ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ד

1 א משנה יש הלכות הנוהגות בקרבנות היחיד שאין נוהגות בקרבנות הציבור. ויש הלכות הנוהגות בקרבנות הציבור שאין נוהגות בקרבנות היחיד. ואלו הנוהגות בקרבן יחיד ואינן נוהגות בקרבן ציבור: שקרבנות היחיד עושין תמורה, ואין קרבנות הציבור עושין תמורה.

2 ועוד הבדל: שקרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות, ואילו קרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים. ועוד: שקרבנות היחיד חייבין הבעלים באחריותן, שאם לא הובאו בזמנם הראוי, חייבים להביאם אחר כך, ובאחריות נסכיהם היין והמנחה הנלווים לקרבן של הקרבנות. ואילו בקרבנות הציבור אין חייבין לא באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן מאחר שקרב הזבח בזמנו. שאם קרב הזבח בזמנו ולא באו עמו נסכיו — צריכים להביא את נסכיו, אף לאחר כמה ימים.

3 ומן הצד האחר, יש הלכות הנוהגות בקרבנות הציבור מה שאין כמותן בקרבנות יחיד. ואלו הן: שקרבנות הציבור דוחין את השבת, שקרבים אף בשבת, וכן דוחים את הטומאה, שקרבים אף כשהכהנים טמאים בטומאת מת. ואילו קרבנות היחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה.

4 אמר על כך ר' מאיר: והלא חביתי מנחה הנעשית במחבת של כהן גדול שאותה הוא מביא בכל יום, ופר של כהן גדול שמביא ביום הכפורים, קרבנות היחיד הן — ובכל זאת, הריהם דוחין את השבת ואת הטומאה! אלא כך יש לומר את הכלל: כל קרבן בין של ציבור, בין של יחיד שזמנו קבוע — דוחה את השבת ואת הטומאה. אבל קרבן שאין זמנו קבוע, בין של יחיד בין של ציבור — אינו דוחה את השבת ואת הטומאה.

5 ב גמרא שנינו במשנה כי קרבן יחיד עושה תמורה ואין קרבן הציבור עושה תמורה. ושואלים: וכי כללא כלל הוא זה, שכל קרבן יחיד עושה תמורה? והרי קרבנות החטאת והעולה הבאים מן העופות תורים ובני יונה שקרבן יחיד הם — ואין עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני כאשר שנינו כלל זה — הרי בבהמה דווקא קתני שנינו.

6 ושואלים על כך: והרי ולד הקדשים שהריהו קדוש ועולה למזבח כאמו. שקרבן יחיד הבא מן הבהמה הוא, ובכל זאת דינו שאין עושה תמורה! ומשיבים: הא מני משנתנו זו כשיטת מי היא? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר כי הולד עושה תמורה.

7 ושואלים עוד: והרי תמורה עצמה, שקרבן יחיד היא — והלכה היא שאין תמורה עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני כאשר שנינו במשנתנו כלל זה, שכל קרבנות היחיד עושים תמורה — הרי זה דווקא בעיקר זיבחא קתני בעיקר הזבח הוא ששנינו, בקרבן המקורי, ולא בתמורה הבאה מכוחו.

8 ומציעים: השתא דאתית להכי עתה שבאת לכך, להגדרה זו שבעיקר הזבח הוא ששנינו, אין צורך להעמיד את משנתנו דווקא כשיטת ר' יהודה, אלא אפילו אם תימא רבנן תאמר שהיא כשיטת חכמים הסוברים שאין הולד עושה תמורה, ואולם במשנה בעיקר זיבחא קתני בעיקר הזבח בלבד שנינו, ולא בולד הבא מכוחו.

9 ג עוד שנינו במשנתנו, שקרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות, ואילו קרבנות הציבור אינם נוהגים אלא בזכרים בלבד. ושואלים על כך: וכי כללא כלל הוא זה? והרי קרבן עולה, כאשר הוא קרבן יחיד — וממין הזכר הוא אתיא בא, וממין הנקבה הוא לא אתיא בא!

10 ומשיבים: אף שקרבן עולה הבא מן הבהמה אינו אלא מן הזכרים, אבל האיכא הרי יש קרבן עולת העוף שהוא בא בין מן הזכרים בין מן הנקבות, דתניא שכן שנינו בברייתא בדינו של קרבן העולה: מה שנאמר בתורה בקרבנות העולה, שיהיו בכלל תמות שלא יהיה בהם מום וזכרות שיהיו זכרים — לא נאמר אלא בעולה הבאה מן הבהמה, ואין דין תמות וזכרות נוהג בעופות, ומשנתנו אם כן עוסקת בעולה זו.

11 ושואלים עוד: והרי קרבן חטאת, שקרבן יחיד היא, וממין הנקבה היא אתיא באה, וממין הזכר היא לא אתיא באה? ומשיבים: אמנם חטאת יחיד באה מן הנקיבה, ואולם האיכא הרי יש, גם קרבן שעיר נשיא, שקרבן חטאת יחיד הוא, ודינו דמייתי שהוא בא ממין הזכר.

12 ושואלים שוב: והאיכא והרי יש קרבן אשם יחיד — שממין הזכר הוא אתי בא, וממין הנקבה לא אתי בא? ומשיבים: כי קאמרי רבנן כאשר אמרו חכמים במשנתנו את הכלל שקרבנות היחיד באים מן הזכרים ומן הנקיבות — הכוונה דווקא לקרבן דשוי השווה בין ביחיד בין בציבור, ואילו קרבן אשם — רק ביחיד הוא איתיה ישנו, ואולם בצבור הוא ליתיה אינו כלל, שהרי אין ציבור מביא קרבן אשם. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר לשאלה זו: מי קתני האם שנינו במשנתנו "כל קרבנות", והלא "יש בקרבנות" קתני שנינו, שיש מכלל קרבנות היחיד שנוהג בין בזכרים בין בנקבות, ומאי ניהו ומה הם? — קרבן השלמים. ואי בעי ואם רוצה הבעלים — נקבה מייתי מביא, ואי בעי ואם רוצה — זכר מייתי מביא.

13 ד שנינו במשנה שקרבנות יחיד חייבין הבעלים באחריותן, שאם לא הוקרבו בזמנם צריך להקריבם אף לאחר מכן, ואילו קרבנות הציבור אין חייבים באחריותם. ומסבירים: מנא לן מנין לנו שכך הוא הדין, שאם לא קרבו בזמנם הראוי, שוב אין מביאים אותם לאחר זמנם?

14 — דתנו רבנן שכן שנו חכמים על הנאמר בפרשת המוספים הבאים במועדים שהם קרבנות ציבור: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" ויקרא כג, לז, והכתוב "דבר יום" מלמד שכל היום כולו כשר להקרבת קרבנות המוספין, ואילו הכתוב "ביומו" מלמד שאם עבר היום המיועד להקרבת המוספים ולא הביאן — שוב אינו חייב באחריותן, ואין הוא מקריבם לאחר זמן.

15 ודנים עוד: יכול לא יהא חייב אף באחריות נסכיהם, להביאם לאחר זמן, ואף על פי שכבר קרב הזבח, וכגון באופן שלא היו לו מנחות ונסכים בשעה שקרב הקרבן? — לכך תלמוד לומר מלמדנו כתוב אחר האמור בפרשת פינחס בדין מוספי הקרבנות "מנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט" במדבר כט, כד שמשמעו, שמכל מקום מביא את המנחות והנסכים — שאם לא הקריבם ביום, הריהם קרבים אף בלילה. ועוד חזר ונאמר בפרשה זו: "מנחתם ונסכיהם לפר לאיל ולכבשים במספרם כמשפט" במדבר כט לז — ללמדנו, שאם לא הקריבם ביום הקרבת הקרבן, הריהם קרבים למחר לאחר יום זה.

16 ריש לקיש אמר שיש ללמוד דין זה מהכא מכאן, מן הכתוב בקרבנות המוספים הבאים במועדים: "...עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. מלבד שבתת ה'..."ויקרא כג, לז—לח. והרי מסמיכות הכתובים נראה שמדובר ביום טוב הסמוך לאותן שבתות שהוזכר קודם לכן, ומכאן אנו למדים כי מביאים את המנחות והנסכים ביום טוב, ואף את המנחות והנסכים של השבת שלא הוקרבו אתמול.

17 ומסבירים: וצריכא וצריך שייאמרו שני הכתובים הללו שבפרשת אמור ובפרשת פינחס המלמדים שהמנחות והנסכים קרבים אף לאחר זמן, משום דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק את האמור בפרשת אמור "דבר יום ביומו. מלבד שבתת ה'", הוה אמינא הייתי אומר כי ביום של החג שחל למחרת השבת — אין כן נוהג דין זה, שמקריבים בו את המנחה והנסכים של אתמול, ואולם בלילה — לא נוהג דין זה, וכדרך שאין מקריבים קרבנות בלילה, אלא ביום בלבד. לכן חזר ואמר קרא המקרא בפרשת פינחס "ומנחתם ונסכיהם" ללמדנו שהריהם קרבים אף בלילה. ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא אם היתה חוזרת וכותבת התורה רק את הכתוב "מנחתם ונסכיהם" ולא כתב ולא היתה כותבת גם את הכתוב "מלבד שבתת ה'", הוה אמינא הייתי אומר כי בלילה שלאחר יום הקרבת הקרבן בלא מנחותיו ונסכיו — אין כן מקריבים את המנחות והנסכים, אבל ביממא ביום שלאחריו — לא מביאים אותם.

18 ומאי שנא ובמה שונה, מיוחד הוא הלילה, שיביאו בו ולא ביום שלאחריו? — משום שכלל הוא שבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו, לכך בא הכתוב בפרשת אמור המלמדנו שאף ביום שלאחריו הריהם באים. משום כך צריכי צריכים היו להיאמר שני הכתובים הללו.

19 ה ושואלים: ונסכים מי קרבי האם קרבים בלילה? והתנן והרי שנינו בברייתא בדינם של הדברים העולים על המזבח בלילה: אין לי שקרבים בלילה אלא דברים שדרכן ליקרב שרגילות היא שיהיו קרבים בלילה, כגון אברים של קרבן העולה ופדרים חלבים של כל הקרבנות, שמקריבין אותם על המזבח מזמן בוא שקיעת השמש, והריהם מתעכלין והולכין כל הלילה כולו.

20 ואולם דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ מקרבן המנחה שבהקטרתו על המזבח הריהו מתיר את המנחה לכהנים, והלבונה המוקטרת עם קומץ המנחה, ומנחת נסכים היין והסולת הבאים עם הקרבן שהריהו מעלן על המזבח מזמן בוא השמש. ולפני שסיימו להביא את דברי הברייתא במלואה, תוהים חכמים על הנאמר: "מבוא השמש" משקיעת השמש סלקא דעתך עולה על דעתך לומר?! והאמרת והרי אמרת כי דברים שדרכן ליקרב ביום נינהו הם! אלא יש לתקן את הנוסח, ולגרוס בברייתא במקום "מבוא השמש" "עם בא השמש" ביום, בזמן הסמוך לשקיעת השמש. וממשיכים בדברי הברייתא: שאף דינם שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין לנו? תלמוד לומר האמור בקרבן העולה: "זאת תורת העלה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר" ויקרא ו, ב, שבכך ריבה הכתוב את כל העולים על המזבח, שהריהם הולכים ומתעכלים על גבי המזבח כל הלילה, ואף אלו בכלל.

21 ומעתה נדון בדבר: קתני מיהא שנינו על כל פנים בדברי הברייתא כי זמן מנחת הנסכים הוא ביום ולא בלילה, וכיצד נלמד איפוא מהכתוב "מנחתם ונסכיהם" כי זמן מנחת נסכים הוא אף בלילה? אמר רמי בר חמא בתשובה: לא קשיא אין זה קשה, שכן כאן הכתוב "מנחתם ונסכיהם" המלמדנו כי זמנם הוא אף בלילה — הריהו לענין ליקדש שיתקדשו בלבד: שאם ניתנה מנחת הנסכים בכלי שרת, בלילה — הריהי קדושה בכך, ואינה יוצאת לחולין. ואילו כאן הכתוב המלמדנו כי זמנם הוא ביום — הריהו לענין ליקרב שיוקרבו ביום דווקא, שאף אם התקדשו בלילה, אין הם קרבים אלא ביום.

22 אמר ליה לו רבא לרמי בר חמא בשאלה: אי מיקדש קדשי אם להתקדש הם התקדשו בלילה — אף קרובי מיקרבי ליקרב הם מוקרבים בלילה, שאין להפריד בענין זה בין ההקרבה וההתקדשות, שכן והא תניא והרי שנויה ברייתא שכך היא המידה: זה הכלל, כל קרבן הקרב ביום — אין קדוש אלא ביום. וכל הקרב בלילה — קדוש בלילה. וכל הקרב בין ביום בין בלילה — קדוש בין ביום בין בלילה! אלא אמר רב יוסף: דין מנחת נסכים שהיא קרבה בלילה, ובאשר לברייתא בה היא נזכרת בין הדברים הקרבים ביום, אכן סמי הסר, הוצא את הלשון "מנחת נסכים" מהא מתניתא מברייתא זו.

23 ו בעקבות דבריו אלה של רב יוסף, כי יש להסיר מהברייתא את הלשון "מנחת נסכים", מסופר: כי סליק כאשר עלה רב דימי מבבל לארץ ישראל, אשכחיה מצא, פגש, את רב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה שיושב ואומר בשמו של ר' יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום? — תלמוד לומר האמור בפרשת קרבנות המועדים שבפרשת פינחס "אלה תעשו לה' במועדיכם... ולנסכיכם ולשלמיכם" במדבר כט, לט, ומהשוואה זו שבין הנסכים לשלמים למדים אנו: מה שלמים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה, אף נסכים — קרבים ביום ולא בלילה.

24 אמר רב דימי: אי אשכחיה דכתיב איגרתא, שלחי ליה אם אמצא מי שיכתוב איגרת, אשלח לו לרב יוסף בבבל איגרת בה אכתוב לו את הדברים הללו ששמעתי מרב ירמיה.

25 ואציין כי לאור אותם דברים לא תיסמי אל תסיר את הלשון "מנחת נסכים" ממתניתא מהברייתא. ובאשר לסתירה בין הברייתות אם קרבים נסכים בלילה, לא קשיא אין זה קשה, ויש לחלק ולומר כי כאן בברייתא האומרת שמנחת נסכים הריהי מכלל הדברים שדרכם ליקרב ביום — מדובר בנסכים הבאין עם הזבח, וכדין הזבחים אם כן אף דין הנסכים, שאף הם אינם קרבים אלא ביום. ואילו כאן בברייתא זו האומרת שהנסכים קרבים אף בלילה — מדובר בנסכים הבאין בפני עצמן, שאין דינם כדין הזבחים, ולכן הם קרבים אף בלילה.

26 ותוהים על דברי רב דימי: ואי הוה ליה איגרתא ואם היה לו מי שיכתוב איגרת, מי האם אפשר היה למישלחא לשולחה? והא והרי אמר ר' אבא בריה בנו של ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: כותבי הלכות הריהם כמי ששורף את התורה. והאדם הלמד מהן, מכתבי הלכה — אינו נוטל על כך שכר לימוד תורה. הרי איפוא, שאין לכתוב דברי הלכה!

27 ועוד מוסיפים מדברי חכמים בענין איסור כתיבת תורה שבעל פה: דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה מתורגמנו של ריש לקיש בפסוק "ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" שמות לד, כז: והרי בפסוק זה כתוב אחד אומר "כתב לך את הדברים האלה" — שנדרש הוא לכותבם, ואילו כתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה" — להורות שיהיו הדברים בעל פה "על פי", והרי זו כעין סתירה בין הכתובים! אלא כוונת הפסוק לומר לך: דברים שעל פה — אי אין אתה רשאי לאומרן בכתב לכותבם, ודברים שבכתב — אי אין אתה רשאי לאומרן על פה. ועוד בענין זה

28 תנא דבי שנה החכם של בית מדרשו של ר' ישמעאל על האמור "כתב לך את הדברים האלה" — דווקא דברים אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות. הרי מכל אלה עולה שאין לכתוב דברי הלכה, וכיצד רב דימי ביקש לכתוב דברי הלכה ולשולחם לרב יוסף?

29 אמרי אומרים בתשובה לשאלה זו: דלמא מילתא חדתא שאני שמא דבר חידוש שונה, מיוחד הוא, שהותר לכותבו, על מנת שלא יישכח. וראיה לדבר, דהא שהרי ר' יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא היו מעיינים בספר אגדה בשבת, אף שהוא מכלל תורה שבעל פה, שאין לכותבה, ובטעם הנהגתם זו דרשי הכי דרשו כך את הכתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך" תהלים קיט, קכו, שכאשר עושה אדם דבר לקיום רצון ה' ולשם קדושתו ראוי אף להפר את ציווי התורה. ועוד הוסיפו ואמרי אמרו: מוטב שתיעקר מצות התורה, שלא לכותבה, ואל תשתכח תורה מישראל.

30 א ובעקבות דברי רב דימי המבחין בין נסכים הבאים עם הזבח שאינם קרבים בלילה לבין נסכים הבאים בפני עצמם הקרבים בלילה אמר רב פפא: השתא דאמרת עתה שאומר אתה כי נסכים הבאין בפני עצמן הריהם קריבין על המזבח אפילו בלילה, מעתה אם נזדמנו נסכים כאלו בלילה — הרי אף מקדישין אותם בנתינתם בכלי שרת בלילה ולאחר מכן מקריבין אותם בלילה.

31 אמר ליה לו רב יוסף בריה בנו של רב שמעיה לרב פפא: הרי תניא דמסייע שנויה ברייתא שמסייעת לך, שכך שנינו: זה הכלל, כל הקרב ביום — אינו קדוש מתקדש אלא ביום, וכל הקרב בלילה — קדוש בין ביום בין בלילה. ואף הנסכים הבאים בפני עצמם, כיון שקרבים הם בלילה — אף מתקדשים הם בלילה לפני ההקרבה.

32 אמר רב אדא בר אהבה עוד בדין הנסכים הבאים בפני עצמם: ואף עלות השחר פוסלת בהן, שמשעלה עמוד השחר הריהם נפסלים כדרך שנפסלים האברין של הקרבנות שנזרק דמם ביום שהם הולכים ומתעכלים על גבי המזבח במשך הלילה, ומשעלה השחר ולא עלו למזבח הריהם פסולים ושוב אינם עולים.

33 ב בעמוד הקודם הובא כי כאשר עלה רב דימי לארץ ישראל מבבל מצא את רב ירמיה הדורש בשם ר' יהושע בן לוי היקש הנסכים לשלמים מתוך הכתוב "ולנסכיכם ולשלמיכם" במדבר כט, לט, לומר שאין הנסכים קרבים אלא ביום, כקרבן השלמים עצמו. ועתה מביאים דרשה נוספת על כתוב זה: כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' יוחנן שאמר משום בשם ר' שמעון בן יהוצדק: מה שנאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" נדרש כך: "אלה תעשו לה' במועדיכם" — אלו קרבנות חובות הבאות כחובה בשל הרגל, וכגון עולת ראיה, קרבן חגיגה וקרבנות המוספים.

34 "לבד מנדריכם ונדבתיכם" — כתוב זה לימד על קרבנות נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד.

35 ומעתה מה שנאמר עוד בכתוב "ולעלתיכם" — יש לדון: במה הכתוב מדבר, באיזה קרבן עולה מדובר כאן? שכן אי אם המדובר בעולת נדר שאמר "הרי עלי עולה" — הרי דבר זה כבר אמור בכתוב "נדריכם", ואי ואם המדובר בעולת נדבה שאמר על בהמתו "הרי זו עולה" — הרי אף דבר זה כבר אמור בכתוב "ונדבתיכם"! הא הרי נסיק מכאן כי הכתוב "לבד מנדריכם ונדבותיכם" אינו מדבר לא בעולת נדר ולא בעולת נדבה, אלא בעולת היולדת ועולת המצורע, שהן עולות הבאות כחובה, ולימדנו כתוב זה כי אף אלה קרבות בחול המועד.

36 ומה שנאמר בהמשך הכתוב "ולמנחתיכם" — אף בזה יש לדון: במה, באיזו מנחה הכתוב מדבר? שכן אי אם מדובר במנחת נדר — הרי דבר זה כבר אמור בכתוב "נדריכם". ואי אם המדובר במנחת נדבה — אף דבר זה הרי כבר אמור "ונדבותיכם"! הא הרי יש לומר כי הכתוב "ולמנחותיכם" אינו מדבר אלא במנחת הסוטה המכונה מנחת קנאות, שאף היא קרבה בחול המועד.

37 ומה שנאמר עוד בכתוב "ולנסכיכם ולשלמיכם" — והרי מקיש הכתוב את דין הנסכים לדין השלמים. לומר לך: מה שלמים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה, אף הנסכים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה. ומה שנאמר "ולשלמיכם" ולא כתב "ולשלמים" — הרי זה בא לרבות אף שלמי נזיר שמביא הנזיר בגמר נזירותו שקרבים בחולו של מועד.

38 על דרשה אחרונה זו, אמר ליה לו אביי לרב דימי שהביא את השמועה הזו שבשמו של ר' שמעון בן יהוצדק: ולימא מר ויאמר אדוני שהכתוב "ולשלמיכם" בא לרבות את שלמי פסח, הם קרבן חגיגת ארבעה עשר בניסן, שכשהיו המנויים על קרבן הפסח מרובים ולא הספיק קרבן הפסח עצמו להשביע את כולם, הביאו עמו שלמים. ומלמד שאם לא קרבו עם הפסח בארבעה עשר יש להקריבם אף בחול המועד. ומסתבר יותר לומר ששלמים אלו ריבה הכתוב, דאי שכן אם כדבריך, שריבה הכתוב שלמי נזיר — אין צורך בכתוב מיוחד כדי לרבותם, שהרי קרבן שלמים זה כנידר ונידב הוא נחשב ואלו, כבר התרבו, כנאמר למעלה.

39 דהתניא שהרי שנויה ברייתא הדנה בדין "במת יחיד", זה הכלל: כל קרבן שהוא נידב ונידר כעולה וכשלמים — הריהו קרב בבמת יחיד, וכל קרבן שאינו נידב ונידר אלא בא כחובה — אינו קרב בבמת יחיד.

40 ותנן ושנינו בברייתא נוספת: המנחות והנזירות הקרבנות שמביא הנזיר הריהם קריבין בבמת יחיד, אלו דברי ר' מאיר. ונסיק מכאן כי שלמי נזיר הם בכלל הנידר והנידב, ולכן אין צורך לריבוי מיוחד בכתוב שאף הם קרבים בחול המועד! השיב רב דימי לאביי: סמי הסר מכאן, מברייתא זו, את הלשון "נזירות" השנויה בה, שכן אין קרבנות הנזיר בכלל הנידר והנידב, ואינם קרבים בבמת יחיד.

41 ושואלים על כך: מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר שקרבן הנזיר לאו לא כנידר ונידב הוא נחשב, ומשום כך אינו קרב בבמת יחיד?! והכתיב והרי נאמר: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלם ועבדתי את ה'. ויאמר לו המלך לך בשלום ויקם וילך חברונה" שמואל ב טו, ז—ט. מאי לאו האם לא ביקש אבשלום ללכת לחברון כדי להקריב קרבן נזירות? שכן אבשלום נזיר עולם היה ובתום כל שלושים יום היה מגלח שערו ומביא קרבן, ומסתבר כי הקרבן שהלך להקריב בחברון קרבן הנזירות היה. ומכאן יש ללמוד כי קרבן נזירות נידר ונידב!

42 ודוחים: כוונת הכתוב היא לא שהלך אבשלום לשם כדי להקריב את קרבנות נזירותו, אלא לומר כי את עיקר נדרו שנדר בנזירות אמר אבשלום בהיותו בחברון. ותוהים על הסבר זה: וכי עיקר נדרו בחברון הוה היה? והלא בגשור הוה היה, וכדרך שנאמר במפורש בדברי אבשלום "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור"!

43 אמר רב אחא, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רבה בר רב חנן: איזכור העיר חברון בפסוק בא לומר כי לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון, אבל לא על מנת להקריבם שם. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דאי תימא לאקרובי שכן אם תאמר כי להקריב הוא דאזיל שהלך — על כך יש לשאול: האם אבשלום שביק היה עוזב את ירושלים בה הוא גר, ואזיל והולך ומקריב בחברון?

44 ודוחים הסבר זה של רבה בר רב חנן: ואלא מאי מה מוכיח אתה מתוך כך — כי הלך אבשלום להביא כבשים מחברון, ואולם האי כתוב זה "אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון", אינו ברור, שהרי "מחברון" מיבעי ליה נצרך לו לומר!

45 אלא לעולם יש לומר כי לאקרובי להקריב הלך אבשלום לחברון, שכן קרבנות נזיר קרבים בבמת יחיד, ודקא קשיא וזה שהוקשה לך: אמאי שבק מדוע עזב את ירושלים ומקריב והקריב בחברון, תיקשי תוקשה לך קושיה חמורה מזו: מדוע עזב אבשלום את גבעון, שבאותה עת מקום קדוש הוא, שהרי שכן בה המשכן בזמן ההוא, והיתה זו במה גדולה, במת ציבור, והלך לחברון! אלא מכאן יש לומר כי כיון שהותרו הקרבנות בבמות יחיד באותה עת אף שהיתה אז במה גדולה, כל היכא דבעי מקום שרצה אדם להקריב — מקריב הקריב.

46 ג בתוך דברי אבשלום צויין כי מלאו באותה עת ארבעים שנה, ומבררים: ארבעים שנה למאן למי, לאיזה מנין? תניא שנויה ברייתא בענין זה, ר' נהוראי אומר משום בשם ר' יהושע: מקץ ארבעים שנה ששאלו להם בני ישראל משמואל להמליך עליהם מלך, וחשב אבשלום שהגיע זמנו למלוך על ישראל. דתניא שכן שנויה ברייתא: אותה שנה ששאלו להם מלך, אותה שנה השנה העשירית להנהגתו של שמואל היתה.