ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ג

1 שלש שדות, שהן שדה זה שנחרש, ועוד שני שדות הנמצאים בכיוון החרישה שנעשתה בשדה זה: כגון שאם חרש בשדה זה מדרום לצפון — השדה הדרומי והשדה הצפוני, הצמודים לשדה זה, אף הם בכלל בית הפרס. ואולם בעוד שהשדה שנחרש הריהו נחשב כולו בית הפרס, שני השדות שלצידו הריהם נחשבים בית הפרס רק בתחום ששיעורו הוא שתי מענות, לאמר, מענה שיעור תלם הנחרש בחרישה אחת לצד זה של השדה ומענה לצד זה של השדה. ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה של "מלא מענה" — מאה אמה. כדתניא כמו ששנויה הלכה: החורש את הקבר — עושה בית הפרס מלא מענה, מאה אמה.

2 א ועוד שנינו במשנתנו שאין תרומה אחר תרומה. ומבררים: מתניתין מני משנתנו כשיטת מי היא? ומשיבים: כשיטת ר' עקיבא היא. דתנן שכן שנינו במשנה ובתוספתא: השותפין בפירותיהם, שתרמו מפירות אלה, זה אחר זה, שתרם אחד מהם, ובא חבירו ותרם אף הוא, ר' אליעזר אומר: תרומת שניהם — תרומה, שהרי מה שהפריש כל אחד מהם, מחלקו הפריש.

3 ואילו ר' עקיבא אומר: אין תרומת שניהם תרומה, לא תרומתו של השותף הראשון, שכן תרומתו של השותף השני מלמדת שלא נוח לו בתרומת הראשון, ונמצא שתרומתו היא בגדר התורם שלא מדעת חבירו, שאינה תרומה, ואף לא תרומת השני מאותו הטעם. וחכמים אומרים: אם תרם הראשון כשיעור הראוי לתרומה אחד מחמישים — נפטרו הפירות מחיוב התרומה, ולכן אין תרומת השני תרומה, ואם הראשון לא תרם כשיעור הראוי לתרומה, וכגון שתרם בעין רעה אחד מששים — תרומת השותף השני הריהי תרומה.

4 ב ועוד שנינו במשנתנו שאין הבהמה שהתקדשה כתמורה עושה בהמה אחרת שתתקדש בתמורה. ומבררים: מאי טעמא מה הטעם, מקור הדין לכך בתורה? שכן אמר קרא הכתוב בדין התמורה: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז, י — ללמדנו שדין התמורה חל רק על בהמת ההקדש ותמורתה, ולא בתמורת תמורתו.

5 ג ועוד שנינו במשנתנו שאין הולד עושה תמורה. והסבר הדבר, שכן אמר קרא הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" — והרי זה לשון מיעוט: דוקא הוא בהמת ההקדש עושה תמורה, ולא ולד.

6 ד ועוד שנינו במשנתנו שר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. והסבר הדבר: שכן אמר קרא הכתוב "יהיה קודש" שהוא לשון ריבוי — לרבות את הולד. ורבנן וחכמים הסבורים שאין הולד עושה תמורה, מה הם לומדים מריבוי זה? — לרבות בדין התמורה את הממיר בשוגג כדין הממיר במזיד, שבשניהם חל דין התמורה.

7 ה משנה העופות תורים, בני יונה שהוקדשו לקרבן הבא מן העוף, והמנחות הבאות כקרבן מסולת חיטים או סולת שעורים — אין עושין בהם תמורה, וטעם הדבר: משום שנאמר "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" ויקרא כז, י, הרי שלא נאמר שנוהג דין התמורה אלא בבהמה של הקדש. ועוד בדיני הקרבנות שמתקיים בהם דין התמורה: בהמות הקדש של הציבור וכן של השותפין — אין עושין בהן תמורה, שאם המירו עליהם בהמה של חולין — אין היא מתקדשת בכך. וטעם הדבר: משום שנאמר בפרשת התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" ויקרא כז, י — והרי לשון יחיד זה מורה שדווקא קרבנו של יחיד עושה תמורה, ואין קרבנות הצבור והשותפין עושין תמורה. ועוד בדינים אלה של התמורה: קדשי בדק הבית — אין עושין תמורה, שאין ממירים אלא בבהמת הקדש הקדושה בקדושת הגוף.

8 אמר ר' שמעון בטעם הדבר: והרי מעשר בהמה בכלל כל הקרבנות היה, ואם כן יש לשאול: למה יצא מכלל זה, שחזר הכתוב ואמר בו בלשון דומה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'.

9 לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז לב—לג — לומר לך מתוך ההיקש למעשר בהמה: מה מעשר בהמה — הריהו דווקא קרבן יחיד שהרי השותפים פטורים ממעשר בהמה, אף כל הקרבנות שממירים בהם, הריהם קרבן יחיד. יצאו מכלל דין התמורה קרבנות צבור וקרבנות השותפים. ועוד נלמד מהיקש זה: מה מעשר בהמה — הריהו קדוש בקדושת הגוף, שהרי הוא קרבן הקרב על המזבח, אף כל הקרבנות שממירים בהם הריהם הקדושים בקדושת הגוף, ומכאן שיצאו מכלל דין התמורה קרבנות קדשי בדק הבית.

10 ו גמרא שנינו במשנתנו כי אין קדשי בדק הבית עושים תמורה. ומביאים עוד בענין זה את מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: יכול יהו אף קדשי בדק הבית עושין תמורה? — תלמוד לומר מלמדנו הכתוב "קרבן" "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'... לא יחליפנו ולא ימיר אותו" וגו' ויקרא כז, ט—י, שאין דין התמורה אלא במי שנקראו בכתוב "קרבן", יצאו מכלל זה קדשי בדק הבית — שלא נקראו בכתוב "קרבן".

11 ושואלים: וכי קדשי בדק הבית לא נקראו "קרבן"? והתניא והרי שנויה ברייתא בדין השוחט קדשים מחוץ למקדש "שחוטי חוץ", שאמרה בו התורה: "...או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'" ויקרא יז, ג—ד. ודנים: אי אם נכללים באיסור שחיטת חוץ כל הקדשים הנקראים בכתוב "קרבן" — שומע אני כי בכלל איסור זה אפילו קדשי בדק הבית, שהרי אף הם נקראו בכתוב "קרבן". כענין שנאמר בשלל המלחמה שנלקח ממדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה...

12 לכפר על נפשותינו" במדבר לא, נ, שהיו אלה קדשי בדק הבית — לכך תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — לומר שדווקא כל קרבן הבא הראוי לבוא אל פתח אהל מועד להיקרב על המזבח, הוא שחייבין עליו משום איסור שחוטי חוץ. ואילו כל קודש שאינו בא לפתח אהל מועד שאינו ראוי להיקרב על המזבח — אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ. אלמא מכאן ממה שהוצרך הכתוב ללימוד מיוחד "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" כדי למעט קדשי בדק הבית, נלמד שבדרך כלל קדשי בדק הבית איקרו נקראו בכתוב "קרבן"!

13 אמר ר' חנינא בתשובה: לא קשיא אין זה קשה, שכן הא ברייתא זו, השניה שבדין שחוטי חוץ — היא כשיטת ר' שמעון, ואילו הא זו הברייתא שבדין תמורה — היא כשיטת רבנן חכמים. ומפרש את דבריו: לשיטת ר' שמעון במשנתנו, שלמד שאין קדשי בדק הבית בכלל דין התמורה מהיקש למעשר בהמה, ולא למד דין זה מן הכתוב בפרשת התמורה "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'..." — אכן קדשי בדק הבית איקרי נקראים "קרבן". ואולם לשיטת רבנן חכמים הלמדים שאין קדשי בדק הבית בכלל דין התמורה מהכתוב "קרבן לה'" — לא איקרי אינם נקראים "קרבן".

14 ושואלים על שיטת חכמים: והאם לא נקראו קדשי בדק הבית "קרבן"? והכתיב והרי נאמר בהם "ונקרב את קרבן ה'"! ומשיבים: "קרבן ה'"— איקרי הם נקראים, ואולם "קרבן לה'"שמשמעו דבר הקרב בעצמו על גבי המזבח — לא איקרי אינם נקראים.

15 ז עוד שנינו במשנתנו שאין בכלל דין התמורה קרבן ציבור וקרבן השותפים. ומביאים עוד בענין זה את מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא על האמור במעשר בהמה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז, לג, יש לשאול: למה נאמר ענין התמורה במעשר בהמה? והלא כבר נאמר לפני כן, איסור התמורה בכלל בהמות ההקדש, ככתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר... והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" ויקרא כז, י!

16 ומשיבים: לפי שנאמר בפרשת התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" — והרי משמע לשון זה כולל הן קרבן יחיד, והן קרבן צבור, והן קרבן מזבח, וקרבן בדק הבית, לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב במעשר בהמה: "לא יבקר" — שאין קרבן הציבור והשותפים בכלל דין התמורה. וכיצד מקרא זה הכתוב במעשר בהמה מלמדנו?

17 — אמר ר' שמעון: והרי מעשר בהמה בכלל כל בהמות ההקדש האמורות בפרשת התמורה היה, ולמה יצא מכללם, להיכתב בו שוב איסור התמורה? — להקישו לפרשת התמורה, ולומר לך: מה מעשר בהמה הריהו קרבן של יחיד, והריהו קרבן מזבח הקרב על המזבח, והריהו דבר שבא בחובה ולא בנדבה, והריהו דבר שאינו בא בשותפות אלא רק ביחיד — אף כל הכלולים בדין התמורה הריהם קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא בחובה

18 ודבר שאינו בא בשותפות.

19 א ועוד באותו ענין. רבי אומר: למה יצאת יצא מעשר בהמה מכלל כל הקדשים שחזר הכתוב ואמר בה את דין התמורה, מעתה, לאחר שכבר נאמרה פרשת התמורה בכלל הקדשים? — לידון ללמדנו דין מיוחד במעשר הבהמה, שהוא "תמורת שמו" כלומר, אם בשעת יציאת הצאן מן הדיר להתעשר, טעה המונה וקרא לעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" — שניהם קדושים. זה שיצא עשירי קדוש בקדושת מעשר בהמה, לפי שיצא עשירי, וזה שיצא אחד עשר קדוש בקדושת שלמים, לפי שקרא לו "עשירי". ומתוך שנלמד בו דין מיוחד של "תמורת שמו", יש צורך ללמוד שחל בו גם הדין הכללי של "תמורת גופו" היא התמורה האמורה בכל הקרבנות ונקראת "תמורת גופו" להבדיל מ"תמורת שמו".

20 ובענין זה של תמורת שמו ותמורת גופו, הנוהגות שתיהן במעשר בהמה, יש לומר לך להשמיעך כמה וכמה הלכות במעשר בהמה שבהן נבדל דין תמורת שמו מדין תמורת גופו. ואלו הן: זו הבהמה שהינה תמורת שמו של מעשר בהמה — הריהי קריבה על המזבח כשלמים, ואילו זו שהיא תמורת גופו — אינה קריבה על המזבח כלל ושלא כשאר בהמות חולין שהומרו בבהמות הקדש, שחלה עליהן קדושת זו שהמירו בה, והריהן קרבות כמותה. ועוד הבדל, שתמורת שמו של מעשר בהמה — נגאלת, נפדית, לכשיפול בה מום, כדין קרבן השלמים, שדמיה להקדש והיא יוצאת לחולין, ואילו לתמורת גופו — אינה נגאלת כאמור במעשר בהמה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" ויקרא כז, לג.

21 והבדל נוסף, שקדושת תמורת גופו במעשר בהמה — חלה הן על דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח, והן על דבר שאינו ראוי להקרבה, וכגון בעל מום שהרי קדושת מעשר בהמה חלה אף על בהמת בעלת מום, ואילו תמורת שמו — אינה חלה אלא על דבר הראוי להקרבה בלבד. שאילו היתה זו הבהמה שנקראה בטעות "עשירי" בעלת מום — אין היא קדושה בכך, כשאר קדשים שאינם מתקדשים בהיותם בעלי מומים. ונפנים עתה לדון בדברי רבי אלו.

22 אמרי אומרים בתמיהה על כך: וכי משום דרבי רחמנא דאית ביה שריבה הכתוב את מעשר בהמה שיש בו דין מיוחד זה של תמורת שמו, לכן איגרועי איגרע נגרע, הוקל דינו של מעשר בהמה, שלא ינהג בו דין התמורה הרגיל, כבשאר הקדשים, שלכך נצרך הכתוב לשוב ולהשמיענו שנוהג בו דין התמורה? ומשיבים: אין כן, משום דאמרינן שאומרים אנו ככלל: מאי דרבי מה שריבה הכתוב — רבי ריבה, ומאי ומה שלא רבי ריבה הכתוב — לא רבי ריבה, והיה מקום לומר שבדין מעשר בהמה, ינהג רק דין תמורת שמו, ולא דין תמורת גופו. ולכך נצרכים אנו ללימוד מיוחד, שאף תמורת גופו נוהג בו.

23 ושואלים: והא מהיכא תיתי ודבר זה מהיכן תבוא, תעלה על הדעת להיאמר? אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: משום דהוה שדין מעשר בהמה הינו בכלל ההגדרה של דבר הבא לידון בדבר החדש שכן מיוחד הוא בדין "תמורת שמו" — וכלל הוא שכל דבר הבא לידון בדבר החדש, אין לך בו אלא חידושו בלבד, ואין מוסיפים בו חידושים אחרים. לכך הוצרכה התורה לכתוב מיוחד להשמיענו שנוהג אף במעשר בהמה דין "תמורת גופו" הרגיל בשאר הקדשים.

24 ב ושבים לדון בשיטת ר' שמעון. אמר ליה לו רב נחמן בר יצחק לרבא: לשיטת ר' שמעון דאמר האומר כי דין התמורה נוהג בדבר הבא בחובה, האם נסיק מכאן שרק עולת חובה — היא דעבדה שעושה תמורה, הא הרי שעולת נדבה — לא עושה תמורה? אמר ליה לו בתשובה: עולת נדבה נמי גם כן עושה תמורה, שכיון שקבלה עליה עליו להביא עולת נדבה, נחשב הדבר כחובה עליו, ועבדה עושה תמורה.

25 ולא נצרכה הלכה זו של ר' שמעון אלא לדין תמורה בעולה הבאה מן המותרות, כגון מי שהפריש סכום כסף מסויים לצורך קרבן חטאת או אשם, ולאחר שקנה בהמה לקרבנו נותר מן המעות, שהדין הוא שמביא קרבן עולה. ובקרבן זה, אין נוהג דין תמורה. ומקשים על הסבר זה ממה ששנינו, שנחלקו חכמים לקמן כ,ב באופן השימוש במותר מעות אלו. שיש הסבורים שקונים בהן עולת ציבור, ויש הסבורים שמביאים בהן הבעלים עולה לשם נדבה.

26 ומעתה יש לשאול: מאי קסבר מה הוא, ר' שמעון, סבור אי קסבר לה כמאן דאמר אם הוא סבור כמי שאומר מותרות לנדבת צבור אזלי הולכים — אין הכתוב צריך להשמיענו שאין תמורה בעולה הבאה מן המותרות, שהרי פשיטא פשוט הדבר שהיא לא עבדה עושה תמורה, הא שהרי שנינו במפורש שאין תמורה בקרבן הצבור!

27 אלא יש לומר כי ר' שמעון סבירא ליה כמאן דאמר סבור הוא כמי שאומר מותרות לנדבת יחיד של הבעלים אזלי הולכים. ואולם אף זה קשה, שהרי מאן שמעת ליה האי סברא מי הוא ששמעת אותו שהוא סובר סברה זו — ר' אליעזר, והוא הא שמעינן ליה בהדיא דעבדה הרי שמענו אותו במפורש שלדעתו עולה הבאה מן המותרות עושה תמורה! דתניא שכן שנויה ברייתא, עולה הבאה מן המותרות — עושה תמורה, אלו דברי ר' אליעזר!

28 ומשיבים: ר' שמעון סבר לה כותיה בחדא סבור הוא כמותו, כר' אליעזר, בדבר אחד, בדמי המותרות, ופליג עליה בחדא וחולק עליו בדבר אחד. שכן ר' אליעזר סבר סבור שעולה הבאה מן המותרות — עושה תמורה, ואילו איהו סבר הוא, ר' שמעון, סבור שאין עושה תמורה.

29 ושואלים: אי הכי אם כך, שאלה זו דבעיא ששאל ר' אבין, ונידונה בהרחבה למעלה דף ט, א—ב בבירור הסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, שקרבן שהמירו עליו פעם אחת, שוב אין חוזרים וממירים עליו. ושאלתו היתה במי שהפריש בהמה אחת לקרבן אשם להתכפר בו, ולאחר מכן המיר בו בהמת חולין, וחלה קדושה על בהמה זו. ואחר כך נפל מום בראשון וחיללו על בהמה אחרת ואבד הקרבן השני, והפריש קרבן אחר, שלישי, לאשם, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, והרי דינו שניתק נעתק זה השני לעולה והריהו איפוא בכלל "עולה הבאה מן המותרות", מהו דינו של קרבן זה לענין שיחזור וימיר בו?

30 ומעתה יש לשאול: אליבא דמאן לשיטת מי שאל ר' אבין את שאלתו זו, אילימא אליבא אם תאמר לשיטת ר' שמעון — הא הרי אמרת שר' שמעון סבירא ליה הריהו סבור שעולה הבאה מן המותרות אין עושה תמורה!

31 ומסבירים: ר' אבין הכי קמיבעיא ליה כך נשאלה לו: אי משכחת אם מוצא אתה תנא דקאי העומד, הסבור כשיטת ר' שמעון שאמר שאין ממירין וחוזרין וממירין, ואותו תנא סבירא ליה סבור הוא מצד אחר כשיטת ר' אליעזר שאמר שעולה הבאה מן המותרות עושה תמורה, מהו הדין במקרה זה לענין שיחזור וימיר בו, בקרבן זה שניתק לעולה? ושתי בעיות הן, הבאות זו מתוך זו.

32 שבתחילה שאל ר' אבין במקרה זה שיש בו שני גופין וקדושה אחת, וכגון שהפריש בהמה לאשם, והמירה על בהמה אחרת, ונפל מום בראשון, וחיללו על בהמה אחרת, ואבד הקרבן השני, והקריב קרבן אחר. ולאחר מכן נמצא הקרבן השני. והשאלה מתייחסת לקרבן השני, האם ממירים עליו או לא. מאי מה הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר שכיון שגוף אחר הוא — ימירו עליו. או שקדושה אחת, קדושת השני, של אשם, נאצלת מהראשון — ולא ימירו בו?

33 והוסיף ושאל: ואף אם תימצא לומר שאין חוזרים וממירים, כיון שקדושה אחת היא או לא, אלא במקרה של שתי קדושות וגוף אחד, וכגון שאבד הקרבן הראשון, ונתכפר בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון, וניתק לעולה. ומעתה הרי אלו שתי קדושות, בתחילה של אשם ולאחר מכן של עולה, מאי מה הדין, האם חוזרים וממירים בו? וצדדי השאלה: הרי זה גוף אחד — ואין חוזרים וממירים, או ששתי קדושות הן — וחוזרים וממירים. ומסכמים: אכן, לשיטת תנא זו תיבעי