ביאור שטיינזלץ על תמורה ל״ב

1 א משנה לאחר שמנינו במשנה הקודמת את ההלכות הנוהגות בקדשי מזבח שאינן נוהגות בקדשי בדק הבית, ואת ההלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, מונים עתה את ההלכות הנוהגות באלו ובאלו: אחד בין קדשי מזבח ואחד ובין קדשי בדק הבית — אין משנין אותן מקדושה לקדושה. ואולם מקדישין אותן, את קדשי המזבח, הקדש עילוי שומא. ששמים ומעריכים את הבהמה, וערך זה ניתן לבדק הבית. וכן מחרימין אותן, שמקדישים אותם לצורך נתינה לכהנים שהחרמים שלהם. ועוד הלכה המשותפת לקדשי מזבח ולקדשי בדק הבית — שאם מתו קדשי המזבח או קדשי בדק הבית — אלו ואלו דינם שיקברו, ואין הם נפדים אפילו נפל בהם מום לפני שמתו, שכן אין פודים את הקדשים לאחר שמתו. ר' שמעון אומר: כך הוא הדין בקדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית, אם מתו — יפדו.

2 ב גמרא שנינו במשנתנו בדין השינוי בקדשים, ובענין זה אמר רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן שהחיל עליהם קדושה לעשות אותם חרמי מתנות כהנים — לא עשה כלום, ומסבירים את דבריו: מאי טעמא מה טעם, מקור הדבר? — שכן אמר קרא הכתוב בדינם של החרמים "אך כל חרם אשר יחרים לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'"ויקרא כז, כח, וכך הוא מפרש כתוב זה: כל חרם שמעיקרו קדש קדשים הוי הינו, שהיה מקדשי המזבח והחיל עליו בעליו קדושת חרמי כהנים — הקרבן ההוא לה' ליהוי יהיה בלבד, ואין לכהנים זכות בו.

3 מיתיבי מקשים על דברי רב הונא אלה ממה ששנינו בברייתא: קדשי בדק הבית שהתפיסן, בין שהתפיסם לקדשי מזבח החמורים מהם בקדושתם, בין שהתפיסם לחרמי כהנים — לא עשה כלום. שהרי אותם עצמם אינו יכול להפקיע מקדושת בדק הבית, ואילו טובת הנאה לזכות בתשלום עבור העדפתו של כהן זה על פני אחר לא שייכת בהם.

4 והוא הדין בחרמי כהנים שהתפיסן, בין שהתפיסם לקדשי מזבח, בין שהתפיסם לקדשי בדק הבית — לא עשה בכך כלום. שהרי אין לו חלק בחרמי הכהנים, ואף אין לו טובת הנאה בהם, שהרי ניתנים הם לכהנים המשמשים באותו זמן במשמרת הכהונה שבמקדש, ואינו יכול לתתם לכהן המשמש במשמרת אחרת.

5 ונדייק: מתוך שמנה התנא דווקא בשני אופנים אלה, קדשי בדק הבית וחרמי כהנים, נסיק: הא הרי מכאן שקדשי מזבח שהתפיס לחרמי כהנים — מה שעשה עשוי, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה על דברי רב הונא!

6 ומשיבים: אמר יכול לומר לך רב הונא שאין לדייק כך, שכן אפשר לומר שמנה התנא שני אופנים ושייר אופן נוסף, וכי שיירה כאשר שייר — אהדא את האופן הזה של המתפיס קדשי מזבח הוא ששיירה שייר אותו. שקדשי מזבח שהתפיסן לבדק הבית — מה שעשה עשוי, וישלם לבדק הבית כהקדש עילוי, אבל קדשי מזבח שהתפיסם לחרמי כהנים — לא עשה כלום.

7 ושואלים: וליתנייה ושישנה אותו, את דין המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים, שלא עשה בכך כלום, גבי הנך אצל אלו, קדשי בדק הבית וחרמי כהנים, ששנינו שהמתפיס אותם לא עשה ולא כלום. ומשיבים: התנא, אופן דאית ביה תרתי שיש בו שני פנים, שאין הם מותפסים לא לקדשי מזבח ולא לחרמי כהנים — קתני הוא שונה, ואולם אופן דלית ביה תרתי שאין בו שנים אלא אחד, כגון קדשי מזבח שאמנם אין מתפיסים אותם לקדשי בדק הבית, אבל מותפסים הם לחרמי כהנים — לא קתני אין הוא שונה.

8 ושואלים עוד: תנן שנינו במשנתנו בדינם של קדשי מזבח וקדשי בדק הבית שמקדיש אותן הקדש עילוי ומחרימין אותן, מאי לאו האם אין הכוונה בהקדש עילוי — לבדק הבית, ומחרימין — הכוונה לחרמי כהן! הרי איפוא שמתפיסים קדשי מזבח לחרמי כהנים, ושלא כדברי רב הונא!

9 ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא אידי ואידי זה וזה, הן הקדש עילוי והן החרמה השנויים בה — הריהם במתפיס קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, וללמדנו כי לא שנא מפיק להו אין זה משנה אם הוציא אותם, אמרם בלשון "הקדש" כגון שאמר "הרי אלו הקדש לבדק הבית" — הרי זה לבדק הבית, ולא שנא מפיק להו ואין זה משנה אם הוציא אותם, אמרם בלשון "חרמי" כגון שאמר "הרי אלו חרם לבדק הבית" — הרי זה לבדק הבית.

10 ושואלים על כך: והא לא תני הכי והרי לא שנה כך בברייתא המוסבת על משנתנו, דתניא שכן שנינו בברייתא: מקדישים אותם קדשי מזבח הקדש עילוי — לקדשי בדק הבית. ומחרימין אותם קדשי מזבח — לחרמי כהנים. שלא כדברי רב הונא! ועוד, הא תניא הרי שנויה ברייתא מפורשת: קדשי מזבח שהקדישו לחרמי כהנים — מה שעשה עשוי, והרי זו איפוא תיובתא קושיה חמורה לשיטת רב הונא! ומסכמים: אכן זוהי תיובתא קושיה חמורה, שנותרה ללא מענה, ונדחו דבריו.

11 ושואלים: והא והרי רב הונא קרא קאמר כתוב הוא אומר כמקור לדבריו, וכיצד יוסבר מקרא זה, עתה שנדחו דבריו? אמר עולא: אין דרשת הכתוב כדרך שדרשו רב הונא, אלא כך אמר קרא הכתוב: "אך כל חרם אשר יחרים לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קדש קדשים הוא לה'", ולמה נאמר "כל חרם קדש קדשים הוא לה'" — ללמדנו שחרם הכהנים חל אף בקדשי מזבח "קדש קדשים הוא לה'", שלא כדברי רב הונא. ושואלים על דברי עולא: והלוא מתוך שאמר עולא כי המתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים לא עשה כלום, משמע שהמתפיס קדשי מזבח לבדק הבית הריהו מודה שחייב בהקדש עילוי, ונותן לבדק הבית את שווי הקרבנות.

12 ומי והאם אמר עולא הכי כך, שהמתפיס קדשי מזבח לבדק הבית, הריהו חייב ב"הקדש עילוי", והא והרי אמר עולא: המתפיס עולה לבדק הבית — אין בה דבר המונע מהקרבתה של עולה זו, אלא עיכוב המתנה לבוא

13 הגזברין בלבד. משום שבעליו של הקרבן צריכים לעמוד על גבי קרבנם בשעה שהוא קרב, ובעליה של העולה שהותפסה לבדק הבית הריהם גזברי המקדש. ואולם אין הקרבן מעוכב משום שצריך לשום אותו, והרי שאף המתפיס קדשי מזבח לבדק הבית אינו חייב בהקדש עילוי, ושלא כדברי רב הונא!

14 ומשיבים: לעולם דין זה שהמתפיס קדשי מזבח לחרמי המקדש צריך לתת דמי הקרבן לבדק הבית אינו מן התורה אלא רק מרבנן דברי חכמים, ומן התורה אין אלא עיכוב גזברים, ואף עולא סבור כן, ובאשר לקרא הכתוב ממנו למד עולא דין זה "כל חרם קדש קדשים הוא לה'", ויקרא כז, כח — כתוב זה הוא אסמכתא בלבד, ולמעשה כתוב זה בא ללמדנו שיש דין מעילה בחרמי הכהנים הוא דאתא שבא.

15 ותוהים על כך: אם כדי ללמדנו דין מעילה בחרמי כהנים, למה ליה קרא לו כתוב מיוחד, והלא לשון קדשי קדשים "קדש קדשים הוא לה'" כתיב ביה נאמר בו, בדין חרמי הכהנים, ובכל הקדשים נוהג דין המעילה!

16 ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שדין המעילה בחרמי כהנים נלמד ממה שנאמר בהם "קדש קדשים", מעתה הא זה שאמר ר' ינאי: אין הלכה זו של המעילה מפורשת מן התורה אלא במועל בקרבן עולה בלבד, שכן נאמר בענין אשם מעילות "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו... ואת חמישיתו יוסף עליו" ויקרא ה, טו—טז, ודין זה נאמר רק במועל בקרבנות העולה שהן המיוחדין אך לה'. אבל דיני מעילה בקרבנות החטאת וקרבנות האשם שיש בהם אכילת כהנים ובעלים — לא נפקא אינם יוצאים, נלמדים אלא מדרשתו של

17 רבי. דתניא שכן שנויה ברייתא, רבי אומר: נאמר בסוף פרשת השלמים "והקטירם הכהן המזבחה... כל חלב לה'"ויקרא ג, טז — והרי לשון ריבוי זו "כל באה לרבות אף את אימורי קדשים קלים לדין המעילה, וכל שכן קדשי קדשים כחטאת ואשם.

18 ויש לשאול באותו אופן: למה לי קרא כתוב? והרי לשון "קדשי קדשים" כתיב בהו נאמר בהם, בקרבנות החטאת והאשם! אלא אף על גב אף על פי ש"קדשי קדשים" כתיב בהו נאמר בהם, עדיין בעי קרא לרביינהו נצרך כתוב לרבותם למעילה, ואם כן חרמים נמי גם כן — אף על גב אף על פי ש"קדשי קדשים" כתיב בהו נאמר בהם — בעי קרא לרבויינהו נצרך כתוב לרבותם למעילה.

19 א למעלה הובאו דברי עולא שהמתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד. ועתה דנים בהלכה זו גופא כשלעצמה: המקדיש עולה לבדק הבית — אין בה אלא עיכוב גיזברין בלבד. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: המקדיש עולה לבדק הבית — אסור לשוחטה עד שתפדה, ושלא כדברי עולא!

20 ומשיבים: אין הלכה זו אלא מדרבנן מדברי חכמים, ומן התורה אין בה חובת הקדש עילוי, אלא עיכוב גזברים בלבד. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, שכן מדקתני סיפא ממה ששנינו בסוף אם עבר ושחטה בלא שנפדתה — מה שעשה עשוי, ואין הוא חייב לפדותה. ואם היה זה דין תורה, איך אפשר עוד לומר כי מה שעשה עשוי! אלא ודאי הוא מדברי חכמים.

21 ושואלים: אלא מאי מה אומרים אנו, כי אין זה אלא מדרבנן מדברי חכמים, אי הכי אם כך, אימא סיפא אמור את הסוף: וכל הנהנים בעולה זו, הריהם מועלין שתי מעילות אחת משום ההנאה מקדשי מזבח, ואחת משום ההנאה בקדשי בדק הבית, ואי ואם כדבריך שחל עליהם הקדש עילוי רק מדרבנן מדברי חכמים בלבד — יש לשאול על כך: אמאי מדוע עבר הנהנה בשתי מעילות, והרי אין מעילה בדבר שקדושתו מדברי חכמים בלבד? ומשיבים: הכי קאמר כך הוא אומר, זו כוונתו: וראויה היא עולה זו אילו היתה קדושת בדק הבית שבה מדין תורה למעול בה שתי מעילות.

22 ב ועוד שנינו במשנתנו, שנחלקו חכמים ור' שמעון בדין קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, שחכמים אומרים שאם מתו, ולא נפדו — אי אפשר עוד לפדותם, ודינם שיקברו. ואילו ר' שמעון אמר שכך הדין בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית — הרי הם נפדים.

23 ובהסבר מחלוקת זו אמר ר' יוחנן: הטעם לשיטת רבנן חכמים הוא, שכן אחד בין קדשי מזבח ואחד ובין קדשי בדק הבית — היו בכלל הנאמר בתורה בפדיון הקדשים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה" ויקרא כז, יא—יב. כלומר, צריך שתהא העמדה של הבהמה לפני הכהן והערכה של הכהן אותה. ומכאן למדנו שמי שאינה בכלל העמדה, וכגון שמתה, אף אינה בכלל הערכה, ולכן אינה נפדית אלא נקברת.

24 ואילו ריש לקיש אמר: הטעם לשיטת רבנן חכמים הוא, שכן קדשי בדק הבית אכן היו בכלל העמדה והערכה, שכן אותו כתוב נאמר בהם, ומכאן, שאם מתו — אין הם נפדים אלא נקברים. ואילו קדשי מזבח — לא היו בכלל העמדה והערכה, שלא נאמר פסוק זה בקדשי מזבח, ולכן אם מתו — הרי אלו נפדים.

25 ומסבירים: זה וזה, הן ר' יוחנן והן ריש לקיש, מודה כי לשיטת ר' שמעון, שקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אף אם מתו, הריהם נפדים. וקדשי מזבח — היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו — אין הם נפדים. וכמו כן לדברי הכל, בין לר' יוחנן ובין לריש לקיש, כאשר הוקדש בעל מום מעיקרו — הכל מודים שלא היה בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מת — יפדה, אף שהוא בכלל קדשי מזבח.

26 ומקשים על הסבר זה, תנן שנינו במשנתנו, ר' שמעון אומר: קדשי בדק הבית שמתו — יפדו. ומעתה יש לדון בדבר: בשלמא זה נוח לשיטת הסברו של ר' יוחנן, שאמר כי לשיטת רבנן חכמים אחד זה ואחד זה, קדשי בדק הבית וקדשי מזבח, היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו אינם נפדים — היינו דאיצטריך זהו שנצרך ר' שמעון לפרושי לפרש בדיוק את דעתו, ולומר שקדשי בדק הבית שמתו הם שיפדו, שהרי אילו לא היה מפרש את דבריו, ואומר בסתם "יפדו" — היה מקום לומר שר' שמעון חולק בכל על חכמים, ולדעתו אף בקדשי מזבח כך הוא הדין שיפדו.

27 אלא לשיטת הסברו של ריש לקיש שאמר כי לא אמרו חכמים את דבריהם, שיקברו, אלא בקדשי בדק הבית, שהרי בקדשי מזבח סבורים הם שייפדו, למה ליה לפרושי לו, לר' שמעון במשנתנו, לפרש את דבריו "קדשי בדק הבית — אם מתו יפדו", לימא שיאמר בפשטות "אם מתו — יפדו", ואנו נדע כי כוונתו לקדשי בדק הבית, שהרי בקדשי מזבח אף חכמים סבורים שיפדו!

28 ומשיבים: אמר יכול לומר לך ריש לקיש בתשובה לכך, כי ר' שמעון לא הוה ידע מאי היה יודע מה בדיוק הוא זה שאמר התנא קמא הראשון, חכמים, אם מה שאמרו שיקברו מתייחס לקדשי מזבח או לקדשי בדק הבית, ולכן הכי קאמר ליה כך הוא אמר לו ר' שמעון לתנא קמא: אי אם אמרת את דינך זה בקדשי מזבח, שהם בכלל העמדה והערכה, ולכן אם מתו הריהם נקברים — מודינא מודה אני לך בכך. ואולם אם אמרת את דינך זה בקדשי בדק הבית — אין אני סבור שיקברו, אלא אם מתו — יפדו.

29 ומעירים: תניא כותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: נאמר "ו אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה... והעמיד את הבהמה... והעריך הכהן אותה", ואמרו חכמים כי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, ולמדנו הכתוב שפדיונה של בעלת מום נעשה בהעמדה ובהערכה.

30 ודנים בדבר: אתה אומר — בבעלי מומין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש. ולימדנו הכתוב שבהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית הריהי נפדית בדרך העמדה והערכה? כשהוא הכתוב שב ואומר כמה פסוקים לאחר מכן "ו אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" ויקרא כ״ז:כ״ז — הרי דין פדיון הבהמה טמאה אמור,