ביאור שטיינזלץ על תמורה כ״ט

1 ואיסור הקרבה שלא בכלי שרת, ואיסור הקרבה בכלי אשירה, שהקריב בכלים ששימשו קודם לכן לאשירה, והאיסור להשתמש בעצי אשירה, שכך נאמר לגדעון להקריב את העולה על עצי האשירה שיכרות, ואיסור הקרבה של המוקצה לעבודה זרה, ושל הנעבד לעבודה זרה.

2 א ועוד בעניינו של המוקצה לעבודה זרה, אמר רב טובי בר מתנה, אמר ר' יאשיה: מנין לדין המוקצה מן התורה? — שנאמר בדיני הקרבנות בפרשת פינחס: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" במדבר כח, ב, ומשמעות המלה "תשמרו" — כל שעושין לו שימור. סברו מתחילה שכוונת דברי ר' יאשיה היתה: שכל קרבן המוקרב לשמים, צריך שתקדם לו שמירה, שיקצהו ולא יקריבנו מייד לאחר שהקדישו.

3 ועל כך מתקיף לה מקשה עליה אביי: אלא מעתה, אם אדם אייתית אימרא דצומא הביא להקרבה כבש מסוגף, כחוש ורעב, והרי ברור שלא עביד ליה עשה לו בעליו שימור, האם הכי נמי כך גם כן תאמר בו שהוא לא חזו ראוי להקרבה? והרי לא שמענו שיהיה הקרבן פסול משום שלא טופל כראוי. אמר ליה לו ר' יאשיה: אנא אני, כך את הפסוק "תשמרו להקריב לי במועדו", קאמינא אמרתי, דרשתי: "תשמרו לי" — דווקא לשמים אתם מקצים לקרבן, ולא לאדון אחר, ואיזהו ומיהו אחר זה שמקריבין לו? — הוי אומר: זו עבודה זרה.

4 ב ועוד בהגדרת המוקצה לעבודה זרה. אמר רבא בר רב אדא, אמר רב יצחק: אין המוקצה לעבודה זרה אסור להקרבה אלא עד שיעבדו בו לצורך כמרי עבודה זרה, ואולם לאחר שעבדו בו כבר לצורך הכמרים — אינו אסור, ששוב אינם מקריבים אותו לעבודה זרה. עולא אמר בשם ר' יוחנן: אין המוקצה אסור להקרבה אלא עד שימסרוהו לכומרי עבודה זרה כדי שיאכילוהו לצורך פיטומו, ואפילו לא נעבדה בו כל עבודה, ואולם לאחר שמסרוהו, אינו אסור, ששוב אינם מקריבים אותו.

5 החכם בהא אמר בשם ר' יוחנן: אין המוקצה אסור אלא עד שיאכילוהו בעליו לאחר הקצאתו לצורך כמרי עבודה זרה בכרשיני מין ירק עבודה זרה, שלאחר שהאכילוהו שוב אין מקריבים אותו. אמר ליה לו ר' אבא לבהא: האם מפלגיתו אתון חולקים אתם על עולא מהי שיטת ר' יוחנן. שכן עולא אמר בשם ר' יוחנן הגדרה אחרת למוקצה. אמר ליה לו בהא: לא, אינני חולק על עולא לשיטת ר' יוחנן, אלא שעולא נמי כי קאמר גם כן כאשר אמר הוא את הגדרתו זו, הרי זה בתנאי: ובלבד דשפי ליה שגם האכילו אותו כרשיני עבודה זרה.

6 אמר ר' אבא: ידע יודע בהא לשנויי שמעתא לתרץ הלכה, ואי ואם לא דסליק התם שעלה מבבל לשם, לארץ ישראל — לא הוה ידע היה יודע לתרץ כך, שכן ארץ ישראל היא שגרמה ליה לו להחכים. אמר ליה לו רב יצחק לר' אבא: לא כך הוא, שהרי בהא מיכן ומיכן מכאן ומכאן, מבבל ומארץ ישראל הוה היה, ומכאן ומכאן החכים.

7 ועוד בהגדרת המוקצה, זה דתני ששנה רב חנניא טריטאה קמיה לפני ר' יוחנן ברייתא זו: אין מוקצה לעבודה זרה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה. הוא רב חנניא טריטאה תני לה שנה אותה, והוא זה שהדר חזר ואמר פירש לה אותה: מאי מה פירוש "מעשה"? — עד שיגזז ויעבדו בו לצורך הקצאתו כעבודה זרה.

8 ג שנינו במשנתנו: ואיזהו הנעבד? — כל שעובדין אותו... וזה וזה המוקצה והנעבד מותרים באכילה להדיוט. ודנים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו?

9 אמר רב פפא: שכן אמר קרא הכתוב בענין הקרבנות "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם" יחזקאל מה, טו, ודרשו בו חכמים: "ממשקה ישראל" — מן המותר באכילה לישראל מביאים קרבנות, ואין מביאים ממה שאינו מותר באכילה לישראל. ומעתה, אי סלקא דעתך אסירי אם עולה על דעתך לומר שאסורים המוקצה והנעבד באכילה להדיוט, למה לי קרא ממעטינהו פסוק למעט אותם מהקרבה לגבוה, שהרי אם אסורים הם באכילה להדיוט ממילא אסורים הם להקרבה לגבוה. אלא ודאי מותרים הם להדיוט.

10 ודוחים את הראיה: וכי כל היכא דאסירי היכן, מקום שאסורים דברים להדיוט — לא בעי קרא אין צריך פסוק ללמדנו שאסורים הם להקרבה? והא והרי הטרפה בעל החיים פגוע, העומד למיתה, דאסירא שאסורה היא באכילה להדיוט, ובכל זאת מעטיה קרא מיעטה הפסוק מהקרבתה לגבוה,

11 דתניא שכן שנויה ברייתא: מן הכתוב בתחילת ספר ויקרא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" ויקרא א, ב למדנו פסול הקרבתם של קרבנות שונים, וכמבואר למעלה כח,א. ומעתה, כשהוא אומר "אם עולה קרבנו מן הבקר" למטה בהמשך, בפסוק שלאחריו שאין תלמוד לומר שלא למדנו ממנו דבר עד כה, מה הוא מלמדנו? אלא להוציא מכלל הקרבנות את הטרפה!

12 ומשיבים: בכלל, דבר שאסור באכילה לישראל, אין צורך בלימוד מיוחד לאוסרו להקרבה, ואולם בטריפה איצטריך נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה שאין הטריפה קרבה, אמורים דווקא כשתחילה נטרפה ואחר כך נתקדשה, אבל אם נתקדשה ורק אחר כך נטרפה — אימא דתישרי אומר שתותר לגבוה, אף שאינה מותרת לישראל. לכך נצרכה הדרשה מהכתוב למעט אותה.

13 ושואלים: והאם דין זה שהטריפה פסולה להקרבה אף שהתקדשה ואחר כך נטרפה נלמד מכתוב זה? והא מהכא נפקא והרי מכאן יוצא, נלמד, מפסוק אחר, שכן נאמר בדין מעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" ויקרא כז, לב, ומהלשון "יעבור" למדו חכמים שאין דין זה נוהג אלא בבהמה העוברת, פרט לטרפה, וכגון זו שנחתכו רגליה למעלה מן הברך, שכן בשל כך אינה עוברת תחת השבט וממנה נלמד לכל שאר הטרפות!

14 ומשיבים: הלימוד ההוא ממעשר בהמה נמי איצטריך גם כן נצרך, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי הני מילי דברים אלה שהטריפה פסולה להקרבה אמורים דווקא היכא היכן, בזמן שלא היתה לה מעולם שעת הכושר זמן שבו היתה ראויה להקרבה, וכגון שכבר נולדה טרפה ממעי אמה, אבל היכא היכן, בזמן שהיתה לה שעת הכושר, ויצאת לאויר העולם, והיתה ראויה להקרבה, ורק לאחר כך נטרפה — אימא תשתרי אומר שתותר לגבוה, לכן קא משמע לן הוא הלימוד מ"כל אשר יעבור תחת השבט" משמיע לנו שאף זו אסורה לגבוה.

15 ד משנה ואיזהו הנקרא אתנן שפסול להקרבה על המזבח? — אדם האומר לאשה זונה "הוליך הרי לך טלה זה בשכרך", אפילו הן מאה טלאים שנתן לה — כולן נחשבים אתנן זונה, ואסורין להקרבה. וכן אדם האומר לחבירו "הוליך הרי לך טלה זה ובתמורה לכך תלין תשכב משכב ביאה שפחתך אצל עבדי", ר' מאיר אומר: אינו אתנן, וחכמים אומרים: אתנן.

16 ה גמרא שנינו במשנה שאמר מר החכם שהאומר לזונה שיהיה טלה זה בשכרה, ואפילו הן מאה טלאים שנתן לה — כולן נחשבים אתנן, ואסורין. ומבררים: היכי דמי באיזה אופן מדובר? אילימא דשקלה אגרא אם תאמר בזונה הלוקחת שכר מאה בהמות — פשיטא דכולהו אסירי פשוט הדבר שכולן, כל מאה הטלאים שנתן לה, אסורים, שהרי מה לי חד טלה אחד, מה לי מאה טלאים, ומה חידשה המשנה בכך?!

17 ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו להיאמר אלא באופן דשקלה אגרא חדא שלוקחת זונה זו בשכרה טלה אחד, ויהיב ונתן לה מאה טלאים, ובאה המשנה להשמיענו, שאף שפסק איתה לתת לה טלה אחד באתננה, ונתן לה מאה טלאים, אין אנו אומרים שרק טלה אחד הוא אתנן, והשאר מתנה ואין דין אתנן עליהם, אלא דכולהו שכולם מכח אתנן קאתי הם באים, ודין אתנן אף עליהם.

18 ו ועוד בדין האתנן. תנו רבנן שנו חכמים: נתן לה לזונה בהמה, ולא בא עליה. וכן אם בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר. ותוהים על הדברים: אם נתן לה ולא בא עליה, "אתננה" קרית ליה אתה קורא לו? והרי אין אתנן אלא זה הניתן על ביאת זונה, ולא היתה כאן ביאה! ותו ועוד, במקרה השני, כאשר בא עליה ולא נתן לה, מאי יהיב מה הוא נתן לה שנאמר בו שהוא מותר?

19 אלא הכי קתני כך הוא אומר, כך יש לשנות בדברי חכמים אלה: נתן לה ולא בא עליה מיד, אלא אחר כך בא עליה, וכן אם בא עליה ולא נתן לה מיד, ואחר כך נתן לה — בשני אופנים אלה דין אתננה זה שהוא מותר להקרבה. ושואלים: במקרה שנתן לה טלה ורק אחר כך בא עליה, מדוע מותר? וליחול עליה ויחול עליו שם אתנן למפרע! אמר ר' אלעזר:

20 מדובר צבאופן שקדמה שהזדרזה הזונה והקריבתו את הטלה לקרבן, קודם שבא עליה נותן הטלה. וללמדנו שאין הוא נחשב אתנן. ושואלים על הסבר זה: היכי דמי כיצד בדיוק המדובר? אי נימא דאקניה ניהליה לאלתר אם נאמר שהקנה לה מייד את הטלה, ורק אחר כך בא עליה — פשיטא פשוט הוא שטלה זה מותר להקרבה, שהרי הוא שלה, ועד כאן עדיין נותן הטלה לא בא עליה, ואין הטלה, אתנן כלל!

21 ואלא נאמר שהמדובר באופן שנתן לה ולאחר מכן בא עליה, ואולם כשנתן אמר לה "לא ניקני ליך ייקנה לך אלא עד שעת ביאה", והיא הזדרזה והקריבתו קודם. ואולם במקרה זה יש לשאול: מי מציא מקרבה ליה האם היא בכלל יכולה להקריב אותו? והרי "איש כי יקדיש את ביתו קדש לה'"ויקרא כו, יד, אמר רחמנא הכתוב, וללמדנו: מה ביתו — הריהו ברשותו, אף כל דבר אותו הוא מקדיש — הרי זה רק אם הוא ברשותו. ואילו טלה זה, כל זמן שלא בא עליה, עדיין אינו שלה!

22 ומשיבים: לא צריכא נצרכה להשמיענו אלא באופן שנתן לה טלה ואמר לה "לא מקניה ייקנה לך הטלה הזה אלא עד שעת ביאה, ואולם אי מצטריך אם הוא נצרך לך — ניקני ייקנה לך מעכשיו".

23 א בעי שאל רב אושעיא: קדמה הזונה והקדישתו את האתנן קודם שבא עליה הנותן, ולא הקריבתו, מאי מה הדין? ומציעים: תפשוט ליה תיפתר לו לרב אושעיא בעייתו זו מדברי ר' אלעזר בהסבר דברי הברייתא, שכן אמר ר' אלעזר שמדובר כשקדמה והקריבתו, ונדייק: דווקא כאשר קדמה והקריבתו היא לקרבן — אין זה אתנן, דהא ליתיה שהרי אינו קיים הטלה בשעת הביאה, אבל אם רק קדמה והקדישתו ועדיין לא הקריבתו — הרי טלה זה אסור משום אתנן!

24 ומסבירים: היא גופה עצמה, דיוק הלכה זו של ר' אלעזר קמיבעיא ליה היא שנשאלה לו, לרב אושעיא, ובאופן זה: האם אכן יש לדייק בדברי ר' אלעזר ולומר כי דווקא כאשר קדמה והקריבתו, והא ליתיה והרי איפוא הוא אינו קיים עתה בשעת ביאה, ולכן מותר, שאין זה אתנן. אבל במקרה שרק הקדישה אותו, ועדיין לא הקריבתו בשעת ביאה — אסור הטלה להקרבה משום אתנן.

25 או דלמא שמא: כיון דתנן ששנינו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, שכל דבר שמקדישים בדיבור בלבד לשם שמים, הרי דינו לענין קניינים כמו מסירה שמוסרים חפץ להדיוט, ולכן כאשר הקדישתו בדיבור ועדיין לא בא עליה הנותן — הטלה מותר להקרבה ואין בו משום אתנן, שהרי בשעת הביאה אינו שלה, וכל שכן אם הקריבתו? ומסכמים: לא נפתרה הבעיה ותיקו תעמוד במקומה.

26 ב ושבים לדון עוד בברייתא שהובאה בעמוד הקודם. שנינו בה שאם בא עליה ואחר כך נתן לה את הטלה — אתננה מותר. ושואלים: והתניא והרי שנויה ברייתא אחרת: בא עליה ואחר כך נתן לה טלה כאתנן לאותה ביאה, ואפילו היתה נתינה זו עד שנים עשר חדש שנה — אתננה זה אסור להקרבה!

27 אמר רב חנן בר רב חסדא: לא קשיא אין זה קשה, שכן הא זה, ששנינו בברייתא האחרת — מדובר באופן שייחד לה טלה מסויים בשעת הביאה ואמר לה מראש "הבעלי לי בטלה זה", ואז נחשב טלה זה מיד כשלה, אפילו אם נמסר לה בפועל רק לאחר זמן, ולכן הריהו אסור כאתנן. ואילו הא זה, בברייתא שהובאה בעמוד הקודם — מדובר כשאמר לה "הבעלי לי בטלה" סתם, שלא ייחד לה טלה מסויים בשעת הביאה. ולכן כשנתן לה לאחר ביאה — שוב אין זה נחשב אתנן, ומותר בהקרבה.

28 ותוהים: אף כאשר אמר לה "הבעלי לי בטלה זה", מה בכך, ומדוע נאסר הטלה כאתנן, והא והרי הוא מחוסר משיכה, שהרי טרם נמסר לה, ולא קנתה אותו! ומשיבים: מדובר בברייתא זו בזונה גויה, דלא קניא שאין היא קונה במשיכה, שאין משיכה קונה בגוים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם מדובר בברייתא זו אפילו בזונה ישראלית, ומדובר כגון דקאי שהיה הטלה עומד בחצרה, וקנתה אותו מדין קנין חצר, שקונה לבעליו מה שבתוכה.

29 ושואלים: אם מדובר באופן שהטלה עומד בחצרה — אין זה תואם לאמור בברייתא שבא עליה ונתן לה לאחר שנים עשר חודש, שהא יהבית הרי נתן לה מעיקרא מתחילה, עוד קודם שבא עליה, וכבר קנתה אותו בחצרה. ומשיבים: מדובר במקרה דשוויה שעשאו את הטלה לה אפותיקי משכון, וכך אמר לה "אם עד יום פלוני יהיבנא אתן לך זוזי זוזים, כסף באתננך — מוטב, ותחזירי לי את הטלה. ואם לאו לא אביא כסף — יהא הטלה עצמו באתננך".

30 ג ודנים עוד בהגדרת אתנן זונה האסור להקרבה. אמר רב: כל הניתן עבור ביאת זנות, אחד הן אתנן הניתן עבור ביאת זכר על זכר, ואחד והן אתנן הניתן על ביאת כל אחת מן העריות — הרי זה בכלל "אתנן" האסור להקרבה במקדש. חוץ מאתנן שנותן הבעל לאשתו על ביאתה כשהיא נדה, על אף האיסור שבביאה זו.

31 ומסביר את דעתו: מאי טעמא מה טעם אין זה נחשב אתנן? שכן באתנן לשון "זונה" כתיב נאמר "לא תביא אתנן זונה... בית ה' אלהיך", דברים כג, יט, ואילו הא זו, אשתו הנדה — לאו לא זונה היא.

32 ולוי אמר: אפילו השכר הניתן על ביאת אשתו נדה הריהו בכלל אתנן האסור בהקרבה במקדש. ומסביר את דעתו: מאי טעמא מה הטעם? — לשון "תועבה" כתיב נאמר בדין אתנן הזונה ומחיר הכלב "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" דברים כג, יט, והרי הא זו, ביאת אשתו הנדה אף היא בכלל תועבה היא, שכן לשון "תועבה" נאמרה ביחס לכל העריות ובכלל זה גם אשתו נדה "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה". ויקרא יח, כט.

33 ושואלים: ולשיטת לוי נמי גם כן, והכתיב והרי נאמר "זונה" בדין האתנן, ואין אשתו הנדה בכלל זונה? ומשיבים: אמר יכול לומר, להשיב לך לוי על כך באופן זה: ההיא אותה "זונה" הכתובה בדין האתנן הריהי באה ללמד דין אחר, שאין דין אתנן נוהג אלא באשה הזונה המקבלת שכר מאיש על ביאתו, ולא באיש הזונה המקבל שכר מאשה על ביאתו. ושואלים: ולשיטת רב, שלמד מהכתוב "זונה" שאין אתנן נוהג בבא על אשתו הנדה, ההיא אותה הלכה שאין האתנן אלא בנתינת האיש לזונה ולא בנתינת האשה לאיש הזונה מנא ליה מנין לו?

34 ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו ממה שאמר רבי. דתניא שכן שנויה ברייתא, רבי אומר: אין בכלל האתנן האסור בהקרבה דווקא אתנן הזונה, אלא כל אתנן שניתן על ביאתן של אלו הבאות לו בעבירה, שאין לו בהן צד היתר. אבל אתנן שנתן הבעל לאשתו נדה על ביאתו, וכן השכר שנתן לה לזונה, ואולם לא על ביאתו עליה, אלא כשכר להפקעתה בטלה מעבודה אחרת בה היתה מקבלת שכר, וכן שכר שנתנה לו הזונה באתננו — כל אלה אינם אתנן, ומותרין הם להקרבה.

35 ואף על פי שאין ראיה מפורשת מן הכתוב לדבר זה, שהשכר שניתן על ידי האשה לאיש הזונה אתה אינו בכלל אתנן, מכל מקום יש זכר לדבר זה, שכן נאמר בנבואת יחזקאל: "לכל זונות יתנו נדה =מוהר ואת נתת את נדניך לכל מאהביך ותשחדי אותם לבוא אליך מסביב בתזנותיך. ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך ואחריך לא זונה ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לה ותהי להפך" יחזקאל טז, לג—לד. הרי שאין זו דרך זנות, שתתן האשה שכר לבא עליה "ובתתך אתנן... ותהי להפך".

36 ושואלים: ורב, האי כתוב זה "תועבה" שממנו למד לוי את שיטתו שאף השכר שנותן הבעל על ביאת אשתו הנדה הריהו אתנן, מאי עביד ליה מה הוא עושה בו, לומד ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו פסוק זה להשמיענו כדבריו של אביי, שכן אמר אביי: אף השכר הניתן על ביאת זונה גויה — אתננה זה אסור בהקרבה.

37 מאי טעמא מה הטעם? כתיב הכא נאמר כאן, בדין איסור אתנן ומחיר כלב "תועבה" "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם", וכתיב התם ונאמר שם, בסיכום פרשת העריות "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל" ויקרא יח, כט, מה להלן הלאה, בפרשת העריות מדובר דווקא בעריות שאין קדושין תופסין בה שאף אם עבר אדם וקדש אחת מאלה — אין הקדושין חלים, הכי נמי כך גם כן בדין האתנן — אין המדובר אלא בשכר הניתן על ביאת אשה זו שאין קדושין תופסין בה, ובכלל זה הגויה.

38 ד ועוד אמר אביי בדין הזונה הגויה: כהן שבא עליה — אין לוקה עליה משום "אשה זונה וחללה לא יקחו" ויקרא כא, ז, מאי טעמא מה הטעם? — שכן אמר קרא הכתוב: "ו לא יחלל זרעו בעמיו" ויקרא כא, טו — והרי זה בא להורות שאין איסור זה אלא במי שבא על אשה שזרעו הנולד ממנה הריהו מיוחס אחריו שכן בישראל, נקבע יחוסו של הבן על פי האב, יצא מכלל זה הבא על הגויה — שאין זרעו מיוחס אחריו אלא אחריה, והרי הילד הוא גוי.

39 ועוד אמר אביי בענין זה: הבא על זונה ישראלית שאינה אשת איש — אתננה מותר בהקרבה, מה טעם? — דהא שהרי קדושין תופסין בה, ואין אתנן אסור אלא בעריות שאין קדושין תופסים בהן, וכהן שבא עליה — לוקה משום זונה, מאי טעמא מה הטעם? — דהא שהרי זרעו הנולד מביאה זו מיוחס אחריו. ואילו

40 רבא אמר: אחד זה ואחד זה, בין זונה גויה ובין זונה ישראלית — בשתיהן אתננה אסור, ובשתיהן כהן הבא עליה — לוקה משום זונה ושלא כאביי הסבור שכהן הבא על הגויה אינו לוקה. מאי טעמא מה הטעם? — ילפי מהדדי למדות הזונה הגויה והזונה הישראלית זו מזו, ובאופן זה: מה כהן הבא על זונה ישראלית הריהו בכלל הלאו איסור כהנים בזונה — אף הכהן הבא על זונה גויה הריהו בלאו. ומן הצד האחר, מה אתנן זונה גויה אסור — אף אתנן זונה ישראלית הריהו אסור.

41 מיתיבי מקשים על שיטת אביי המבחין בין אתנן זונה גויה שאסור לאתנן זונה פנויה ישראלית שמותר ממה ששנינו: אחד זונה גויה, ואחד זונה ישראלית — אתננה אסור, הרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה על אביי! ומשיבים: אמר יכול לומר, להשיב לך אביי כך: הא מני זו הברייתא כשיטת מי היא? — כשיטת ר' עקיבא היא שאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין,

42 והא קמשמע לן וזה משמיע לנו לשיטת ר' עקיבא כי כל זונה לא תפסי אין תופסים בה קדושין, דומיא בדומה לדעתו באיסור אלמנה לכהן גדול, שאף בזו לא תפסי אין תופסים בה קידושין, ואולם אביי עצמו אינו סבור כן.

43 ושואלים: ולשיטת רבא, מאי שנא דקתני מה שונה, מה המיוחד בכך שהוא שונה בסופה של אותה ברייתא "כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט", והרי לשיטת רבא אף השכר הניתן על ביאת הפנויה הישראלית הריהו אתנן? ומשיבים: שנה זאת, כדי ללמדנו שאף הבא על הפנויה הריהו דומיא בדומה לדין אלמנה לכהן גדול; מה אלמנה לכהן גדול — לא לקי אין לוקים על כך עד דמתרי שמתרים בה עדים שהדבר אסור ונענשים על כך, אף הבא על הזונה — אין זה אתנן, עד שאמר "הא לך טלה זה בשכרך", ומודיע לה בכך שהוא לזנות.

44 לאפוקי להוציא מדברי ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: כל פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות — עשאה בכך זונה. אכן סבור רבא שאין הדברים אמורים אלא בבא על פנויה פעם ראשונה, שאין היא נעשית בכך זונה, אבל היכא היכן, במקרה שאשה זו הריהי זונה מעיקרא מתחילתה העומדת מופקרת לביאות — הכי נמי כך גם כן אף רבא סבור שאתננה אסור, ורק בזה אמר שאתנן הפנויה הישראלית אסור.

45 ה לישנא אחרינא לשון אחרת בתשובת אביי שאין להקשות מהברייתא ששנינו בה "אחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית — אתננה אסור": שכן כי קתני הא כאשר נשנתה הלכה זו — הרי זה דווקא בעריות שאין קדושין תופסין בה, שאף הזונה הישראלית האמורה בה היתה מכלל העריות שאין תופסים בהן קדושין, ואילו אביי מדבר באופן שקידושין תופסים בה פנויה.

46 ושואלים על כך: והא קתני סיפא והרי שנויה בסוף אותה ברייתא: "כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — אתננה אסור", והא הני והרי אלו — קדושין תופסין בהן! ומשיבים: הא מני זו הברייתא כשיטת מי היא? —