מפרשים:
1 הא דאמרינן בשלמא לר"ש היינו דכתיב תרי וידויי ודם הפר פי' בשלמא לר"ש דקסבר כהנים לית להו כפרה בשעיר המשתלח כלל היינו דכתיבי בפר תרי וידויי ודם הפר דהא כתיב מעיקרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו' והדר כתיב קרא אחרינא לבתר קרא דהגרלה והקריב אהרן את פר וגו' הרי שתי כפרות בשני וידוין והדר כתיב ולקח מדם הפר וגו' הרי שלש כפרות חד כנגד שעיר הנעשה בפנים כלומר חד מכפר על הכהני' מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל שהוא יש בה ידיעה בתחל' ואין בה ידיעה בסוף וחד לכפר על הכהני' מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל שהוא אין בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וחד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר המשתלח על ישראל בשאר עבירות אלא לר' דאמר שהכהני' ולוים וישראל הושוו כולם להתכפר בשעיר המשתלח לכפר בשאר עבירות תרי וידויי למה לי בחד ודם הפר סגיא חד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל וחד לכפר עליהן מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל אבל שאר עבירות הרי הושוו כולן לכפר בשעיר המשתלח. ומהדרינן אליבא דרבי יהודה זה הוידוי ראשון אינו על הכהנים כולן אלא על כהן גדול בלבד לכפר על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ על ישראל ואח"כ עושה וידוי שני לכפר על אחיו הכהנים על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל ואח"כ מכפר בדמו על מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל כדתניא דבי רבי ישמעאל כך מידת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב אבל לעולם בשער עבירות שעיר המשתלח הוא שמכפר בין על הכהנים בין על כהן המשיח בין על ישראל וק"ל אי הכי שעיר המשתלח נמי ניבעי לן תרי וידויי חד לכפר לו שאר עבירות וחד לכהנים וישראל כי היכי דלא ליתי חייב ומכפר על החייב וליכא למימר דסבירא ליה לר' יהודה דההוא וידוי ראשון דפר דמכפר לי' לכהן גדול ואפי' בשאר עבירות דהא קתני במתני' בהדיא אחד כהנים ואחד כהן משיח ואחד ישראל כולן מתכפרין בשעיר המשתלח ויש לי להשיב בפירוק קושיא זו דכיון דנתכפר בוידוי ראשון במקצת הוה לי' זכאי באותו מקצת וכיון דאיכא עליה שם זכאי ראוי הוא לכפר על הכהנים ועל ישראל דמקצת זכאי מכפר על החייב קרינא בי' ולא בעינא עד דהוי זכאי בכולהו מילי וכו':
2 סליק פירקא בס"ד
3 פרק שני
4 ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. הא מילתא פרישנא בפירקא הכי ידיעות הטומאה דקודש וידיעות הטומאה דמקדש כלומר ידיעות טומאה לענין קודש וידיעו' טומאה לענין מקדש שהן ארבע קדש ומקדש וקתני בהאי מתני' נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכר את הקדש כלומר נטמא וידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש ואח"כ נעלמה הימנו הטומא' וזכר את הקדש ואכלו וכסבור שהוא טהור א"נ נעלם ממנו שזה הבשר בשר קדש הוא והיה זכור את הטומאה ואכל אותו בשר וכסבור שהוא בשר חולין אבל אי נמי נעלמו ממנו זה וזה הטומאה וההקדש ואכלו וכסבור שהוא טהור ושבשר חולין אכל ומשאכל נודע לו שהיה טמא ושזה הבשר שאכל קדש הוא הרי זה בעולה ויורד:
5 נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכור את המקדש וכו'. על זה הדרך נמצא עכשיו שהידיעה שהוא צריך בתחלה ובסוף לא סגיא עד דידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש הוא א"נ לענין מקדש עד דידע שהוא טמא ושזה המקום מקום קדוש הוא דקתני במתני' ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע שתים קדש ומקדש שהן ארבע טומאה קדש וטומאה מקדש אבל לענין העלמה שבה הוא אוכל את בשר הקדש א"נ נכנס אל המקדש לא שנא נעלמו ממנו שתיהן או א"נ אחת מהן ונעלם ממנו קרינא ביה וחייב בקרבן עולה ויורד:
6 והאי דקתני במתני' ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע קא אמרינן א"ל ר"פ לאביי הני שתים שהן ארבע שתים שהן שש הוין ידיעות הטומאה תחלה וסוף וידיעות קודש מקדש תחלה וסוף א"ל ולטעמיך תמני הוין דהא איכא ידיעות טומאה תחלה וסוף לגבי קודש וידיעת טומאה תחילה וסוף לענין מקדש אמר לי' הא ל"ק דאיכא למימר דשם טומאה אחת היא בין לגבי קודש בין לגבי מקדש כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת שהוא טמא לענין קדש ולענין מקדש ואין ביניהם הפרש לענין טומאה שהרי הטומאה עצמה שמטמא לענין קודש היא היא עצמה שמטמא בה לעינן מקדש תרווייהו כחדא חשיב להו דהא טומאה אחת היא והאי דחשיב לי' במתני' בתרתי כדפרישנא לה למתני' שהן ארבע טומאת קודש וטומאת מקדש ידיעות דידייהו תחלה וסוף הוא דקא חשיב להו בתרתי אבל טומאת גופה דקדש ומקדש תרווייהו כחדא חשיב להו דהא גוף אחד הוא אלא קדש ומקדש כיון דתרי גופי נינהו בתרתי הוא דקא חשיב להו דכיון דבכל חד מינייהו בעינן שתי ידיעות תחלה וסוף הוין להו ארבע ידיעות ותרי דבעינן נמי לענין טומאה תחלה וסוף הרי שית ואמאי קתני במתני' שתים שהן ארבע. ולבתר דקשי' ליה לר"פ הא מילתא הדר קא ניחא ליה וקאמר לעולם תמני הוין כלומר לעולם טומאה דקודש וטומאה דמקדש ואע"ג דחד גופא הוא בתרתי קא חשיב להו דהוין להו הני שתים שהן ארבע דקתני במתני' שתים קודש ומקדש שהן ארבע טומאת קדש וטומאת מקדש מיהו ארבע ידיעות דידיהו דבסוף הוא דקא חשיב משום דאינהו הוא דמתיאן ליה לידי קרבן דהא כמה דלא ידע לבסוף שאכל את הקדש בטומאה ושנכנס אל המקדש בטומאה ליכא הכא קרבן אבל ארבע ידיעות דידהו בתחלה כיון דלאו אינהו הוא דמתיאן ליה לידי קרבן דהא אע"ג דידע בהו אכתי לא מחייב מידי עד דמשתלי ואכיל ליה לקודש א"נ עייל ליה למקדש לא קא חשיב להו:
7 איכא דאמרי ארבע קמייתא דליתניה בכל התורה כולה קא חשיב דהא בכל התורה כולה ליכא שוגג דבעינן ידיעה בתחלה אלא לענין טומאת מקדש וקדשיו בלחוד קא חשיב להו ארבע בתרייתא דאיתנהו בכל התורה דהא ונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב ועוד דכל שוגג שבעולם אי לאו דידע לבסוף לא אפשר דמייתי קרבן לא קא חשיב להו:
8 בעי ר"פ נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ מטמא אי צפרדע מטמא האי זיל קרי בי רב הוא כלומר ידיעה הוא ואע"ג דאיהו לא ידע לה להא מילתא כיון דדבר ברור הוא ומקרא מלא הוא שהשרץ הוא מטמא ולא הצפרדע דכתיב וזה לכם הטמא ידיעה קרינן ביה.
9 לעולם דידע דמטמא שרץ מיהא דקא נגע בכעדשה בלחוד ולא ידע בכעדש' אי מטמא אם לא ונעלמה ממנו אח"כ הטומאה מעיקרא או הבשר שהוא בשר קדש א"נ המקדש שהוא מקדש ואכל אותו בשר קדש באות' העלמה או שנכנס אל המקדש ואח"כ נודע לו מאי מי הויא ההיא ידיעה דידע בתחלה לטומא' ידיעה ואע"ג דהא לא הוה ידע כעדשה מטמא והויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או דילמא כיון דלא ידע כעדשה אי מטמא אם לא לאו ידיעה היא והוה לי' כמי שלא היתה לו ידיעה בתחלה בטומאה דלא מייתי לידי קרבן עולה ויורד מאי תיקו:
10 בעי רב ירמי' בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש ומיהו ידע דאיכא מקדש בעולם ונטמא וידע בטומאה ואח"כ נעלמה הימנו ונכנס אל המקדש מאי ההיא ידיעה דקא ידע בתחלה דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מאי הויא לה ידיעה והויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או דילמא כיון דלא הוי ידע ליה למקום מקדש הא ליכא לענין מקדש ידיעה כלל בתחלה ואע"ג דהא איכא ידיעה בתחלה לענין טומאה כיון דליכא ידיעה בתחלה לענין מקדש לא מיחייב בקרבן עולה ויורד דהא ידיעה בטומאה ובמקדש בתחילה וידיעה בטומאה ובמקדש לבסוף בסוף בעינן מאי.
11 והא בעיא גופה דייקינן עלה בגמ' אליבא דר"ע דמחייב על העלם מקדש דממילא שמע דבעי ידיעה בתחיל' הא לא מחייב על העלם מקדש ומדלא מחייב על העלם מקדש אלא על העלם טומאה הוא דמחייב ממילא שמעת דהאי ידיעה בתחל' דבעינן בטומאה הוא דבעינן לה אבל לא במקדש ולא איכפת לן אי ידע ליה בתחלה אי לא. ואוקימנא דהאי בעיא דקא בעי לה רב ירמיה אליבא דרבי ישמעאל הוא דמחייב על העלם מקדש ובעי ידיעה בתחלה מאי מי הויא ידיעה דקא ידע דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מי הויא לה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים דהא אי נעלמה ליה הטומאה בינתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד או לא הויא ידיעה תיקו:
12 מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע מפורשת בזה הפרק בסופו ודברי רבי בתחלת הפרק הראשון דאמרינן התם אמר רב יוסף רבי היא ונסיב אליבא דתנאי בידיעות סבר לה כר' ישמעאל דמחייב על העלם מקדש ותניא בהדיא מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם דברי ר"ע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות הא למדת שר' מחייב על העלם מקדש כדאמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ובעי ידיעה בתחלה כדקתני בברייתא בהדיא:
13 מתני' אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה כלומר אם הוסיפו כלום בעזרה אותו מקום שהוסיפו בו דינו כדין העזרה עצמה והנכנס לשם כשהוא טמא חייב לפי שאין מוסיפין על העיר פירוש על ירושלים ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות וכו' פי' שכיון שאין מוסיפין עליהן אלא באלו נמצאת קדושתן קדושה גמורה וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב עליה. מנא הני מילי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא בכל אלו אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו וכן תעשו לדורות פי' מלך ונביא זה משה דכתיב ויהי בישורון מלך, אורים ותומים זה אהרן סנהדרין של ע"א אע"פ שלא הוי בעת הקמת המשכן משה כנגד ב"ד של שבעים ואחד הוא כדאמרינן בסנהדרין דף ט"ז ע"ב משה במקום שבעים ואחד קאי וב' תודות במקום מלואים קיימי מותיב רבא וכו' פשוט הוא.