חדושי הר"י מיגאש על שבועות כ״ו

1 מתניתן רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבוא שנאמר להרע או להטיב וגו' תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד שאינו מחייב קרבן שבועה ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה כו' אדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר שבועתא הכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מנייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי כלומר כלום חייב אני קרבן משום שבוע' ביטוי שהרי בשוגג נשבעתי אמר ליה את לבך אנסך ואי אתה חייב קרבן:

2 ואם תשאל אי הכי שבועת ביטוי בשוגג לשעבר היכי משכחת לה והא לביה הוא דאנסיה הא אוקימנא לקמן באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו כדאמרינן לקמן בעי מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא ואי דלא ידע אנוס הוא אמר ליה באומ' יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו.

3 ונעלם שנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ יכול שנעלם החפץ וזכור את שבועה תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו כשנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ הוא שמתחייב ולא שנעלם החפץ וזכור את השבועה לפי שכיון שהוא זכור את החפץ הא לא קרינא ביה בשבועה ונעלם ממנו וכיון שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו הא הו"ל אנוס ואסיקנא דנעלמה ממנו שבועה וזכור את החפץ כגון שנשבע עליו שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר דשבועתיה אנשייה חפצא דכיר ליה ונעלם ממנו חפץ וזכור את השבועה כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטים וכסבור פת שעורים עלתה בידו דשבועת' הא דכיר ליה חפצא הוא דאנשייה אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור של שעורים אמר העלם שבועה וחפץ הוא שהרי לגבי פת חטים נעלמה ממנו השבועה וכיון דקתני בברייתא ונעלמה ממנו כשנתעלמה ממנו השבועה וזכור את החפץ ולא שנתעלם ממנו החפץ וזכור את השבועה קא בעי רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו פירוש כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת של חטים וכסבור של שעורים היא שנמצא שנתעלמה ממנו השבועה וגם נעלם ממנו החפץ מאי מי אמרינן כיון שנתעלמה ממנו השבועה הא קרינא ביה ונעלם או דילמא כיון דנעלם ממנו החפץ הוה ליה אנוס אמר רב אשי חזינן אי משבועה קא פריש פי' אי כד מודעת לה דמושבע הוא קא פריש מאכילת ההיא פת אישתכח דעיקר העלמה השבועה הויא והויא לה העלמת שבועה ואי כד מודעת דהאי פת פת של חטים היא קא פריש אשתכח דעיקר העלמה החפץ הויא והויא לה העלמת חפץ ולא מיחייב עלה משום שבועת ביטוי דאנוס הוא אמר ליה רב אבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ כו' כלו' היכא דפריש ע"י הודעת השבועה ליכא ראיה דעיקר העלמה השבועה הויא דהא מכלל השבועה שיודע ממילא מרגיש דהיינו חפץ דאשבע ליה והיכא דפריש מהודעת החפץ נמי ליכא ראיה דעיקר העלמה החפץ הויא דהא מכלל הודעת החפץ ממיל' מרגיש דאשתבע ליה דלא אכיל לה וכאילו אודעיה ליה דאשתבע עליה דלא אכיל ליה הוא ואכתי העלם זה וזה בידו הוא ולא איפשוט בעיין.

4 אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים אבל אם אותו דבר שגמר בלבו שישבע עליו לא הוציאו בשפתיו אלא דבר אחר שלא גמר בלבו הוא שהוציא בשפתיו אינו חייב כלום לא על זה ולא על זה זה לפי שלא הוציאו בשפתיו וזה לפי שלא גמר בלבו עליו.

5 מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ומיקמי דלוקים מינה תיובתא הא דייקינן עלה לברורה הא גופא קשיא אמרת גמר בלבו מנין ופירשה רב ששת הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא גמר בלב סתם ולא הוציא מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם הנה מכל מקום היכא דגמר בלבו על השבועה ולא הוציא בשפתיו נתחייב וקשיא לשמואל ופירשה רבא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פירוש והוא הדין אם לא הוציא כלל לא פת חטים ולא פת שעורים.

6 גמר בלב להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה דשמעת מינה מכל מקום דהיכא דגמר בלבו צריך הוא שיוציא בשפתיו ההוא מידי דגמר בלבו עליה כדקאמר שמואל.

7 מיתיבי מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב כלומר בלב הדבר תלוי ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו וכיון דלענין נדרים מתחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו לענין שבועה נמי ניחייב על מה שגמר בלבו ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו דהא נדר ושבועה חדא מילתא היא. ופרקי' שאני התם לענין נדרים דהא כתיב כל נדיב לב:

8 ואקשינן ולגמר מינה לשבועות ומהדרינן משום דהואי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד פי' נדרים של קדשים שני כתובים באים כאחד נדר הא דאמרינן כל נדיב לב תרומ' דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כלומר במחשבה תלויה מילתא ואף על פי שלא הוציאו בשפתיו וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.