מזכיר את דם השעיר, שנאמר "מדם הפר ומדם השעיר", הרי שלא התבטל ברובו של דם הפר מיכן מכאן נלמד כלל לדינם של כל הקרבנות העולין על המזבח, שנתערבו — שאין הדמים מבטלין זה את זה. דתניא שכן שנינו בברייתא: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" — שיהו דם הפר ודם השעיר מעורבין זה בזה, אלו דברי ר' יאשיה.

28 ושואלים: ולשיטת רבא שלמד דין זריקת הדמים המעורבים מהכתוב "קודש הם", מדוע לא למד דין זה מהכתוב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"? ומשיבים: לדעת רבא אין ללמוד מכתוב זה, כי התם שם, בהזאת דם הפר ודם השעיר — אין הדמים הללו מעורבים זה בזה, אלא מזה הכהן הגדול מזה, מדם הפר בפני עצמו, ומזה, מדם השעיר בפני עצמו, וסבר לה וסבור הוא רבא כשיטת ר' יונתן החולק על ר' יאשיה, וסבור הוא שאין מערבים כלל את הדמים.

29 ג ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין מעשר בהמה, דאמר רחמנא שכן אמרה התורה "לא יגאל" ויקרא כז, לג — לומר שאין כל דרך להוציאו מקדושתו, לא בפדיון ולא במכירה, ותנן ושנינו במשנה להלן: כל הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון פודים אותם, וכן לתמורותיהן אם הן בעלי מום יש דין פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר שנפל בהם מום, שאין להם פדיון, ונאכלים על ידי בעליהם במומם. ונסיק מכאן: אלמא הרי איפוא שלא מהני לא מועילים מעשיו, והרי זו ראיה לשיטת רבא שלא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, ותיובתא קושיה חמורה על שיטת אביי ומשיבים:

30 אמר יכול לומר לך אביי בתשובה לכך: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם במעשר דיליף שכן נלמד דינו של מעשר בהמה בגזירה שווה לשון "עברה" האמורה במעשר בהמה, "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" ויקרא כז, לב, מלשון "עברה" האמורה בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'" שמות יג, יב ובבכור, כאמור לעיל, יש לימוד מיוחד לענין זה.

31 ד ודנים עוד. והרי אפשר להביא ראיה באותו נושא ממי שהקדימה להפרשת תרומה לפני שנתן לכהן את הביכורים, דאמר רחמנא שאמרה התורה "מלאתך ודמעך לא תאחר" שמות כב, כח. ובפירוש הכתוב למדנו כי "מלאה" — אלו ביכורים, "דמעך" — זו התרומה. ואסר כתוב זה להקדים את התרומה לביכורים, כאמור "לא תאחר" את "מלאתך" ל"דמעך". ותנן ושנינו במשנה: המקדים את התרומה לביכורים, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה — מה שעשה עשוי. והרי זו ראיה לאביי שהועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, וקושיה לשיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו!

32 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא בתשובה לכך: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם בתרומה וביכורים שכן אמר קרא הכתוב "מכל מעשרתיכם תרימו תרומה" במדבר יח, כח, ובכלל כתוב זה איסור הקדמת מעשר ראשון לפני תרומה, וכן איסור הקדמת התרומה לביכורים, ומכל מקום השמיענו הכתוב שתרומתו תרומה אף אם הקדימה לביכורים כנלמד למעלה ד,ב.

33 ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה הועילו מעשיו של העובר, מדוע יש צורך בכתוב שיודיענו שחלה התרומה שהוקדמה לביכורים? ומשיבים: מיבעיא ליה נצרך לו כתוב זה ללימוד אחר. כמובא בדינו של מעשר ראשון שאם הקדימו הבעלים לתתו ללוי עוד בהיות התבואה בשבוליה, לפני שדשו אותה, ולפני שהפרישו ממנה תרומה גדולה לכהן — פטור מעשר זה מתרומה גדולה. שאף שצריך להפריש תחילה מן התבואה תרומה גדולה לכהן, והיה צריך ליטול תרומה גדולה גם מן התבואה שבמעשר זה, מכל מקום נפטר הלוי שקיבלה מהפרשה זו. וטעם הדבר — שנאמר: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" במדבר יח, כו, ומלשון הכתוב נסיק: מעשר מן המעשר תרומת מעשר בלבד הריהו מחוייב, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. ועל הלכה זו אמר רב פפא לאביי בשאלה: אלא מעתה שנלמד הדבר מן הכתוב, אם כן אפילו כאשר הקדימו הלוי לכהן ונטל מעשר ראשון כאשר כבר נקצרה התבואה ונערמה בכרי נמי ניפטר גם כן ייפטר, ולא יצטרך הלוי להפריש תרומה גדולה!

34 אמר ליה לו אביי לרב פפא בתשובה: עליך כנגד טענה זו אמר קרא הכתוב "מכל מעשרתיכם תרימו את כל תבואת ה' במדבר יח כט, ללמד שאת "תרומת ה'", התרומה הגדולה, צריך להרים מכל מתנה ומתנה.

35 ושאלו רב פפא: מה ראית לחלק בצורה זו, ולומר לרבות את הנותן מן הכרי שהלוי חייב בכל התרומות, ולהוציא את השיבלין שהוא חייב רק בתרומת מעשר? והשיבו אביי: מרבה אני את הכרי — שכן ישנו בכלל דיגון ששוב אינו עוד "שבולת" אלא "דגן", ובתרומה נאמר במפורש "ראשית דגנך" דברים יח, ד, ומוציא אני את השיבלין — שאין הן בכלל דיגון, ולא חלה עליהן עדיין חובת תרומה.

36 ה ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין קידושי אלמנה לכהן גדול, דרחמנא אמר שכן אמרה התורה "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו" ויקרא כא, יד—טו, ותנן ושנינו במשנה לענין קביעת יחוסו של ולד: כל מקום שיש קדושין שהקידושין תקפים, והאשה נחשבת נשואה על ידם ויש עבירה בנישואין אלה — יחוס הולד הנולד מביאה זו הולך אחר נקבע על פי הפגום שבין בני הזוג. ומסבירה המשנה כדוגמא לדבר: "זו אלמנה לכהן גדול" — שהולד הריהו חלל ופסול לכהונה. והרי זו ראיה לשיטת אביי שמעשיו מועילים, שכן חלו הקידושין, וקשה לשיטת רבא!

37 ומשיבים: שאני הכא שונה, מיוחד הדין כאן, שכן אמר קרא הכתוב במפורש בדין הולד הנולד מביאת כהן גדול לאלמנה "לא יחלל זרעו", לומר שהוא חלל משום שחלו הקידושין, ואינו ממזר שהוא הנולד מקידושין שאינם חלים.

38 ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה אם עבר אדם מעשיו מועילים, מדוע נצרך כתוב זה? ומשיבים: אם רק לומר שחלו הקידושין ולכן הוא חלל, אם כן נימא קרא יאמר הכתוב "לא יחל", מאי מהו "לא יחלל" — ללמדנו שיש שני חילולים בביאה זו: חילול אחד — לו, לולד שנולד מביאה זו. וחילול אחד, נוסף — לה, לאשה, שמתחללת אף היא בביאה זו, והריהי מעתה "זונה" האסורה אף לכהן הדיוט.

39 ו ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה ממי שהקדיש בהמות שהן בעלי מומין לקרבן הקרב על המזבח, דרחמנא אמר שאמרה התורה: "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" ויקרא כב, כ, ובכלל איסור "לא תקריבו" אף עצם ההקדשה. ותנן ושנינו במשנה: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה — מה שעשה עשוי ונתקדשו הבהמות. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי שהועילו מעשיו של העובר, ותיובתא קושיה חמורה על שיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו!

40 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רבא בתשובה: שאני התם שונה, מיוחד הדין שם שכן אמר קרא הכתוב במפורש "ולנדר לא ירצה" ויקרא כב, כג, ללמדנו כי לענין רצוי, שיעלה לרצון על המזבח — הוא דלא שאינו מרצה, הא מיקדש אבל להתקדש — קדשי מתקדש.

41 ושואלים: ולשיטת אביי מה צורך להשמיענו כתוב זה? ומשיבים: אי דלא אמר רחמנא אם שלא היתה אומרת התורה "ולנדר לא ירצה", הוה אמינא הייתי אומר: אמנם המקדיש הזה הריהו כעובר על מצוה, ואולם הקרבן עצמו כשר להקרבה על אף שהוא בעל מום. לכן קמשמע לן משמיע לנו הכתוב שהוא פסול על אף שהתקדש.

42 ז ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין המקדיש תמימין לבדק הבית, דאמר רחמנא שכן אמרה התורה ברשימת בעלי מומים והקדשתם: