חדושי הר"י מיגאש על שבועות מ״ו

1 אמר רבי ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר ליה בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן פי' והאי שבוע' כעין דאורייתא היא כמו שביררנו למעלה וכו' ואותבינן עליה מהא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ראיה משתבע אומן ושקיל כדין בעל משכון והני מילי היכא דלא ראה אי נמי ראה וליכא סהדי דמסהדי על ההיא טלית גופה דבעל הבית היא ומשום הכי נשבע אומן ונוטל משום דאיכא למימר מיגו אבל אם ראה ואיכא סהדי דמסהדי דהאי טלית גופיה דבעל הבית הוא אע"ג דבידי אומן הוא לא מהימן דהא תנן אומן אין לו חזקה וכבר ביארנו ענין זה במקומו בפרק חזקת הבתים:

2 נתנה לו ולאחר שנתנה לו תבעו ואמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם בזמנו תבעו שהוא היום שהשלים האומנות נשבע האומן ונוטל וכו' והנה לענין קציצה נמי שבועה גבי אומן היא ואמאי ישבע בעל הבית דהא אמרת קציצה מדכר דכירי לה אינשי ופריק רב נחמן בר יצחק הא מני רבי יהודה היא דאמר כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית עקרינן ליה מבעל הבית

3 ורמינן לה אשכיר שישבע ויטול והאי כיון דבעל הבית מיחייב שבועת התורה כדין מודה במקצ' הטענה עקרינן ליה נמי ורמינן לה אשכיר:

4 ודייקינן הי רבי יהודה אלימא רבי יהודה דמתני' דתנן רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אחמורי קא מחמיר על השכיר דלא לישתבע ולישקול אלא עד דמחייב בעל הבית שבועה מן התורה כדין מודה במקצת דעקרינן ליה מיניה ורמינן לה אשכיר והיכי דייקת מינה דמיקיל הכא גביה למישתבע ומישקל ואפילו בקציצה אלא ר' יהודה דברייתא דתניא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו הרי זה נשבע ונוטל וכו' עד שאמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת הנה בפירוש קתני דלענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל.

5 מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי לרב אלא הא דקתני הכא או שאמר לו שתים קצצת לי שנשבע שכיר ונוטל רבי יהודה היא דסבר לה בלחוד ולא רבנן השתא היכא דמחמיר רבי יהודה גבי שכיר לענין נתתי ולא נטלתי דסבר דאינו נשבע ונוטל אלא עד שיודה בעל הבית במקצת מקילי רבנן גביה דסבר דשכיר נשבע ונוטל ואף על פי שלא הודה בעל הבית במקצת היכא דמיקיל רבי יהודה גביה דסבר דאפילו לענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל לא כל שכן דמקילי רבנן.

6 ואקשינן על האי אתקפתא דרב שישא אלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה מני כלומר אי ס"ד דרבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה לענין קציצה וכולהו סבירא להו דשבועה גבי שכיר היא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה דפרישנא דלצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד מני לא רבי יהודה ולא רבנן אלא לאו שמע מינה דרבנן פליגי אדרבי יהודה בקציצה וסברי דשבועה לאו גבי שכיר היא שישבע ויטול אלא גבי בעל הבית היא שישבע ויפסיד שכיר והאי שבועה דמשתבע בעל הבית אם מודה במקצת הוא הויא לה שבועתו מן התורה ואם אינו מודה במקצת הוי לה שבועתו מדרבנן ודתני רבה בר שמואל מני רבנן היא ומאי דאתקיף רב שישא בריה דרב אידי השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן היכא דמקיל רבי יהודה מחמיר רבנן לאו מילתא היא ואין שם דרך לתימה זה דר' יהודה ורבנן לאו מדרך חומרא וקולא קא אתו לה כדי שתתמה על דבר זה אלא כל חד מינייהו בטענה קא אתי ליה דרבי יהודה סבר כי עבדינן תקנתא למעקר שבועה מבעל הבית ומרמא אשכיר הני מילי שבועה דמיחייב בה בעל הבית מן התורה בין בנתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה אבל שבועה דמיחייב בה מדרבנן הוי לה תקנת' ותקנת' לתקנתא לא עבדינן בין לענין נתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה ולהכי קתני רבי יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה ורבנן סברי אפילו שבועה דמיחייב בה בעל הבית מדרבנן עבדינן לה נמי תקנתא ועקרינן לה נמי מיניה ורמינן לה אשכיר ולהכי קתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואעפ"י שלא הודה בעל הבית במקצת שהרי היה על בעל הבית לישבע שבועה דרבנן כעין דאורייתא שכבר נתן כמו שתקינו לענין קציצה כמו שביארנו למעלה וכיון דבדרבנן נמי עבדינן תקנתא האי שבוע' דהוה להו לתקונה אבעל הבית עקרינן לה מיניה ורמינן לה אשכיר ולענין קציצה נמי קסברי רבנן טעמא מאי תקון רבנן דמשתבע שכיר ושקיל משום דב"ה טרוד בפועליו הוא וכי טריד לענין נתינה הוא דטריד אבל קציצה ודאי מדכר דכיר לה הילכך אוקימנא לה לשבועה דתקינו רבנן אבעל הבית בדוכתא ולא עקרינן לה מינה אלא מישתבע שבועה כעין דאוריית' דתקנתא דרבנן דלא קצץ אלא אחת ומיפטר ורבי יהודה סבר לגבי קציצ' נמי בעל הבית טרוד בפועליו הוא ולהכי עקרינן לה לשבועה דקציצה נמי היכא דהויא שבועה דאוריית' ורמינן לה אשכיר וכיון דרבי יהודה ורבנן כל חד מנייהו בסבר' דנפשיה מטעמא אתי לה ליכא למיתמה בה השתא היכא דמחמיר רבי יהודה מקילי רבנן וכו' דהא לאו מדרך חומרא וקולא קא אתי לה אלא כל חד מינייהו סברא דיליה בטעמא קא תלי לה:

7 והאי שבועה דתקינו רבנן אבעל הבית לגבי קציצה לא משכחת לה אלא לגבי דאמר ליה הילך אי נמי ביהב ליה מקמי הכי ההוא דינר דקא מודה ביה וקא אתו השתא לבי דינא לאנצויי בהאי דינר אחרינא דמדאורייתא לא מחייב שבועה וקא תקון רבנן עליה שבועה כעין דאורייתא כדי שלא ילך שכיר בפחי נפש וכבר ביארנו דבר זה למעלה אבל אם מודה במקצת שבועתו מדאורייתא היא אשתכח השתא דלענין קציצה היכא דליכא על בעל הבית שבועה דאורייתא דכולי עלמא בין לרבי יהודה בין לרבנן בעל הבית משתבע בתקנתא דרבנן מפסיד שכיר. לרבנן משום דקציצה מידכר דכיר לה ולרבי יהודה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

8 ובהיכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא הוא דפליגי דלרבנן כיון דסברי קציצה מדכר דכיר לה קא אמרינן דלא עבדי רבנן תקנתא בכי הא למעקריה מבעל הבית ומישדייה אשכיר אלא בעל הבית הוא דמשתבע בדין תורה ומפסיד שכיר ורבי יהודה סבר קציצה נמי לא מידכר לה וכיון דשבועה דאיכא עליה דבעל הבית מן התורה היא עקרוה רבנן מן בעל הבית ושדיוה אשכיר כדין נתתי ולא נטלתי היכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא:

9 ולענין נתתי ולא נטלתי אי שבועה דאיכא עליה דבעל הבית שבועה דאורייתא היא דכולי עלמא בין לר' יהודה בין לרבנן שכיר הוא דמשתבע בתקנתא דרבנן ושקיל דעקרוה רבנן לההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית ושדיוה אשכיר משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא ואי ההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא אלא בתקנתא דרבנן בהא הוא דפליגי דרבנן סברי עקרוה לה רבנן לההיא שבועה מיניה ושדיוה אשכיר ואף על גב דההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן עבדינן תקנתא לתקנתא ורבי יהודה סבר כיון דמדרבנן היא לא עבדינן תקנתא לתקנתא אלא בעל הבית הוא דמשתבע ומפסיד שכיר:

10 הא דקתני בברייתא עבר זמנו אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל דוקא שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום ואפילו תבעו כל זמנו נמי עד אותו היום של תביעה הוא שנשבע ונוטל מכאן ואילך לא דהכי אוקימנא בפרק המקבל דף קי"ב שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל ואם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל.

11 ודייקינן עלה בגמרא והא קא תבע ליה קמן ואוקמא רב אסי כגון שתבעו כל זמנו.

12 ודייקינן נמי ולעולם משום דלא פרע חדא זמנא שוב לא פרע כלל. ואוקמא רב חמא עד אותו היום של תביעה:

13 נקיטינן השתא בההיא דינא דדינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי אם שכרו שלא בעדים בין תבעו בזמנו בין תבעו שלא בזמנו לעולם בעל הבית נאמן מיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם הילכך משתבע היסת ומיפטר כדין מנה לי בידך אין לך בידי וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים ואם שכרו בעדים אם תבעו בזמנו אי נמי תבעו לאחר זמנו ויש עדים שתבעו כל זמנו עד אותו היום של תביעה כלומר עד יום אחד לאחר התביעה נשבע ונוטל ואם לא תבעו אלא לאחר זמנו ואין שם עדים שתבעו כל זמנו אי נמי יש שם עדים ונשתהה יום אחד לאחר יום התביעה הרי אינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי:

14 האי דינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי אבל היכא דשכיר אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם מודה במקצת הוא חייב שבועת התורה כדין כל מודה במקצת ואם אינו מודה במקצת כגון שנתנו לו קודם לכן או שאמר לו הילך בבית דין בין תבעו בזמנו בין לא תבעו בזמנו לעולם בעל הבית נשבע כעין דאורייתא ומפסיד שכיר והיינו טעמא דרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי ששכרו בעדים ולא עבר יום אחד לאחר זמנו אבל שכרו שלא בעדים אי נמי שכרו בעדים ועבר עליו יום אחד לאחר זמנו פטור הוא משבועה כעין דאורייתא וחייב בשבועת היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי דלא יהא דין קציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי וכיון דלענין נתתי ולא נטלתי היכא דשכרו שלא בעדים אי נמי שכרו בעדים ונשתהה יום אחד לאחר זמנו בעל הבית נשבע שבועת היסת ונפטר לענין קציצה נמי נשבע שבועת היסת ונפטר שלא יהא דין קציצה חמור מדין שכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי.

15 מתני' הנגזל כיצד היה מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות פי' שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין אמר לו תן לי כלי שנטלתה והא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל פי' שהרי יש עדים שראוהו שנכנס רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שני כלים שנטלתה והוא אומר לא נטלתי אלא אחד פי' קסבר רבי יהודה שלא תקינו חכמים לנגזל שישבע ויטול אלא במקום שיש שבועה על הגזלן כדין מודה במקצת שכיון שיש שם שבועה על הגזלן ואי אפשר לו לישבע שהרי גזלן הוא תקינו שישבע הנגזל אותה השבועה ויטול אבל במקום דליכא שבועה על הגזלן לא תקינו שישבע הנגזל:

16 ודייקינן בגמרא האי דקתני ראוהו שנכנס לביתו למשכנו ודילמא לא משכנו כלומר כיון שלא מחייב תנא קמא שישבע הנגזל ויטול אלא מפני שיש עדים שמעידים שנכנס לביתו למשכנו אבל אלו לא היה שם עדים שמעידין בכך לא היה הנגזל נשבע ונוטל שנמצא שהעדת עדים אלו הוא שגרמה שישבע הנגזל ויטול אמאי מועלת עדותן והרי אין מעידין שמשכנו ואפשר לומר שנכנס למשכנו ולא משכנו. ואוקימנא בשמעידים שמשכנו:

17 ודייקינן וכיון שמעידין שמשכנו מה ענין שבועה בכאן ליחזי מאי משכנו.

18 ואוקימנא וקימכא שאין מעידין שראו הכלים עצמן אלא מעידין שראו כלים טמונים תחת כנפיו שכיון שמעידים בכך הרי ודאי משכנו וכיון שאין אנו יודעין מה משכנו לפיכך נשבע הנגזל שמשכנו כך וכך ונוטל וכדרב יהודה דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו פירוש ובעל הבית מצוי שם ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן פי' שאילו היו לקוחין כמו שאמר לא היה מטמין אותם תחת כנפיו:

19 ואם תשאל ומה ענין משנתינו להא דרב יהודה אמר רב התם במשנתנו העדת העדי' שנכנס לתוך ביתו שלא ברשות למשכנו וראוהו שמשכנו שגרם דין זה שישבע הנגזל ויטול וזה שהעמדנו אותה בכלים טמונים כדי שיהא שם דרך לשבועה זו הוא שהעמדנו אותה בכלים טמונין שאלו היו מגולים היינו מחייבין אותו להחזיר אותן ולא היינו צריכין לשבועה כלל שהרי העדים מעידין על מה שנטל אבל הכא לענין הא דרב יהודה א"ר הטמנת כלים הוא שגרם שישבע בעל הבית ויטול ולא יהא הנכנס נאמן במה שטוען שלקוחין הן בידו שאלו היו מגולין לא היינו מחייבין אותו להחזירן אלא נאמן היה לומר לקוחין הן בידי וכיון שכן מה ענין זה אצל זה כדי שנאמר וכדרב יהודה.

20 תשובתך זה שאמרנו וכדרב יהודה על העדת עדים ודבר טמון הוא שכיון שהעדת העדים שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות וראוהו שמשכנו הוא שגרם דין זה ואלו לא היה שם עדים לא היה הנגזל נאמן לישבע וליטול והעמדנו משנתינו שהעדים לא ראו הכלים עצמן אלא טמונין היו תחת כנפיו ובכך הוא שמעידין הוצרכנו לומר וכדרב יהודה כלומר ואם נפשך לומר היאך חותכין הדין על עדות שהיא כמות זו והרי אפשר לומר שמא עפר הוא שהוציא תחת כנפיו ולא כלים הנה רב יהודה חתך הדין על עדות שהיא כמות זו דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו פי' והוליכן לביתו ואחר כך טען ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר לא כי אלא שאולין הן בידו אינו נאמן והדבר ידוע שאלולי העדים שראוהו נאמן היה לומר לקוחין הן בידי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שנמצא שהעדת העדים שראוהו הוא שגרמה שלא יהא נאמן לומר לקוחין הן בידי ואע"פ שלא ראו הכלים עצמן שהרי טמונין היו תחת כנפיו ואפשר היה לומר שמא עפר היה או דבר אחר שאין בו ממש הנה חתכנו הדין על עדות שהיא כמות זו הכי נמי לענין הנכנס לביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות דקתני במתני' אף על פי שהעדים אינן מעידין שראו הכלים עצמן שהרי טמונין היו תחת כנפיו ואפשר לומר שמא עפר הוא או דבר שאין בו ממש או דבר שאין בו שוה פרוטה עדותן מועלת וחותכין עליה את הדין לישבע הנגזל וליטול ועל זה שאמרנו כדרב יהודה דאמר רב יהודה א"ר ראוהו שהטמין תחת כנפיו וכו'.

21 ולענין הא דקתני במתני' רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אם תשאל כיון דאוקימנא למתני' שיש עדים שראוהו שיצא וכלים טמונין תחת כנפיו מפני מה הצריך עוד רבי יהודה בכאן למקצת הודאה כדי שתהא שם שבועה מעיקר הדין על הגזלן ותעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל בלאו הכי נמי הרי יש שם שבועה על הגזלן מעיקר הדין בעדים אלו שמעידין שיצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו שנמצא שמעידין שיש לו אצלו כלים ואינן יודעין כמה הן דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידין חמשין דקיימא לן שהוא חייב שבוע' כדגרסינן במסכת' בבא מציעא בפרק שנים אוחזין בטלית דף ג' ע"א תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין שיש לו חמשין נותן לו חמשין ונשבע לו על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר וכיון שכן אמאי הוצרך רבי יהודה בכאן למקצת הודאה.

22 תשו' כי אמרינן לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים הני מילי היכא דאמרי עדים שיש לו אצלו חמשים או דבר שהוא ממון ודאי אבל הכי כיון שאין מעידין אלא על דבר שהוא טמון תחת כנפיו לא היה הנתבע מתחייב בכאן שבועה בעדותן שהרי אין מעידין עדות ברורה שיש לו אצלו ממון ממש לפי שאפשר לומר שמא עפר היה תחת כנפיו או סובין או דבר שאין בו שוה פרוטה וכן שלא היה הנתבע מתחייב מעיקר הדין שבועה בעדותן לפי שלא העידו עליו בממון ממש לפיכך הוצרך רבי יהודה בכאן שתהא שם מקצת הודאה כדי שיהא שם חיוב שבועה על הגזלן מעיקר הדין ותיעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל.

23 נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין אנו מחייבין שישבע הנגזל ויטול אלא כשהיו עדים שמעידין שראוהו שגזלו ואינן יודעין מה גזלו או כמה גזלו אי נמי כשנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שהוא כעין גזילה וראוהו שיצא ודבר טמון תחת כנפיו ואינן יודעין מה הוא אבל אם אין שם עדים שגזלו ולא שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו.

24 לענין גזילה אם הגזלן אומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ויפטר ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת כיון שגזלן הוא אי אפשר לישבע וכיון שאין שם עדים שגוזלו אי אפשר להחזירה על הנגזל הילכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלי שבועה:

25 ולענין הממשכון חבירו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו אם היה בעל הבית מצוי שם בשע' שמשכנו אם הממשכן כופר ואומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ונפטר ואם מודה במקצת וכופר במקצת נשבע שבוע' התור' ונותן אותו מקצת שהודה לו ואם שלא בפני בעל הבית משכנו בין הוד במקצת בין לא הוד' במקצ' אינו חייב שבוע' כלל לפי שאין נשבעין בין שבוע' היסת בין שבועת התורה על טענת שמא אלא על טענת ברי ואין לנו מי שנשבע על טענת שמא אלא אותן השנוין במשנ' השותפי' והאריסין וכו' כדקתני במתני' בהדיא ואלו נשבעין שלא בטענה ופרישנא בגמרא הכי ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו ובעל הבית אומר אין לו עלי כלום כיון שטענ' זו טענת ברי הוא אצלו שהרי בעל הבית אומר אין לו עלי כלום הרי הממשכון נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא ונוטל משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר יש לי אצלו כך וכך נאמן ובשבועה כעין דאורייתא כדין כל נשבע ונוטל:

26 הא דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אוקימנ' בב"ה שאין עשוי למכור כליו אבל ב"ה העשוי למכור כליו נאמן ואפי' בזה שאין עשוי למכור כליו דוקא בדברים שאין דרכן להטמין שכיון שאין דרכן להטמין והטמין אותם מכלל דלמיכפרינהו קא בעי אבל דברים שדרכן להטמין כי אמר לקוחין הן בידי נאמן ואפילו דברים שאין דרכן להטמין נמי דוקא באינש דלא צניע אבל אינש דצניע אפילו שאין דרכן להטמין נמי היינו אורחיה ואפילו אינש דלא צניע נמי לא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר גנובין וזה אומר לקוחין אחזוקי אינש בגנבי לא מחזקינן:

27 ואפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו ודברי' שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע וזה אומר לקוחין וזה אומר שאולין דוקא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ואפילו דברים שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע כי אמר לקוחין הן בידי נאמן.

28 אשתכח השתא דברים שאינן עשוין להשאיל ולהשכיר לעולם נאמן בין בעל הבית העשוי למכור את כליו בין שאינו עשוי למכור בין צניע בין לא צניע בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין ובדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הוא דאיכא לאיפלוגי דאי בעל הבית העשוי למכור את כליו הוא לעולם נאמן ובעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי אי אינש דצניע הוא לעולם נאמן בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין ואי אינש דלא צניע הוא בדברים שדרכן להטמין נאמן לומר לקוחין הן בידי ובדברי' שאין דרכן להטמין אינו נאמן דכיון שאין דרכן להטמין ואינש דלא צניע הוא מאי טעמא מטמין להו אלא מכלל דלמיכפרינהו הוא דבעי.

29 ושמעינן מינה דהא דאמרינן שלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן לא מתוקמה אלא היכא דראוהו שיצא מביתו של חבירו וכלים טמונין לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחין הן בידי ובבעל הבית שאין עשוי למכור כליו ובכלים שאין דרכן להטמין ובאינש דלא צניע אבל בבעל הבית העשוי למכור את כליו אי נמי כלים שדרכן להטמין אי נמי אינש דצניע אע"ג דדברי' עשוין להשאיל ולהשכיר הן כי אמר לקוחין הן בידי הרי זה נאמן וכל שכן היכא דלא ראוהו עדים כלל שהטמין אותן כלים תחת כנפיו שהוא נאמן.

30 דאמרינן נמי רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכי' הכי נמי מיתוקמה כגון שיש עדים שראו את אביהם שהטמין אותן תחת כנפיו ויצא אבל אם לא ראוהו עדים שהטמין אותן לא היה רבא מוציא אותן מן היתומים דהא קיימא לן דטוענין ליורש וכיון דאלו הוה אבוהון קיים וטעין ואמר לקוחין הן בידי נאמן אנן נמי טענינן להו ליתמי והכי כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושה דיליה והכי קאמר משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל אבל רבינו הרב ז"ל כתב בהלכות דיליה דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לעולם אינו נאמן ואפילו איניש דצניע ואפילו דברים שדרכן להטמין ואפילו בעל הבית העשוי למכור את כליו וכד מעיינת בה בשמעתא משכחת לה דהכי קא סליק מגמרא כדכתבינן.

31 הא דאמר רב פפא הילכך אפילו שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת אעיקר מתני' הדר דכיון דקתני במתני' אמר לו תן לי כלי שנטלתה והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל בתקנתא דרבנן קא אמר רב פפא שאפילו לא היה בעל הבית עצמו מצוי שם אלא שמסר ביתו לשומר שישמור אותו נעשה השומר במקום בעל הבית ונשבע ונוטל ואפילו אם אין השומר עצמו שם אשתו של שומר נשבעת ונוטלת דכיון דעיקרא דמילתא תקנתא היא ולאו דינא האי נמי תקנתא היא אבל שכירו ולקיטו שלא מסר להן בעל הבית שמירת אותן כלים בעי לה רב פפא ועלתה בתיקו הלכך אין נשבעין ונוטלין.

32 אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו הנגזל כסא דכספא מאי כלומר מי מטיא תקנתא דרבנן להימוניה ואפילו היכא דטעין עליה בכסא דכספא או לא אמר ליה חזינן אי אינש דאמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי אינש דמהימן דמפקדי אינשי גביה כסא דכספא מהימן ומישתבע ושקיל ואי לא לא.

33 מתני' הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול אמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה וכו' אוקימנא למתני' במקום שיכול לחבל בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבל בעצמו נוטל בלא שבועה והוא דעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו דליכא למימר בכותל נתחכך שהרי נשיכה בשינים היא וליכא למימר שהוא נשך עצמו שהרי בין אצילי ידיו ובגבו היא שאי אפשר לו לנשך בעצמו באותו מקום והוא דליכא אחר אבל אי איכא אחר איכא למימר דילמא אחר הוא:

34 ואם תאמר האי דקתני במתני' חבלת בי והוא אומר לא חבלתי טעמא דכפר ביה הא אודי ליה מחייב ואמאי הא קנס הוא ומודה בקנס פטור תשובתך איכא למימר דכיון דאיכא סהדי דקא מסהדי שנכנס תחת ידו ונמצא חבול הוה ליה עיקר חיובא אפומא דהנהו סהדי וההיא הודאה דקא מודה ליה גלויי מילתא בעלמא היא דחבל ביה.

35 ואיכא למימר נמי תנא דילמא אבושת ושבת הוא דקאי דמשלם על פי עצמו דממון נינהו אבל קנס וצער דקנסא נינהו לא קא מיחייב להו כלל.

36 מתני' ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד א' שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא פי' כשמעידין עליו שעבר עליהן נעשה חשוד על השבועה היה אחד מהן משחק בקוביא ומפריח יונים שכנגדו נשבע ונוטל וכו' דייקינן בגמ' מאי אפי' ומהדרינן לא מבעיא קאמר לא מבעיא מי שעבר על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דודאי חשוד על השבועה הוי אלא אפילו לא עבר אלא על שבועת שוא דכפירה בעלמא הוא כדתנן איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל של זהב שהוא של אבן וכו' חשוד על השבועה הוי ואינו נאמן:

37 ודייקינן וליתני נמי שבועת ביטוי שהוא אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי שהוא כפירת דברים בעלמא ומהדרינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא קא משתבע כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת שוא דמעידנא דא דאשתבע בשיקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דבעידנא דקא משתבע לאו בשיקרא משתבע פירוש דהא בעידנא דשבועתיה אכתי לא עבר ליה משום דאפשר דמקיים ליה לשבועתי':

38 ופריך תינח אוכל ולא אוכל אלא אכלתי ולא אכלתי מעידנא דאישתבע בשיקרא קא משתבע. ומהדרינן תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה שהוא לשעבר דבעידנא דאישתבע בשיקרא קא מישתבע.