ביאור שטיינזלץ על תמורה כ״ב

1 לא נהנין לכתחילה ממנה, ואולם אם עברו ונהנו ממנה לא נחשב הדבר שמועלין בה לענין הבאת קרבן מעילה. ואם נמצאה כשהיא בעלת מום או שעברה שנתה עד שלא כיפרו הבעלים באחרת — הרי דינה של זו שעברה שנתה שתרעה עד שתסתאב שיפול בה מום הפוסל מהקרבה, ותמכר, ויביא בדמיה בהמה אחרת לחטאת, וזו שאבדה ונמצאה בעלת מום תימכר מיד שהרי היא כבר מסואבת, בעלת מום, ויביא בדמיה אחרת. וכל עוד לא נמכרה הריהי קדושה, ולכן דינה שהיא עושה תמורה אם המירו בה בהמת חולין, והנהנים ממנה מועלין בה, וחייבים בדיני המעילה.

2 א גמרא המשנה דנה בתחילה בדינן של שלוש מכלל חמש החטאות המתות ולד החטאת, תמורת החטאת, וחטאת שמתו בעליה בנפרד, ואחר כך בדינן של השתיים האחרות שעברה שנתה, ושמתו בעליה בנפרד. ושואלים: מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי מה טעם לא שנה אותם התנא זה אצל זה ביחד? ומשיבים: הפריד התנא, משום שברישא בתחילת המשנה, בדינן של השלוש הראשונות — פסיקא ליה פסוקה לו, קבוע דינן, שבין שהתכפרו הבעלים, ובין אם לא — הריהן מתות. ואילו בסיפא סוף, המשך המשנה, בדינן של השתיים האחרות — לא פסיקא ליה אינה פסוקה לו דינן, שתלוי הדבר אם התכפרו הבעלים או לא.

3 ושואלים על דרך כתיבת המשנה: משנה זו, כלשונה, מופיעה אף במסכת מעילה, ולמה לי למיתנייה גבי לשנותה גם אצל מעילה, למה לי למיתנייה גבי לשנותה גם אצל תמורה? ומשיבים: תנא הכא שנה כאן במסכת תמורה משנה זו משום דין התמורה השנוי בה, ואיידי דתנא ואגב ששנה דין תמורה — תנא נמי שנה גם כן, הזכיר את דין המעילה בעניינן "לא נהנין ולא מועלין". ואיידי דתנא גבי ואגב ששנה אצל מסכת מעילה אותן הלכות בשל דיני מעילה שבה — תנא נמי שנה גם כן, הזכיר את דין התמורה בעניינן "עושה תמורה", "אינה עושה תמורה".

4 ב בענין חטאת שעברה שנתה אמר ריש לקיש: חטאת שעיברה עברה שנתה — רואין אותה דנים בה כאילו היא עומדת בבית הקברות מקום שאין הכהן יכול להגיע אליה כדי להקריבה שהרי אסור לו להיטמא. ודינה שתהא רועה עד שיפול בה מום, ותימכר, ובדמיה יקריבו בהמה אחרת לחטאת. ולכאורה מתוך דברי ריש לקיש עולה כי חטאת שעברה שנתה, אף אם נתכפרו הבעלים באחרת דינה לרעיה ואינה מתה שהרי לא חילק בין התכפרו ללא התכפרו.

5 ועל כך קשה, תנן שנינו במשנתנו: שעיברה שנתה, ואבדה ונמצאת לאחר מכן כשהיא בעלת מום, אם אחר שכיפרו בעלים — מתה, והרי שאין דינה לרעיה, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה לשיטת ריש לקיש!

6 ומשיבים: אמר יכול לומר, להשיב לך ריש לקיש: כי קתני רישא כאשר נשנתה בתחילת המשנה "מתה" — הרי זה בענין אבדה ונמצאת בעלת מום, שאם נמצאה אחר שכיפרו בעלים — תמות, ואכן לא נשנית בדינה של זו שעברה שנתה.

7 ושואלים על כך: אי הכי אם כך שאין מדובר בעברה שנתה, אלא רק באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, אימא סיפא אמור את סוף המשך המשנה: ואם עד שלא כיפרו הבעלים — תרעה עד שתסתאב שיפול בה מום, ואי ואם מדובר באבדה ונמצאה בעלת מום — מה מקום יש לומר שתרעה עד שיפול בה מום, הא מסאבא וקיימא הרי כבר מסואבת בעלת מום ועומדת היא!

8 אמר רבה בהסבר הדברים לשיטת ריש לקיש: אכן מדובר באבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, והכי קאמר כך אמר, זו כוונת התנא: בהמת חטאת שאבדה ונמצאת כשהיא בעלת מום עובר, אם נידון בה לאחר שכפרו שהתכפרו הבעלים באחרת, ואף אם נמצאה קודם לכן — הרי זו מתה. ואולם אם דנים אנו בה קודם שכיפרו בעלים — דינה הוא שתרעה עד שתסתאב במום קבוע, ותימכר, ויביא בדמיה אחרת.

9 אמר רבא יש לדחות הסבר זה, שכן שתי תשובות דחיות יש בדבר, חדא האחת — שאם כן, שמדובר שיש בה מום עובר, אין נוסח המשנה הולם, שהרי אין לומר "תרעה עד שתסתאב יפול בה מום" שהרי כבר יש בה מום, אלא "ישמור ימתין, ויראה אם מום זה ייעשה מום קבוע" מיבעי ליה למיתני צריך היה לו לשנות! ועוד, אם הדיון בסוף המשנה רק בחטאת שאבדה ונמצאה כשהיא בעלת מום, ולא בחטאת שעברה שנתה, אם כן זו ששנינו במשנתנו "שעיברה שנתה" למאי הלכתא קתני למה, לאיזו הלכה נשנתה?

10 אלא אמר רבא בתירוץ דברי ריש לקיש, ובאופן שלא יקשה עליו מדברי המשנה: הכי קתני כך שנויה משנתנו, עברה שנתה ואבדה, או אבדה ונמצאת בעלת מום. שבשתי החטאות הללו ואף בעברה שנתה מדובר באופן שאבדה החטאת, ולאחר מכן נמצאה במקרה של עברה שנתה — אף כשנמצאה בלא מום, או שאבדה ונמצאה בעלת מום, והרי איפוא ישנן שתי מגרעות "ריעותות" בכל אחת מאלו עברה שנתה ואבדה, או כשאבדה והריהי בעלת מום. ומשום כך דינן של אלו, שאם היה זה לאחר שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו מתה, ואם קודם שכיפרו הבעלים באחרת — זו וזו אינה קרבה, שהרי פסולות הן להקרבה, אלא תרעה עד שתסתאב, ותימכר. ואילו ריש לקיש שאמר בחטאת שעברה שנתה שדינה לרעיה, ואפילו התכפרו הבעלים באחרת — דווקא בזו שיש בה מגרעת אחת בלבד אמר, שעברה שנתה, אך לא שגם אבדה.

11 וצריך איפוא למיתני לשנות במשנתנו את האמור בה "אם אבדה" הן גבי אצל בעלת מום והן גבי אצל עברה שנתה, ובאופן זה: "עברה שנתה ואבדה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום", וצריך שייאמר הדין בשתיהן, משום דאי תנא גבי שאם היה שונה רק אצל שעיברה שעברה שנתה — הוה אמינא הייתי אומר כי דווקא התם שם הוא דמהניא שמועילה לה אבדה לענין זה שיהא דינה למיתה אם התכפרו הבעלים באחרת — משום דלא חזיא למילתה שאינה ראויה לדברה, להקרבתה כחטאת, שהרי עברה שנתה. אבל בעלת מום, דאי לא מומא — חזיא שאלמלא המום — היתה ראויה להקרבה לחטאת, אימא אמור כי לא תהני ליה יועיל לו זה שהיא אבדה לענין שתלך למיתה.

12 ומן הצד האחר, אי תני גבי אם היה שונה שאבדה, רק אצל בעלת מום, הייתי אומר: דווקא התם שם הוא דמהניא שמועילה לה אבדה לענין זה שתמות אם התכפרו הבעלים באחרת — משום דלא חזיא שאינה ראויה לכל הקרבה שהיא, שהרי בעלת מום היא. אבל עיברה שנתה, דחזי שראויה היא להקרבה בקרבנות אחרים — אימא אמור שלא תהני תועיל לה אבדה לענין זה שתמות, לכן צריכא צריך שתיאמרנה שתיהן.

13 ושואלים על הסברו זה של רבא במשנתנו, שחטאת שעברה שנתה ואבדה — דינה למיתה, ומי והאם אכן אמר רבא הכי כך שכאשר עברה שנתה ואבדה לאחר מכן שאינה קרבה אלא מתה? והאמר והרי אמר רבא: אבידה של קרבן, וכגון חטאת, בלילה שאין הוא זמן הקרבה — לא שמה אינה נחשבת אבידה, ומשום כך, אם הפריש אחרת תחתיה, ונמצאה האבידה לפני הבוקר, אין היא מתה אלא רועה. וכך הדין אפילו לשיטת האומר רבי שאפילו נמצאה לפני הכפרה באחרת הריהי גם כן מתה. הרי שלשיטת רבא, הקרבן האבוד בזמן שאינו ראוי להקרבה אינו נחשב כאבידה, ואם כן אף החטאת שעברה שנתה ואבדה, כיון שאינה ראויה להקרבה אינה נחשבת כאבידה, ומדוע יהיה דינה למיתה?

14 ומשיבים: לא דמי אינו דומה דין האבוד בלילה לדין האבודה לאחר שעברה שנתה. שכן אבידה דליליא של לילה — בשעת אבידתה היא לא חזיא ראויה לא לגופה שיקריבוה ולא לדמי לדמים שיפדוה ויקריבו את הקרבן הנקנה בדמיה בלילה. אבל הא זו שאבדה לאחר שעברה שנתה — נהי אמנם לגופה היא לא חזיא ראויה, אבל לדמי לדמים שימכרוה, ובכסף שיתקבל יקריבו חטאת, הריהי חזיא ראויה.

15 ומקשים עוד על דברי רבא, תנן שנינו במשנה בדינם של שני שעירי יום הכיפורים השעיר לה' והשעיר לעזאזל, שאם לאחר שהוגרלו השעירים ונקבע מי מהם לה' ומי לעזאזל, מת השעיר לעזאזל — מביאים זוג אחר של שני שעירים, ומגרילים עליהם איזה מהם לה' ואיזה לעזאזל. והשעיר המיועד לעזאזל, נשלח לשם, ואילו מבין שני השעירים לה' מהזוג הראשון ומהזוג השני — אחד מהם יוקרב לעבודת היום במקדש, והשני ירעה עד שיסתאב יפול בו מום, וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה. ומסבירה המשנה את טעמו של דין זה שאין השעיר השני מובל למיתה כחטאות המתות: לפי שהוא מחטאות הציבור, ואין חטאת הציבור מתה. ונדייק: הא הרי מכאן נלמד, שבמקרה דומה, אם היתה זו חטאת של יחיד — הריהי מתה. וכיון שלא נאמר במפורש במשנה מי משני השעירים לה' הוא זה שהולך לרעיה, האם זה שנותר מההגרלה הראשונה, או זה הנותר מההגרלה השניה,

16 אמר ר' יוחנן: הנותר מההגרלה השניה הוא שקרב, שכן כלל הוא שבעלי חיים נדחין כלומר, בעל חיים שהוקדש למטרה מסויימת, ולא היה ראוי בשעתו לקרבן, הריהו נחשב כדחוי ופסול משום כך לעולם, ולכן אף במקרה זה: השעיר שבזוג הראשון, כיון שלא היה לו בן זוג בשעתו, נפסל לעולם מלהיקרב, ומעתה כשהוא מתכפר — בשעיר השני שבזוג השני הוא מתכפר. ומעתה הריהי שאלה על שיטת רבא, שכן

17 אידך, קמא השעיר האחר, הראשון הוה ליה הריהו נחשב כי כמו חטאת שעיברה שנתה, שבשניהם אין פסול הקרבתם נובע ממום שנפל בהם, אלא מגורם חיצוני כלשהו, וטעמא והטעם שאין השעיר שבזוג הראשון הולך למיתה אלא דינו לרעיה, הריהו רק משום שהיא חטאת של ציבור, ונסיק מכאן: הא הרי אם היתה זו חטאת של יחיד — מתה, ומכאן שאף חטאת שעברה שנתה דינה למיתה, ואף בלא אבדה!

18 ומשיבים: אמר יכול לומר, להשיב לך רבא כי הוא עצמו סבור שאם נדחה הקרבן וכגון חטאת שעברה שנתה, והתכפרו הבעלים באחרת — דינו למיתה, ושלא כשיטת ריש לקיש, וכל שאמר שמשנתנו עוסקת בעברה שנתה ואבדה, לא היה זה אלא לשיטת ריש לקיש, וממשנה זו שבדין שני השעירים קשה לשיטת ריש לקיש. ואולם באשר לשאלה בדין החטאת שאבדה ונתכפרו הבעלים באחרת ונמצאה לאחר מכן כשהיא בעלת מום שדינה למיתה, מדוע נצרכים אנו שיהיה בה מום כדי לקיים בה דין מיתה, והלא בכך שאבדה — נדחתה, ודי בכך לקיים בה דין מיתה? — על כך יש להשיב: אינה דומה דינם של הדחויים כגון השעיר לה' מהזוג הראשון לאבודה כגון חטאת זו, ודחויין לחוד, ואבודין לחוד, שבדחויים כשלעצמם — דינם למיתה, ואילו באבודים — אין בדבר זה כשלעצמו כדי להוציאם למיתה, אלא אם כן יש בהם מום. מאי טעמא מה טעם ההבדל ביניהם? אבודין — דעתיה עליהון דילמא משתכחין דעתו עליהם כל הזמן שמא יימצאו, ויהיו ראויים להקרבה, ואילו דחויין — לא הדרי מתחזיין אינם חוזרים להיות נראים להקרבה.

19 א למעלה הובאו דברי רבא בדינה של החטאת שאבדה בלילה, ועתה דנים בהלכה זו גופא לגופה, כשלעצמה. אמר רבא: אבודה שאבדה בלילה ונמצאת בבוקר, שבזמן שהיתה אבודה אי אפשר היה להקריב אחרת תחתיה — לא שמה אבודה שדינה למיתה. ומבררים: אליבא דמאן לשיטת מי אמר רבא את דבריו אלו? אילימא אליבא דרבנן אם תאמר כי לשיטתם של חכמים אמר זאת — מאי איריא מה המכוון, המיוחד במקרה של האבודה בלילה? שהרי אפילו אבודה ביום נמי גם כן אינה נחשבת בהכרח כאבודה, לענין זה שתמות, שהרי אם נמצאה קודם שהוקרבה אחרת תחתיה, אינה יוצאת לשיטתם למיתה! דאמרי רבנן שכן אמרו חכמים: הבהמה שהיתה אבודה בשעת הפרשה של בהמה אחרת תחתיה, ונמצאה לפני שקרבה האחרת — הריהי רועה, ולא מתה.

20 ואלא תאמר שדברי רבא הם אליבא לשיטת רבי הסבור כי גם האבודה בשעת הפרשה של האחרת דינה למיתה, ובא רבא ללמדנו שאין בכלל זה הבהמה שהיתה אבודה בלילה — הרי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר רבי את שיטתו זו שהיא מתה, אלא באבידה ביום, שהוא זמן הקרבה, אבל אבידה בלילה, שאין זה זמן הקרבה — אפשר שאפילו רבי מודה במקרה זה שאין היא מתה, אלא לרעייה אזלא הולכת, ומה אם כן חידש רבא?

21 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור כי לעולם אמר רבא את דבריו אליבא דרבנן לשיטתם של חכמים, ואשר לשאלה מדוע ציין רבא דווקא אבודה בלילה, והרי אף באבודה ביום במקרה מסויים כך הדין? הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במקרה שבהמה זו שאבדה נמצאה בזמן שלאחר שעת כפרה, שכבר התכפרו הבעלים באחרת. ובכל זאת אינה הולכת למיתה, אלא לרעיה, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן אמרו חכמים שכש אבדה אף בשעת כפרה — דינה שהיא מתה, אלא היכא היכן, במקרה, שעיקר אבידתה ביום, בזמן הראוי להקרבה, אבל היכא היכן שעיקר אבידתה בלילה — לא אמרו חכמים.

22 ב ועוד בעניינה של החטאת האבודה, אמר אביי: נקטינן אוחזים אנו, מקובל בידינו כלל זה: דווקא אבידה מתה — ולא החטאת הגנובה. אבידה — ולא החטאת הגזולה. שאם נגנבה או נגזלה הבהמה, וחזרה לרשות בעליה לאחר שהתכפרו באחרת — אין דינה למיתה, אלא רועה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויפלו דמיה להקדש.

23 ומבררים: היכי דמי איך זה בדיוק? באיזה אופן נחשב הדבר לאבידה? אמר ר' אושעיא: אפילו אם התערבה בהמת חטאת אחת בתוך עדרו, ואף שהעדר עומד לפניו, ויש בו את מנין הבהמות שבעדר ועוד אחת, אך אינו מזהה את החטאת שבתוכן, ואפילו התערבה בהמת חטאת אחת בבהמת חולין אחת, שאינו יודע מי משתיהן היא החטאת. ור' יוחנן אמר: אבודה היא זו שנמצאת אחורי הדלת.

24 איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים בהבנת דברי ר' יוחנן: היכי קאמר איך אמר? האם דווקא כשנמצאת הבהמה מאחורי הדלת הוא שנחשב הדבר כאבודה — וטעם הדבר: משום דליכא דקא חזי לה שאין מי שהוא רואה אותה, אבל לשיטה זו, אילו נמצאת הבהמה אבראי בחוץ, במקום בו רועות בהמות אחרות, והיא ביניהן, כיון דאיכא דחזי לה שיש מי שרואה אותה — לא הויא אין היא נחשבת אבודה. או דילמא שמא כוונת דברי ר' יוחנן היא כך: אפילו נמצאת הבהמה אחורי הדלת, והרי זה מצב דאי מהדר אפיה חזי לה שאם מחזיר פניו, מסתובב לאחוריו, הריהו רואה אותה — בכל זאת הויא הריהי נחשבת אבודה, וכל שכן כשנמצאת הבהמה אבראי בחוץ, דלא קחזי לה שאין הוא רואה אותה נחשבת כאבודה. ומסכמים: לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו תעמוד במקומה.

25 ג ועוד בענין החטאת האבודה. אמר רב פפא: גמרינן למודים אנו, מקובל בידינו כי אם היתה החטאת אבודה ממנו מהבעלים ולא מהרועה אותה בעדר — לא הויא אין היא נחשבת אבודה, וכל שכן שאין היא נחשבת אבודה בזמן שהיא אבודה מהרועה ולא אבודה ממנו מהבעלים. ואולם יש לשאול במקרה שהיא אבודה ממנו ומרועה, ואולם ישנו אדם אחד הנמצא אף בסוף העולם במקום מרוחק מאוד שהוא מכיר בה, וממנו אינה אבודה, מאי מה הדין? אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו תעמוד ללא פתרון.

26 ד ועוד באותו ענין, בעי שאל רב פפא: אם היתה החטאת אבודה בשעה שכבר נשחטה החטאת האחרת שהקדיש במקומה, והתקבל דמה והריהו עתה נתון בכוס מזרק ועומד להיזרק על המזבח, ונמצאה האבודה, מהו דינה? ומבררים: אליבא דמאן לשיטת מי שאל רב פפא את שאלתו זו? אילימא אליבא אם תאמר לשיטת רבי — האמר הרי אמר רבי כי אפילו זו שהיתה אבודה בשעת הפרשה של האחרת — נחשבת כאבודה, ודינה שהיא מתה, ובודאי זו שאבודה בשעה שהאחרת כבר נשחטה, ועומד הדם להיזרק ולהשלים בכך את כפרתם של הבעלים!

27 אלא יש לומר: כי קמיבעיא ליה כאשר נשאלה לו לרב פפא הרי זה אליבא דרבנן לשיטת חכמים, ואלו צדדי הבעיה: מי אמרינן האם אומרים אנו, כי אמרי רבנן כאשר אמרו חכמים כי האבודה בשעת הפרשה דינה שהיא רועה ולא מתה, הרי זה דווקא קודם שיקבל דמה בכוס, אבל הכא כאן שכבר נשחטה והתקבל דמה בכוס — סבירא להו סבורים הם כי כל העומד ליזרק — כזרוק דמי נחשב, וכאילו כבר התכפרו הבעלים באחרת, ודינה למיתה כדין אבודה שהתכפרו בעליה באחרת.

28 או דלמא שמא יש לומר: כל כמה זמן שעדיין לא אזדריק נזרק הדם — כי כמו אבדה בשעת הפרשה דמיא נחשבת הבהמה, ודינה איפוא שהיא רעיא רועה, ולא מתה?

29 ואיכא דאמרי ויש שאומרים הסבר אחד בבעיית רב פפא: לעולם אליבא לשיטת רבי שאל רב פפא, וכי קמיבעיא ליה כאשר נשאלה לו בעייתו זו — כגון באופן זה שלא אבדה בהמת החטאת עצמה, אלא שנשחטה כדינה, וקיבל הכהן את דמה בשתי כוסות לזריקה על המזבח, ואבד כוס אחד מהן, וזרק מהדם שבכוס השני.

30 ואליבא דמאן דאמר ולשיטת מי שאומר כי כוס שנדחה כגון כוס זה שאבד עושה בכך אף את חבירו הכוס האחר, שביד הכהן דחוי מדין הקדשים — לא תיבעי תישאל לך שאלה זו, שכן במקרה שכזה החטאת פסולה. ואולם כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זה אליבא דמאן דאמר לשיטת מי שאומר כי אין הכוס האחד דוחה את הכוס האחר מן הקדשים, אלא כוס זה עושה את חבירו שיריים כדין שיירי הדם — הנשפכים אל יסוד המזבח, וכך תישאל השאלה: האם

31 הני מילי דברים אלה שאין הכוס דוחה את חבירו אמורים דווקא היכא דאיתנהו לתרוייהו, דכל היכא דבעי זריק היכן, במקרה, ששניהם נמצאים, שכל היכן, שאיזה כוס שרוצה הריהו זורק, אבל הכא כאן שאבד כוס אחד — הא ליכא הרי אין עוד שני כוסות לפנינו, ונדחה הכוס השני. או דלמא שמא: לא שנא אינו שונה? ומסכמים: תיקו תעמוד הבעיה במקומה, ללא פתרון.

32 ה משנה ועוד בדין חטאת שהתכפרו בעליה באחרת. המפריש בהמה לחטאת שהוא חייב בה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, והקריבה, ואחר כך נמצאת החטאת הראשונה — הרי זו חטאת שהתכפרו בעליה באחרת, ודינה שתמות.

33 המפריש מעות כדי לקנות בהמה לחטאתו, ואבדו המעות, ועמד והפריש בהמה לחטאת תחתיהם, והקריבה, ואחר כך נמצאו המעות — הרי הן אסורות בהנאה, שהרי הן במקום החטאת שהיתה אמורה להיקנות בהן, שדינה שתמות, ויוליכם לים המלח ויזרקם שם שיילכו בו לאיבוד.

34 המפריש מעות לצורך קניית חטאת, ואבדו המעות, ועמד והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח לקנות בהמה לחטאת מהן עד שנמצאות המעות הראשונות — יערב את המעות הראשונות והשניות ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר, העודף, יפלו לקופה שבמקדש, שממנה מביאים עולות נדבה של ציבור.

35 המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש חטאת תחתיהן, ולא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות, והרי נעשתה בינתיים החטאת בעל מום — תמכר החטאת, ויביא הבעלים מאלו המעות הראשונות שהפריש ומאלו המעות שהתקבלו ממכירת החטאת בעלת המום, לאחר שיערבן אלו באלו, חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

36 המפריש בהמה לחטאת ואבדה, ועמד והפריש מעות תחתיה כדי לקנות בהן בהמה לחטאת, ואולם לא הספיק ליקח לקנות מהן חטאת עד שנמצא חטאתו, והרי היא נעשתה בינתיים בעלת מום — תימכר, ויערב את המעות שיתקבלו במכירתה ואת המעות הראשונות, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

37 המפריש בהמה לחטאתו ואבדה, והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריבה לשניה עד שנמצאת הראשונה, ונפל בהן מום, מאחר והרי שתיהן בעלת מום — ימכרו שתיהן, ויביא מאלו ומאלו מכספי מכירת זו ומכספי מכירת זו חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

38 המפריש בהמה לחטאת, ואבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והיו שתיהן תמימות שאין בהן מום, וכשרות שתיהן להקרבה — אחת מהן תיקרב חטאת, והשניה תמות, אלו דברי רבי. וחכמים חולקים ואומרים: אין חטאת שהתכפרו בעליה באחרת מתה אלא באופן שנמצאת רק מאחר לאחר שכיפרו שהתכפרו הבעלים באחרת. ואין המעות הולכים לים המלח אלא רק כשנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים.

39 המפריש בהמה לחטאת, ונפל בה מום, והרי היא עתה בעלת מום הפסולה להקרבה — מוכרה, ויביא בדמיה אחרת. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אם קרבה השניה עד שלא בטרם נשחטה הראשונה לאכילת חולין — תמות, אף שכבר נמכרה ויצאה בכך לחולין, והריהי עתה ברשות הקונה אותה. וטעם הדבר: שכבר כיפרו התכפרו הבעלים באחרת, ואף שיצאה לחולין — אין היא כשאר חולין, אלא הריהי כחטאת שהתכפרו בעליה באחרת, ודינה שתמות.

40 ו גמרא שנינו בתחילת משנתנו בדינה של החטאת שאבדה ועמד בעליה והקריב אחרת במקומה, ואחר כך נמצאה החטאת הראשונה, שדינה למיתה. ומדייקים: טעמא הטעם, דווקא — משום שעמד והקריב את האחרת תחתיה, הא הרי נלמד מכאן שאם רק הפריש אחרת ואולם עדיין לא הקריב את האחרת תחתיה — דינה שהיא רועה. ומעתה יש לברר: מני כשיטת מי היא? — כשיטת רבנן חכמים היא, דאמרי שאומרים כי החטאת האבודה בשעת הפרשה — אינה מתה, אלא רועה.

41 ואולם אימא אמור עתה את סיפא סוף המשנה בדין המפריש מעות לחטאת, ואבדו, והפריש אחרים תחתיהם — יביא חטאת מאלו ומאלו, והשאר יפלו לנדבה. ונדייק בדברים אלה: טעמא הטעם, דווקא — משום שרק הפריש מעות אחרות ואולם עדיין לא התכפר באף אחד מהם ויש עדיין מעות מאלו ומאלו, הא הרי שאם כבר הביא קרבנו מאחד מהן — דינו של השני שיוליכו לים המלח, והרי אתאן באנו לשיטת רבי שאמר שאף האבודה בשעת הפרשה בלבד — מתה.

42 ומעתה יש לתמוה: רישא רבנן, וסיפא תחילת המשנה כשיטת חכמים, וסוף המשנה כשיטת רבי?! הניחא זה נוח לשיטת רב הונא, שכן אמר רב הונא, אמר רב: