חדושי הר"י מיגאש על שבועות מ׳

1 אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדת עד אחד אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב וכו' אלמא האי דינא במודה במקצת בלחוד הוא אבל במידי אחריני כיון דאי אודי אי נמי איכא סהדי מיחייב לשלומי ההוא מידי דכפר ואי ליכא עדים מיחייב שבועת התורה ואף על גב דלית ביה בכפירה שתי כסף ואם תאמר והא כסף או כלים דדרשינן ביה שתי כסף בפרשת שומרין כתיב ואם כן אפילו לענין שומרין נמי לא מחייבינן יבינן שבועה אלא עד דהויא שבועתו אשתי כסף הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהלכתא כותיה דהאי כסף דכתב בקרא לכפיר' טענה הוא דאתא הילכך ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא משום טענה וכפירה דהיינו מודה במקצת ושבועת שומרין לאו מחמת כפירה וטענה היא כי היכי דלא ניחייביה אלא אכפירת שתי כסף אלא חיוביה מחמת טענת שמא הוא דקא טעין השומר שנאנסה או נגנבה וכיון דכי מישתבעי לאו אכפירה דמישתבעי ליכא למימר דלא מיחייבי שבועה אלא על שתי כסף דהא כסף דכתיב בקרא על כפיר' הטענה אוקמה רב ושבועת שומרין לאו אכפירה היא הילכך לא שייכי בקרא וכיון דלא שייכי בקרא מיחייבי שבועה ואפילו אפחות משתי כסף ואם תאמר לענין שבועת עד אחד נהי דכפירה שתי כסף לא בעינן דהא אמרינן בהדיא אפילו לא כפר בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב כיון דכי מישתבעי אכפירה הוא דמישתבע מאן לימא לן דטענה עצמה לא הויא שתי כסף דילמ' לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף והכי קאמר אפילו לא כפר אלא בפרוטה והודה בשאר שתי כסף אי נמי לא הודה אלא בפרוטה וכפר בשתי כסף חייב וכל שכן אם כפר בשתי כסף וכו' ולא הודה בכלום דחייב ולעולם טענה עצמה שתי כסף הויא הא נמי ליכא למימר חדא דהאי קרא דכתיב ביה כסף לא שייך ביה עד אחד כלל דשבועת עד אחד לאו מהאי קרא הוא דילפינן לה אלא מלא יקום עד אחד באיש וגומר וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף ועוד דכיון דאוקמא להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה הוא כדאמרינן ליכא לאוקמה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה ולית לן שבועה מן התורה דהויא מחמת טענה וכפירה אלא מודה במקצת בלחוד דחיובא מחמת כפירה והודאה היא אבל שבועת עד אחד אע"ג דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע אפילו הכי חיובה לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דנבעי בה טענה שתי כסף אלא חיובה מחמת עד אחד וכיון שכן אפילו ליכא בטענה עצמה שתי כסף מיחייב שבועה ודייקא נמי מדאמרינן כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה והדבר ידוע דאפי' בטענה פרוטה אחת שנים מחייבין אותו ממון וכיון ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה:

2 הרי למדת דלענין עד אחד אע"ג דשבועתיה אכפירה וטענה היא לא בעינן שתהא שם טענה שתי כסף כי היכי דלא בעינן כפירה שתי כסף.

3 הא דאמרינן מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה פירושו מלשון עיף כדכתיב עיף ויגע ומתרגמינן משלהי ולאי כלומר לא פליג עליה ריש לקיש משום דריש לקיש בעידנא דאמרה רבי יוחנן להאי מילתא הוה עיף מן הדרך או מן העסק שנתעסק בו קודם לכן ולפיכך היה שותק ולפי שהיה שותק ולא אמר בה כלום לפיכך אמר ר' יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן ולא הזכיר שם ריש לקיש.

4 אי נמי מישתא הוה שתי ושתיק ליה כלומר שותה היה ריש לקיש מים בעת שאמר רבי יוחנן דבר זה ולפיכך לא אמר בה כלום שהרי לא היה לו פנאי לדבר מחמת המים שהיה שותה ולפיכך לא הזכיר רבי יצחק שמו בשמועה זו.

5 הא דאמרינן אלא זו הא מני אדמון היא עיקר מימריה דאדמון במתני' בהאי פרקא דתנן הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ' הואיל והודה ממין הטענה ישבע וכו' ואיתא נמי בכתובות בפ' ב' דייני גזירות דף ק"ח ע"ב והיינו דאמרינן הכא אלא הא מני אדמון היא כלו' דבעי הודאה ממין הטענה וסבר טענו שמן וכדים והודה לו בכדים וכפר בשמן חייב דהודא' ממין הטענה היא.

6 אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב כלומר קודם שישלים התובע דבריו הקדים הנתבע והודה לו בשעורים קודם שיטעינו בהם התובע כדי שלא יודה בהן לאחר התביעה ויתחייב שבועת התורה חייב ואם במתכוין כלומר לא נתכוון להערים ולהציל עצמו מן השבועה אלא לפי תומו נתכוון להודות במה שיש לו אצלו פטור משום דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:

7 והיכא דאמר ליה אינש לחבריה חטים יש לי בידך ואמר לו הנתבע הן ולאחר כך אמר לו ושעורים נמי יש לי בידך ואמר הנתבע אין לך בידי שעורים מסתברא לן דבכי האי גוונא לא הואי מודה במקצת טענה חדא דהא מילתא דתליא בסברא היא דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחטים נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת טענה שהרי בשעה שהודה בה בכל הטענה שטען עליו הודה ולא כפר ממנה כלום ומשעה שהודה בה נתחייב בה והויא לה זו' הטענה שטען עליו בשעורי' לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה במקצת ועוד דהא טעמא דמודה במקצת טענה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע לי' בחטים ובשעורין ואודי ליה בחד מנייהו דהוה ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת אבל היכא דאודי ליה מיקמי דליתבעיה בההוא מידי דקא כפר ביה מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי דכפר ביה ועוד דכד דייקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא דהיינו הלשון מודה במקצת הטענה הואי אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו במקצת מה שכבר טענו עליו והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו עליו הודה ודאמרינן נמי טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן וכל מאן דתנינן במתני' בהאי ענינא כולהו משמע דלאו אודי הנתבע אלא לבתר דטעין ליה התובע בתרוייהו ולבתר הכי אודי ליה איהו בחד מנייהו דהוה ליה בעידן ההודאה מודה במקצת הטענה וכד מעיינת ליה להאי מילתא משכחת לה דמילתא דתליא בסברא היא ומסייע ליה מסקנא דגמרא הילכך מילתא דוקא היא וליכא למיזז מינה כלל.

8 אמר רב פפא טענו כלים ופרוטה הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור כרב דאמר אינו חייב עד שיהא כפירת טענה שתי כסף והכא לא כפר אלא בפרוטה בלבד דאי כשמואל כיון דטענו כלים ופרוטה והכלים כשתי כסף דמי דהא דבר חשוב הוא הויא ליה טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב כדאמרינן לעיל הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב.

9 כשמואל דאמר טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דהודאה ממין הטענה חשיב לה והיינו דאמרינן חדא כרב וחדא כשמואל וכיון דקא פסק רב פפא ההוא בתרא' שמעינן דהכי היא הלכת'.