חדושי הר"י מיגאש על שבועות מ״ה

1 גמר' מנא לן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ופשטינן ליה מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם לאו אשבועת שומרין קאי דהא בפי' כתיב ביה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דשמעת מינה דשבועה גבי שומר היא אלא שבועה אמודה במקצת ואעד אחד הוא דקאי משו' דכי הוא זה דילפינן מינה שבועת מודה במקצת ולא יקום עד אחד באיש דילפינן מינה שבועה בעד אחד לא איפשיט בהו בקרא בפי' שבועה גבי מאן מינייהו היא דאכתי איכא למימר דהאי דכת' רחמנא כי הוא זה לחיובי שבועה במודה במקצת השבועה גבי תובע הוא ודכתב רחמנא נמי לא יקום עד אחד באיש וגומר לחיוביה שבועה בעד אחד דשבועה גבי תובע היא להכי אצטריכינן למיפשט דהני שבועתא גבי נתבע היא מדכתב רחמנא ולקח בעליו ולא ישלם דלא הוה צריך למיכתב ביה דהא בפירוש כתוב ביה אם לא שלח ידו דאלמא שבועה גבי שומר היא למה לי דכתב רחמנא ולקח בעליו ולא ישלם אלא למילף מינה דהנך דנשבעין מן התורה דהוא מודה במקצת ועד אחד דשבועה גבי נתבע היא מדכתיב ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא הנשבע.

2 הני נשבעין ונוטלין כולהו דקתני במתני' שבועה דרבנן כעין דאורייתא היא דמנקטינן ליה חפצא כשבועת התורה דלית ליה בכולה מתני' שבועת היסת כלל משום דשבועת היסת תקנתא דרב נחמן היא כדגרסינן בפרק שבועת הדיינין דף מ' ע"ב מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת וגרסינן נמי בפרק האיש מקדש דף מ"ג ע"ב והשתא דתקון רבנן שבועת היסת אלמא שבועת היסת תקנתא דבתראי היא:

3 ואי קשיא לך הא דאמרינן הכא עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר דאלמא הך שבועה דהוה מחייב בה בעל הבית דהוא שבועת היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי הוא דרמינן ליה אשכיר דאלמא שבועת היסת היא הא לא תיקשי לך דהכי קאמר עקרוה רבנן לשבועה דהוה להו לתקונה אבעל הבית לאישתבועי בנקיטת חפץ כעין דאורייתא כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר תדע שכן דהא גבי קציצה אמרינן שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר להן בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן מאי טעמא קצצה ודאי מדכר דכירי לה אינשי ולא אמרינן ביה דב"ה טרוד בפועליו הוא כדאמרינן גבי בעל הבית אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי:

4 ואקשינן עליה איני והא תני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי ראיה פקע שכיר בלי לחיובי לבעל הבית שבועה כלל ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד וכו' מדקא סליק אדעתין לאקשויי עליה ולימא ואי לא מייתי ראיה מפקע שכיר בלי לחיובי לבעל הבית שבועה מכלל דהאי טענה לית בה הודאה במקצת טענה והאי דקאמר לא קצצתי לך אלא אחת מוקמינן לה כגון דקאמר ליה הילך והוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי דלא מיחייב בה לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן כעין דאורייתא ומשום הכי קא סליק אדעתין לאקשויי ולימא ואי לא מייתי ראיה מפקע שכיר בלי לחיובי לבעל הבית שבועה כלל כדין מנה לי בידך אין לך בידי ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד כלומר ואי ס"ד תקון רבנן שבועה כעין דאורייתא על בעל הבית כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש בלי ממון ובלי שבועה ישבע בעל הבית ויפסיד אומן.

5 ומהדרינן אמר אביי לצדדין קתני וכו' וליכא למימר דהאי שבועה שבועת היסת היא דאם כן מאי תקנה איכא גבי אומן והא כל מנה לי בידך אין לך בידי שבועת היסת משביעין אותו אלא ודאי דהאי שבועה דתקינו הכא על בעל הבית שבועה כעין דאורייתא היא:

6 הרי למדנו דלגבי קציצה היכא דלית בה הודאה במקצת תקון רבנן על בעל הבית שבועה כעין דאורייתא כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש ולא תקינו ליה גבי שכיר למשתבע ולמישקל משום דקציצה ודאי מדכר דכיר לה ודלגבי קציצה תקינו שבועה אבעל הבית ואע"ג דלא מחייב מידי דהא לאו מודה במקצת הוא ויהבו ליה טעמא למאי דתקינו ליה גבי בעל הבית ולא תקינו ליה גבי שכיר משום דקציצה מדכר דכיר לה מכלל דשבועה דתקינו אשכיר בענין נתתי ולא נטלתי נמי דיהבו בה טעמא למאי דתקינו ליה גבי שכיר משום דבעל הבית טריד בפועליו הוא ואישתלויי מישתלויי דהך שבוע' גופה דתקינו לה אבעל הבית גבי קציצה היא דאי לאו דבעל הבית טריד בפועליו הוא הוה ליה דינא דנתתי ולא נטלתי ודינא דקציצה חדא מילתא הוא והוה מחייבי בכולהו שבועה שבועה כעין דאורייתא אבעל הבית בתקנתא השתא דבעל הבית טרוד בפועליו ואישתלויי מישתלי בנתינה עקרוה רבנן להך שבועה לתקנתא מבעל הבית ושדיוה אשכיר הכין הוא פירושיה דהאי מימרא ופירושה דוקא ומעליא הוא וסליק אליבא דשמעתתא:

7 הא דאמרינן תקנות קבועות שנו כאן אם תשאל מאי שנא האי תקנתא דקא קרי לה קבועות מכולהו תקנתי דעלמא היינו טעמא משום דעיקר האי שבועה אבעל הבית אתקינה כדברירנן לעיל דמעקר הוא דעקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר ולהכי קא קרי לה קבועות כלומר נעקרה מכאן ונקבעת כאן.

8 וליתב ליה בעדים כלומר אי בעל הבית טרוד בפועליו הוא אדתקון דלשתבע שכיר ולשקול דלא כהלכתא ליתקון מעיקרא דלא למיתן ליה אלא בעדים דאלו תקון הכי אשתכח דמאן דיהב שלא בעדים איהו הוא דאפסיד אנפשיה ומהדרינן טריח' ליה מילתא למיזל גבי עדים בכל שעתא ושעתא:

9 וליתב ליה מעיקרא כלומר וליתקין דליתן ליה מעיקרא מיקמי דליטריד בפועלים.

10 ומהדרינן שניהם רוצים בהקפה פי' בעל הבית כי היכי דלא לידחוק נפשיה למיתן מעיקרא דאמרינן דלא שכיחי גביה זוזי מעיקרא ושכיר נמי ניחא ליה דלא לשקול מעיקרא דלא ליהוי עליה ההוא עובדא כמשוי וכו'.

11 הא דאמרינן גבי בעל הבית איכא תרי חזקי חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דאין שכיר משהה שכרו:

12 אם תשאל אמאי לא אמרי' חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דאינו עובר משום בל תגזול כדאמרינן גבי שכיר וכי שכיר עובר משום בל תגזול והא כיון דכפריה אין לך גזלנות יתר ממנה כדתניא מכאן אמרו הכובש שכר שכיר עובר משום שמות הללו וחדא מינייהו משום בל תגזול וכיון שכן אמאי לא אמרינן וחדא דאין בעל הבית עובר משום בל תגזול וקא אמרינן וחדא דאין שכיר משהה שכרו.

13 היינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דבל תלין ובל תגזול תרווייהו חדא מילתא היא ומחד טעמא אתו דתרווייהו איסורי דלאוי נינהו ומדלא עבר בחד מינייהו בודאי דלא עבר נמי אאידך דתרוייהו איסורא דלאוי נינהו ומשום הכי ליכא למימר בהו תרי חזקי אלא תרוייהו מחזקה חדא קא אתיין דלא עבר אאיסורא דלאו ומשום הכי אייתינן לה לחזקה תניינא משכיר דאינו משהה שכרו דהויין להו תרי חזקי מתרי אנפי חדא מבעל הבית דאינו עובר משום בל תלין והוא הדין נמי משום בל תגזול וחדא משכיר גופיה דאינו משהה שכרו:

14 ויש לנו עוד להשיב תשובה אחרת דהאי דקאמרינן גבי בעל הבית איכא וכו' לאו אעידן כפירה קאי דאית בה משום בל תגזול אלא אזמנו בלחוד קאי והכי קאמר גבי בעל הבית איכא תרי חזקי דלא אשהי שכרו גבי נפשיה ההיא ליליא חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דשכיר גופיה אינו משהה שכרו כלל אבל משום בל תגזול ליכא אי נמי אשהי שכרו גבי נפשיה ההיא ליליא משום בל תלין הוא דאיכא משום בל תגזול ליכא דהא איכא בדעתיה למיתן ליה למחר וליומא אוחרא וכי תנן הכובש שכר שכיר עובר משום בל תגזול הני מילי בכובש ולא קא יהיב ליה מידי כלל דהיינו גזלנות אבל מאן דמשהי שכר שכיר ההיא ליליא משום בל תלין הוא דאיכא משום בל תגזול ליכא.

15 אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מיגו דאי בעי אמר וכו' עד משהה הוי שהי ליה ושתיק ליה פי' ר"ש בן לקיש עיף היה בשעה שאמר רבי יוחנן דבר זה ולפיכך שתק ולא דבר כלום ולאו משום דהוה חולק על ר' יוחנן בכך.

16 משהה מלשון ואתה עיף ויגע ומתרגמי' משלהי ולאי ואיכא דאמרי משתא הוי שתי ושתיק ליה כלומר בשעה שאמר ר' יוחנן דבר זה היה ר' שמעון בן לקיש שותה מים ולא היה אפשר לו לדבר מתוך השתיה ולפיכך קאמרינן וכן אמר ר' יוחנן בלי להזכיר שם ריש לקיש ולא מפני שהיה חולק עליו בכך.

17 איתמר נמי אמר רב מנשי' בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו' אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר ליה רבא מאי מעליותא איכא אם כן שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נאנסו נמי מהימן פי' ואע"ג דהך מיגו דאמרינן לגבי שכיר וכולהו מיגו נמי דאמרינן בעלמא לאפטורי ממון הוא ולאו לאפטורי משבועה דאשכחינן מאי דאמרי ביה מיגו ומחייבינן ליה שבועה כגון מאן דאיכא גביה משכון ומאי דדמי ליה התם היינו טעמא דמשתבע ואע"ג דאיכא מיגו דמשום ההוא מידי דקא שקיל מיניה דמארי דמשכונא הוא דמשתבע דאע"ג דנתבע הוא לאהדורי ההוא משכונא בלי למשקל מיניה מידי תובע הוא למישקל מיניה ההוא מידי דקא טעין דאית ליה על המשכון ואההוא מידי דקא שקיל הוא דמשתבע ולאו אמשכון גופיה דלא אהני ליה מיגו לאפטורי משבועה ההוא מידי דקא תבע אלא לאפטוריה מלמהדר המשכון בלי למשקל מידי תדע דהא אלו אמר לקחתיהו ממך לא הוה מחייב שבועה כלל אלא היסת בעלמא משום דהא לא שקיל מידי דהוי ליה נתבע ולא תובע וכיון שכן הכי נמי כיון דהאי שבועה דקא משתבע נתבע לאפטורי נפשיה היא ולא למישקל בה מידי לפטור הנתבע מיניה בהאי מיגו כי היכי דמיפטר ממון במיגו.

18 ואוקמה רבא לשבועת השומרין כגון שהפקיד אצלו בשטר דליכא למימר מיגו ולית הלכתא הכי אלא אפילו הפקיד אצל חבירו בשטר נמי יכול לומר לו החזרתי לך מיגו דאי אמר נאנסו דהכי אפסיקא הלכתא במס' ב"ב דף ע' ע"ב וכיון שכן אשתכח דאפילו נתבע דמחייב שבועה לאפטוריה נפשיה ולא קא שקיל מידי בשבועה דיליה לא מיפטיר מיניה לעולם דאע"ג דאיכא למימר מיגו דכי מהני מיגו לאפטורי מממון אבל לאפטורי משבועה משתבע ולא מהני ליה מיגו פי' כיון דאפסיקא הלכתא דאפילו הפקיד בשטר יכול לומר נאנסו אשתכח דאפילו בלא שטר איירי קרא והא איכא מיגו דלא היו דברים מעולם ואפי' הכי חייביה רחמנא שבועה אלמא לא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה דהא שומרין דאיכא למימר מיגו לא מיפטר נפשיה משבועה ושבועת מודה במקצת נמי הא קא חזינן דאיכא למימר מיגו ואפי' הכי חייב ביה רחמנא שבועה הילכך כי אמרינן מיגו לאיפטורי מממון אבל משבועה לא וכיון שכן האי מאן דתבע ליה לחבריה קמן בדינא וקאמר ליה דשותפא דידי הוית ופליגנא בהדך השתא והתנאי עלך מיקמי דנפלוג בהדך דתשבע לי על טענת שמא וקא מודה לי' חבריה דשותפי דידיה הוה מספקא לי אמאי לא אמר כגון שלא חלקו וליכא עדים דהוי שותפיה ומשבע ליה על טענת שמא אע"ג דאיכא למימר מיגו ואמאי נקט מילתא בחלקו מיהו קאמר דלא אוני ליה בשום פרוטה בעולם אע"ג דליכא סהדי בההוא שותפות ואיכא למימר מיגו לא מיפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה על טענת שמא כדמשבעינן ליה היכא דאיכא סהדי בההיא שותפותא והכי נמי עבדינן בהנך נתבעין כולהו דמחייבי שבועה דאע"ג דנתבעין ננהו ולאפטורי נפשייהו קא משתבעי ולא למשקל מידי משבעינן להו ואע"ג דאיכא למימר מיגו.

19 קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת וישם דוד את הדברים האלה כלומר שם דבר זה בלבו והיה בודק ומדקדק מן הברייתות לידע אם כך הוא אם לאו אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תאני מר מידי בשכיר אמר ליה תנינא שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד הרי שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי והלה אומ' נתתי אבל אמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה ומדסיפא בראיה רישא הוי בלא ראיה כלומר מדסיפא הוצרכנו השכיר להביא ראיה מכלל דרישא אינו צריך להביא ראיה כלל לפי שזה הוא ההפרש שיש בין נתתי ולא נטלתי ובין קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת והיאך תאמר שצריך להביא עדי' ששכרו פי' ואע"ג דלא דמי האי ראי' להאי ראיה דאילו האי ראי' דסיפא על הטענה עצמה היא שיעידו העדים אם קצץ לו א' או ב' ואילו ראיה דרישא לא על הטענה עצמה היא שהוא נתתי ולא נטלתי אלא על עיקר השכירות שיביא עדים ששכרו בפניהם אפילו הכי שם ראיה בעלמא קא אמרינן דשם ראיה אחת היא והכי קא דייק מינה מדסיפ' הוצרכנו ראיה מכלל דרישא אין שם דרך לראיה כלל ולא דק רב ששת ההפרש שיש בין ראיה לראיה וזה הוא שפירשנו ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבועה לא קתני כלומר מה ענין זה לזה ראיה דסיפא על הטענה עצמה היא שמביא ראיה ומשלם הנתבע וראיה דרישא על עיקר השכירות היא כדי שישבע התובע ויטול ובזה הוא ההפרש שיש בין רישא לסיפא דאילו סיפא צריך התובע להביא ראיה על טענת עצמה כדי שישלם הנתבע מה שטוען התובע ואם אינו מביא ראיה פקע ורישא מכי מייתי ראיה בעיקר השכירות אינו צריך להביא ראיה בטענת עצמה שלא נטל ממנו כלום אלא נשבע ונוטל: