רשב"ם על בבא בתרא קכ״ח א:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רשב"ם על בבא בתרא קכ״ח ע״א:י׳ רשב"ם על בבא בתרא קכ״ח ע״ב:א׳ »

1 בבא בתרא פתח ↗

זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אוֹ סוֹפוֹ בְּפַסְלוּת – פָּסוּל, תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת – כָּשֵׁר.

2 בבא בתרא פתח ↗

3 ציוני מהר"ן על משנה תורה, הלכות עדות פתח ↗

הסומים אע"פ שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. וכתב הכ"מ הכי אמרינן בפ"ב דגיטין ד' כ"ג דאע"ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא ע"כ והמגיה ציין על הגליון דיצא לו לרבינו כן מערכין דף י"ח ע"ש וכתב שמכאן ג"כ יצא לו לרש"י שסומא משתי עיניו פסול לעדות דכתיב או ראה כמ"ש בנדה דף מ"ט ע"ב ועי' ג"כ ברשב"ם ב"ב דף קכ"ח ובהרא"ש שם שכתב ג"כ דסומא פסול להעיד דכתיב או ראה פרט לסומא אבל לא ציינו ג"כ את מקומו, ובאמת דברי רבינו ודברי הקדמונים הנ"ל מבוארים להדיא ברישא דההיא תוספתא דפ"ג דשבועות שהבאתי בהלי"א דאיתא שם והוא עד הכשר לעדות ושמעה להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא כו', ודברי רבינו ורש"י מבוארין וא"צ לכל דברי המגיה בזה:

4 בבא בתרא פתח ↗

11 כל שתחלתו - ראיית המעשה:

12 או סופו - שעת הגדת עדות:

13 בפסלות - כלומר כל שתחלתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא היה ראוי לעדות זו וקרא כתיב ויקרא ה והוא עד או ראה דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות זו:

14 או סופו - אע"פ שתחלתו בכשרות:

3 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

מקונטרס ההשלמה: השמטה לדף ג'.במ"ש בגדר סוכה לאחר ז' דאז אין שם סוכה עלי' דרק זמן שמחוייב לישב בה אז יש עלי' שם סוכה. ועי' ב"ב דף ו' ע"ב גבי כשורא דמטללתא ע"ש ברש"י דמצוה דז' ימי הסוכה הוא השנה של סוכה. וכ"כ בזה בח"ג מדברי התוספ' פ"ד דנדרים עד שיעקר סוכות דביו"ט האחרון מותר ולא כתוס' ב"ב דף ו' ע"ב הנ"ל. ועי' מ"ש בח"א במה דמבואר בירוש' פ"ב דסוכה דזה צריך לכ"ע ליתן דעתו שיהא הסוכה לז'. ובירוש' שם אמר דילפינן מוירשתם וישבתם דתשבו ר"ל תדירו. ועי' ב"ב דף נ"ג ע"ב ברשב"ם גבי מציע מצעות מקדושין דף כ"ו ע"א. ולכך מבואר בסוכה דף כ"ח ע"ב דמצעות נאות מעלן לסוכה אף דשם לא חשיב כלל שינה כמ"ש בח"א רק דעי"ז היא נעשה לקביעות. ועי' מ"ש רבינו בהל' מכירה פ"א הט"ו וט"ז דאף דגבי מכירה קי"ל דניר לא הויא חזקה אף בחזקת קנין כמבואר בדברי רבינו בהל' זכי' פ"ב ה"ג ד'. ועי' ערכין דף ל' ע"א דהמוכר א"צ לשלם עבור הניר ולא הוה כמו שבח דב"מ דף ק"ט. ועי' תוספ' דב"מ פ"ט דאם נרה ולא זרעה מנכה לו מה שהניחה נרה וע"ש דף ק"ד ע"ב גבי כחשא. עכ"פ חזינין דניר אינו שבח חוציי רק עצם ולכך גבי מכירה לא הוה קנין וגבי הפקר הוה קנין משום דגבי מכירה עושה הקנין ב' פעולות מה שיוצא מיד המוכר ובא ליד הלוקח וזה א"א רק ע"י דבר הנתוסף ולא ע"י עצם דכל שינוי הוא ע"י חוץ לגוף כמ"ש רבינו בס' המורה ח"ב הקדמה י"ח. וזה ג"כ כונת הירוש' פאה פ"ד וקדושין פ"א נעשה כזוכה מימינו לשמאלו דאינו כלום. ועי' מ"ש ה"ה ז"ל בהל' עירובין פ"ו ה"כ גבי פת ובהל' אישות פי"ז ה"ד. וכ"כ בזה בח"א על הך דמנחות דף ק"א ע"א גבי עצים ולבונה דלא מהני להו פדיון אף אם נטמאו דכיון דמה ששייך בהם טומאה הוא ע"י שהם קודש א"א שהמעלה יגרום להם חסרון בזה וכמ"ש התוס' זבחים דף ק"ה בשם הירוש' פ"ו דיומא אין מי חטאת מטמאין שעי"ז יטמאו הם. וה"נ כן דע"י עצם א"א שיהי' שינוי בעצם. משא"כ גבי קנין הפקר לא מקרי שינוי עצמיי מה שהוא קונה שהרי לא יצא מרשות אחר ולא נתחדש בה דבר. ועי' ר"ש פיאה פ"א מ"ש שם אם זוכה מן ההפקר הוה כמו לקוח לענין מעשר ורש"י ב"ק דף קי"ג ע"ב דברה"ר לא מיקרי שינוי רשות. וכ"כ בזה בח"ג בדברי התוס' מעילה דף י"ט דהפקיר הקדש בשוגג לא מעל ונדרים דף מ"ג. ומ"מ כ' רבינו בהל' מכירה שם דאם נכנס ונרה קנה ר"ל שהוא עושה מעשה ומראה שהשדה שלו וכמו שם גבי אם נתן סל פירות לשיטת רבינו וכה"ג ס"ל גבי גירות בהל' אס"ב פי"ג ה"ט וגבי שחרור בהל' נזירות פ"ב הי"ח וכ"כ בזה. וה"נ ר"ל גבי סוכה שעי"ז נראה שעושה אותה קבע. ועי' תוס' ב"ק דף ק"א גבי שבח סמנין דאם אין השבח בעצם א"צ לשלם ובירוש' פ"ג דערלה דאם צבע בע"ח בקליפה ערלה אינו נאסר דאין עושה פעולה בעצם ועי' שבת דף צ"ד ע"ב דאין צביעה בבע"ח ודף ע"ה ע"ב. והך דבכורות דף נ"ח משום סקרתא שם קאי אצמר ויהי' נ"מ גבי בגד מוסגר דאם צבעו נטהר ומותר כמבואר בדברי רבינו בהל' טו"צ פי"ג הי"א. וכן ר"ל הירוש' דערלה שם גבי מוכין אבל מוחלט אסור דגם אפרו אסור משא"כ במוסגר דהאיסור הוא רק צורת הבגד ולא עצם. ועי' תוספ' ערלה פ"א אפר בגדים כו' ובירוש' שם פ"ג. ובהך דב"ק דף צ"ג ע"ב אם צבע הוה שינוי עצמיי ומנחות דף ל"ח ע"ב אטו צבעא קגרים ודף מ"א ע"ב ע"ש בתוס' ובדברי רבינו פ"ב דהל' ציצית ה"ח דס"ל דאזלינן בתר צבע. אך י"ל בין צמר לפשתים ועי' בכורות דף י"ז ע"א פשתן שלא נשתנה ובירוש' רפ"ט דכלאים פשתן כברייתו ושם ובנדה דף ס"א ע"ב צובע ומותר ובנגעים פי"א ע"ש בפה"מ וכן ס"ל לרבינו בהל' תפילין פ"ג הי"ד גבי אחורי הרצועה ומ"ש שם ונוי הוא לתפילין כו' ר"ל דזהו כונת הגמ' מנחות דף ל"ה ועירובין דף צ"ז ונויין לבר ע"ש ור"ל שנוי הוא שיהי' פנים כמו בחוץ:עכ"פ עיקר סוכה צריך לקבוע בליל א' לז' וכ"כ בזה בח"א מ"ש רבינו בפיה"מ ספ"ב דסוכה דרק בתחילת הסוכות הוה גשמים סימן רע והא דאמרינין בריש תענית דכל ז' כן זה רק לר"א לשיטתי' דס"ל כל ז' חובה. ובאמת בספרי פ' ראה פסקא ק"מ וכן גרס הרי"ף ז"ל בפ"ב דסוכה דר"א דפוסל שאולה זה רק בלילה הראשונה. ועי' סוכה דף מ"ג ושבת דף קל"א ע"ב דמצריך קרא לרבות לילות ע"ש בתוס' למה לא יליף מתשבו. ועי' ערכין דף ג' ע"ב לחד גירסא:אך נ"מ אם זה דין על האדם או על הדבר עצמו. וזהו ר"ל שם דף ט' דעצי סוכה אסורין כל ז' אף בנפל וכ"כ בזה אם איסורים הוא רק תואר בהדבר או עצם. ובזה פליגי ב"ש וב"ה ביבמות דף י"ג ע"ב גבי צרת ערוה דב"ש ס"ל דאיסור הוה עצם וכמו איילנית שם דף י"ב וע"ש בתוס' דף ח' ואבראי קיימא ע"ש דף מ"ד ע"א וכמו הך דמכות דף ו' ע"א גבי הרוג יציל ומ"ש הר"א ז"ל בהל' עדות פי"ב ובר"ן פ"א דגיטין ע"ש. וכ"כ בזה בדברי הירוש' הוריות פ"א הובא בתוס' דף ד' ע"ב דכל שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן ונ"מ לקבלת פסול וקרוב. עי' רשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א דמחלק שם. ובירוש' סנהדרין פ"ג וכי מצינו עדות יוצא מפי פסול ובגיטין דף פ"א ע"ב דאף במקום שקרוב מהני פסול לא מהני דזה אינו בגדר עדות כלל. אך זה רק בפסול דאורייתא וגם לאחר שפסלוהו ב"ד. ובזה לכ"ע לא אמרינין למפרע הוא נפסל ורק מכאן ולהבא נעשה אינו בגדר עדות ולמפרע רק דאין מאמינים לו. ונ"מ דמומר להכעיס אינו נפסל רק מכאן ולהבא דזה פסול הגוף וכן בדרבנן צריך רק לתאבון עי' ב"מ דף ע"ב ע"א בתוס' ורש"י ר"ה דף כ"ב וסנהדרין דף כ"ו ע"ב ברש"י. וזהו ר"ל הירוש' סנהדרין פ"ג דפסול צריך שיפסול בב"ד ועי' ירוש' פ"ח דתרומות דפסול משפחה צריך שיפסול בב"ד ובסנהדרין פ"ד דמתחילין מן הצד וכן ג"כ גבי חשוד על השבועה דיש שאין מאמינים לו ויש שאינו בגדר שבועה כלל עי' תוס' ב"ק דף ק"ח וב"מ דף ה' ודף צ"ח:ועי' סוכה דף מ"ו ע"א דמשמע שם מרש"י דאף אם לא יצא מסוכה צריך לברך בכל יום דהוה חיוב חדש וי"ל דזה תליא בהך דדף כ"ז אם עושין סוכה בחוה"מ. אך כך דהנה כ"כ דכל דבר שיש לו שטח זמן או מקום או מנין אם זה מקרי דבר מצורף או עצם. ועי' ע"ז דף ס"ה גבי העבר לי מאה חביות במאה פרוטות דאם לא השלים לא קיים כלל וצריך לשלם לו רק מחמת השוי' לא מחמת השכירות. גבי זמן כה"ג מאי למ"ד אין פועל יכול לחזור בו ועי' רשב"ם ב"ב דף פ"ז ע"א גבי מאה יום במאה דינר נ' דס"ל דהזמן הוא מצורף לא עצם אחד ובירוש' ב"מ פ"ו על מה דאמרינין עד כדי שכרו ובעי שם אם של כל הימים או של אותו יום. ובמה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' שכירות פ"ט ה"ד גבי קבלן אם חזר בו באמצע המלאכה ואינו שוה רק שקל אם משלם לו סלע כפי השכירות או שקל כפי שוויא וע"ש בירוש'. וכן במה דאמרינין בנדה דף ל"ג יכול יעלה לרגלה כו' ויליף שם מקרא דטמא ז' וגבי בא על שומרת יום מבואר בת"כ ס"פ מצורע דהבועל אינו טמא אלא יום אחד ע"ש וע"כ דמספר הז' הוא מספר עצם לא מצורף. ועי' נדה דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ע אם מצרפין הימים ובכריתות דף י' דבעי רצופין. ופי' הראב"ד ז"ל בת"כ פ' תזריע דאם נעשה הפסק ע"י לידה בימי טוהר אין לה כלל. וזה ר"ל הך דנדה דף ל"ח ע"ב תשב ישיבה אחת לכולם. וכן הך דנדה דף ס"ח ע"ב דמייתי שם מנזיר בסככות ופרעות ולמה לא מייתי מנזיר בימי חלוטו דאינו סותר ואינו עולה כמבואר בנזיר דף נ"ד וע"ש דף י"ד ע"ב אם נטמא בימי חלוטו אם סותר ובערכין דף י"ב ע"ב גבי יובל דאם גלו באמצע היובל וחזרו מצטרפין השנים ושם דף ל"ג ע"א דמוכח ג"כ כן. וצ"ל דהזמן דא"א שיעלה הוה כמו שאינו ולא מפסיק ועי' נדה דף ל"ז גבי לידה דאינו סותר ואינו עולה ובמה דמבואר בירוש' נדרים פ"י נשתקק תוך מעל"ע אם נחשב לו הזמן ואמר שם דתליא במחלוקת אם הזמן גורם או היום גורם ועי' ברא"ש נדרים דף ע"ב דגמ' דילן לא ס"ל כן. ובאמת י"ל דזה כונת המשנה בנדרים שם ויש בדבר להקל ולהחמיר ע"ש בר"ן וברש"י סוף שבת. ולשיטת הירוש' א"ש דר"ל לענין דלא מצרפין השעות. וגם י"ל דנ"מ לענין דמותר להפר בשבת כל נדרים ועי' תוס' כתובות דף ע"א ע"ב ונדרים דף ס"ט אם קיים לה הנדר ואח"כ נשאל אם זמן הקיום נחשב לו. וכן נ"מ להך דקדושין דף י"ז ע"א אם ברח תוך שש שצריך להשלים מהו ההשלמה אם תשלום על העבר או שהוא כעת עבד. ונ"מ לענין ש"כ גם איך אמר שם בורח ופגע בו יובל דיוצא ביובל מה שייך יובל שתפקיע ההשלמה אם הוה רק חוב. אך צ"ל דהזמן שברח אינו נחשב כלל וכמאן דליתא ומשלים העבדות ובזמן שהוא בורח י"ל דאסור בשפ"כ. ועי' נזיר דף ס"ב ע"ב גבי ע"כ שנזר וברח אם מותר לשתות יין. ובאמת הנה מדברי הגמ'. ומדברי רבינו בהל' עבדים משמע לכאורה דעיקר מה שהוא מותר בשפחה שיהא הוולדות לאדון. אך מהך דתמורה דף ל' דשם הוא בשפחה של אדון אחר ומבואר דשרי:ובאמת נראה דמה דצריך קרא בקדושין דף ט"ו לבע"כ ר"ל בע"כ דאדון אף שאין האדון רוצה דהוא היתר עי' קדושין דף כ"א ע"ב וכן מוכח ב"ק דף כ"ח ע"א גבי נרצע ע"ש. וכן הך דערכין דף ל"ב גבי הך דהילל גבי נטמן יום י"ב חודש ר"ל גם כן דהנה בנתינת המעות יש ב' דברים אחד הדין והב' הקנין שקונה הבית דצריך קנין חדש. ובאמת זה תליא בהך דר"א ור"י דף ל"א ע"ב חלוט למי ע"ש ברש"י ובדברי רבינו פי"ב מהל' שמיטה דרש"י מפרש שם דלר"י נסתלק לגמרי הראשון אף שמזמן מכירה של לוקח ראשון ללוקח שני ליכא שנה אך באמת י"ל דזה ודאי דהראשון יכול לפדותו מהשני רק דפליגי אם נחשב השנה מיום שמכר הראשון לשני או מיום שנחלט הבית ביד הראשון דכ"ז שלא נשלם השנה לא מקרי כלל מכירה לשני וקמ"ל ר"י דחשבינין מזמן המכירה והטעם משום דבאמת הוה מכירה טובה רק שהתורה נתנה לו זכות שיוכל לפדותה וזה תליא במה דאמרינין שם אם הוה זה גדר ריבית. וכן משמע מלשון רבינו שם בה"ד דנקט הגיע י"ב חודש ע"ש. ועי' כתובות דף צ"ה ע"ב ובירוש' דקדושין פ"א ה"ב אם גאלו אחר אם עובד שש שנים או רק משלים ובערכין שם גבי בית עיר חומה שהקדיש ופדה אחר מן ההקדש דחשבינין יב"ח מזמן הפדיון וע"ש בתוספ'. עכ"פ צריך ב' פעולות:והנה ודאי אף אם נימא דנתינה בע"כ שמה נתינה ואף לתקנת הילל זה רק שהשלים התנאי של הדין אבל מ"מ הבית לא קנה ולכך מוכרח שישבור הדלת ויכנוס אז ביום האחרון ואז יקנה ובל"ז חלוט אך למה לא נימא דהזמן שנטמן לא נחשב לו והוה כמו שהוא תוך יב"ח. וזה ר"ל הירוש' פ"ג דקדושין דהאונס עושה כמו שלא עבר עדיין הזמן. ובאמת זה תליא אם הזמן והתנאי הם שני דברים או דבר אחד. ועי' בר"ן נדרים דף ס"ג ע"א דלא מהני השלמה ובמ"ש רבינו בהל' גירושין פ"ט הל"ג גבי תניהו לו ביום פ' כו' ושם בהכ"ד ע"ש. ומ"ש רבינו בס' המצ' ל"ת קנ"ז דאם עבר ג' רגלים עובר גם על בל יחל. והרמב"ן ז"ל במ"ע צ"ד השיג עליו. אך רבינו ס"ל דכיון דהתורה נתנה זמן גם הנודר דעתו כן והוה כמו שלא קיים מקצת הנדר ומה שמביא אח"כ הקרבן הוא רק מחמת הקרבן ולא מחמת הנדר. ועי' בירוש' ר"ה פ"א הרי עולה עלי להביאה בשני בשבת עובר מיד בב"ת וכן ס"ל לרבינו בהל' חגיגה פ"א גבי עולת ראי' ועי' בכורות דף נ"א ע"ב ור"ה דף ו' ע"ב דיש בזה ב' חיובים אחד מצד שלא יעבור על הלאו וב' מצד חיוב הקרבן. ונ"מ דלאחר הרגל אז ליכא חיוב על היורשים אף אם כבר הפריש ומת הקרבן עי' תוס' ר"ה דף ה' ע"ב ואם לא הפריש אף דהי' בעזרה היורשים פטורים דהתורה לא חייבה עולת ראי' רק משום שהי' בעזרה ולא דמי לחגיגה דשם משועבדים הנכסים ממילא. וזה ר"ל הירוש' פ"א דחגיגה גבי הפריש ע"ש משא"כ היכא דאין החיוב עליו רק שלא יעבור על לאו לא שייך כלל שיעבוד על הנכסים. ובאמת נראה דלא יתוקן כלל הלאו אם יביאו היורשים אף בתוך הרגל וכמ"ש רבינו בהל' שחיטה פי"ב גבי שלוח הקן:ובזה א"ש דברי רבינו בפ"א מהל' חגיגה ולא קשה עליו מהירוש' דשם קאי אחגיגה וכן יהי' נ"מ דהני דפטירי מראי' ר"ל דא"צ להראות פנים בעזרה וממילא לית בהו קרבן אבל אם באו לעזרה אז מחוייבים להביא קרבן. אך י"ל דביו"ט אין יכולים להביא אף לב"ה וכן ר"ל בהך דחגיגה דף ז' גבי ר"י ור"ל אם יש לה שיעור וזה ר"ל שם בעיקר הרגל כו' דביו"ט אסור להקריב כיון דעפ"י דין אינו מחויב ובזה פליגי שם. וא"ש דברי רבינו בפ"ב מהל' חגיגה ה' ו' דנקט שם בתוך ימי החג דהיינו בחוה"מ וע"ש דף ח' ע"ב וכ"כ בזה למ"ד פסחים דף צ"ב ע"ב בדרך רחוקה דאם שחטו עליו הורצה אם הי' שבת ע"פ י"ל דאסור להקריב וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ח גבי נשים בפסח שני דרק בשבת אין שוחטין עליהם ומשמע שם דהא דהוה נשים בשני רשות זה רק היכא דהוה שוגג או אנוס בפסח ראשון אבל במזיד ודאי חייבים להביא פסח שני ורק מחמת הקרבן ולכך לא דחי שבת דרק תשלומי פסח דוחה שבת ולא קרבן ועי' תוס' יומא דף נ"א:ובאמת מדברי רבינו בהל' חגיגה שם מוכח דרק אם הביא בעזרה קרבן או כסף אז לא עבר אם הקריב אח"כ וזה ר"ל הגמ' בכורות דף נ"א שלא יביא סיגה לעזרה ע"ש אבל אם לא הביא כלום לא מהני כלל מה שמקריב אח"כ וכן אם כבר הקדיש הקרבן אז אחריות וכן הקרבה רק בגדר חיוב ולא מחמת הלאו כיון דאפרשי' ולא כרש"י בכורות שם וזהו ר"ל ג"כ הך דמעילה דף י"ט ע"א כיון שהביאו לעזרה ע"ש ברש"י. ור"ל דאז רק החיוב להקריב קרבן והנדר כבר השלים. ונ"מ למ"ד מנחות דף ק"ו וק"ז דקטן והביא גדול לא יצא ומשמע דאף אם הקדישו בשעה שהוא עגל ואח"כ נתגדל ונעשה שור ג"כ לא יצא וכן בהך דחולין דף כ"ג גבי פלגס אם הקדישו כשהי' כבש ונתגדל ונעשה פלגס משמע דלא יצא אבל אם הביאו לעזרה ואח"כ נתגדל יצא ועי' חולין דף קל"ט ע"א בתוס' ד"ה לפי. אך כך דהנה גבי ערכין אף דכ"ז שלא נתן להכהן לא חל עליהם שום קדושה מ"מ הא מבואר בסנהדרין דף ט"ו דאם מתפיס מטלטלין לערכין ובא לפדותם צריך שומא הרי חזינין דחל עליהם קדושה ומ"מ אם נאבדו חייב באחריות וכן נ"מ אם אח"כ העני או העשיר ועי' ערכין דף ז' ע"ב ודף י"ז ע"ב ודף כ"ד דיש בזה סתירה אם אזלינן בתר הנתינה או בתר העמדה בב"ד וקמ"ל דכיון דהתפיס מטלטלין נקבע ומ"מ אם נאבדו חייב באחריות:גם י"ל דנ"מ אם צריך להוסיף חומש על המטלטלין אם זה הוה גדר הקדש שלו או רק דין. וכן לגבי פדה"ב ע"ש ברש"י בכורות דף נ"א ע"ב שכ' שמתו שניהם הבן והאב ור"ל דאם אחד מהם קיים אז לא שייך לומר יורשים חייבים דמשמע רק גדר חוב רק משום פדיון. ונ"מ ג"כ לקולא דאז שייך לומר חמש ולא חצי חמש ע"ש דף מ"ח ע"ב. משא"כ אם רק בגדר חוב אז אין נ"מ:ובזה י"ל דברי רבינו בסוף הל' בכורים גבי פדה"ב ע"ש ועי' חולין דף קל"א ע"א במה דקרי לי' נכסי כהן ע"ש. ועי' פסחים דף פ' ע"א דמקשה שם אתה מדחהו מחגיגתו ולא מקשה מראי' משום דכ"ז שאינו עולה לעזרה אין בו גדר חיוב קרבן כלל ולא איכפת לן. ואף דהתוס' ריש חגיגה בשם הירוש' לכאורה משמע להיפך ועי' תוס' ערכין דף ב' ע"ב דזה רק אסמכתא ועי' עירובין דף צ"ו ע"א גבי אשתו של יונה דמבואר דנשים פטורים מראיית פנים. אך באמת נראה להיפוך דגם אשה אם עלתה לרגל וראתה פנים מחוייבת להביא קרבן אך לא ביו"ט וכמ"ש בדר"י ור"ל הנ"ל. וכ"כ בהשמטה לח"ב על הך דחגיגה דף ח' במחלוקת דטופלין ואף למ"ד דרק מעות ולא בהמה זה רק ביו"ט אבל בחוה"מ גם זה יש עליהם שם שלמי חגיגה. וזה ר"ל בתוספ' פ"א דחגיגה זה וזה שלמי חגיגה ולמ"ד טופלין גם בהמה גם ביו"ט מותר להקריב וב"ש פליגי וס"ל דכה"ג ביו"ט אסור להביא ממעות מע"ש אבל בחוה"מ גם לב"ש יש עליו שם שלמי חגיגה. וזה ר"ל הירוש' בפ"ב דחגיגה ובת"כ פ' אמור:עכ"פ שיטת רבינו גבי אמר ולא אפריש דאחר ג' רגלים אז החיוב עליו רק משום הקרבן ולא משום הנדר דהנדר כבר עבר ואין לו תקנה. ונ"מ אף אם פירש וקבע מין גדול די אם הביא מין קטן. ועי' תוס' תמורה דף כ' ע"א ד"ה ר"ש ומנחות דף ק"ג ע"א כאשר נדרת ולא כו'. וכה"ג פליגי ר"י ור"ל בירוש' ספ"ג דשבועות היכא דנשבע על דבר אם אמרינן דכונתו כדין וממילא אם עשה שלא כדין לא קיים כן ס"ל לר"ל ור"י ס"ל דמ"מ השבועה קיים ועי' שבועות דף כ"ד. והטעם דר"ל ס"ל דהשבועה והקיום הוא עצם אחד ור"י ס"ל דזה רק פרט וכה"ג כ' במ"א דהיכא דהדבר הוא חידוש וגזיה"כ כמו במה שיכולין למנות על פסח שהוקדש כבר. עי' פסחים דף צ' היכא דנמנו שלא כדין לא הוה מנין וזהו מחלוקת בירוש' פסחים פ"ז אם נמנה על מוח שבעצם אם בדיעבד הוה מינוי ר"ל אף אם אח"כ לא יאכל כלל דאכילה אינה מעכבת. רק י"ל דעל זה לא כיונה התורה שיוכל להמנות וכן גבי אתנן דכ"כ בח"ב דרבינו ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד הי"ד דכל דבר שאינו בעצם ראוי לקרבן לא חל עליו כלל גדר אתנן אף אם נימא שינוי אסור וגבי מעות או משום דהוה כמו עצם כמ"ש התוס' סנהדרין דף מ"ח וב"מ דף מ"ה גבי פרי מפרי. ועי' ע"ז דף י"ב ע"א אם שייך על דמים גדר תקרובות ע"ש ברש"י ותוס'. אך באמת כך דרבינו מדייק שם נתן לה מעות ולקחה מהם קרבן דלכאורה זה פשיטא ובמשנה ליתא רק בתוספ' שם איתא כך אך באמת למאי דקי"ל דגם אתנן זכר אסור וא"כ נ"מ דאסור לו ליתן המעות של אתנן לשקל משום דהשקל גופה הוה קרבן של יחיד ואח"כ נעשו של ציבור ולוקחין מהם ק"צ ולכך זה אסור בודאי אף למ"ד שינוי מותר ואף דמביאין מהם קרבנות שאין שייך בהם דין אתנן כמו פרה עי' תמורה דף ל' ע"ב וע"ז דף מ"ו ע"ב ודף י"ז ע"א ע"ש ועי' מנחות דף נ"ב ע"א ברש"י ד"ה לרבות דמשמע שם דצריך שיהא הכונה של המביאים לצורך הקרבנות ולא דזה דין וגזיה"כ ומאליו הוא בא וכמו דאמרינין בירוש' פ"א דשקלים וע"ש במנחות דף ס"ה מה דיליף שם מהך קרא דתשמרו ובאמת לכאורה קשה מה מקשה במגילה דף כ"ט ע"ב מה שייך הך פ' לשקלים והא יליף מהך קרא דינים של שקל:עכ"פ שקל יש עליו שם קרבן בפ"ע ולכך מבואר בתוספ' ספ"א דשקלים דיש עליהם שם כפרה ולכך פסק רבינו רפ"א מהל' שקלים דצריך להביא מחצית השקל בב"א וכמו הך דב"ק דף ק"י ע"א אשם קריא רחמנא ע"ש ברש"י ושם דף מ' ע"א גבי כופר ועי' בדברי רבינו פ"ג מהל' שקלים סהי"א גבי הי' של עיר הנדחת לא עשה ולא כלום ור"ל דתחילה נתן השקל בשופר ואח"כ נעשה עיר הנדחת דיש על השקל גדר זבח רשעים כו' אף למ"ד בסנהדרין דף קי"ב דהיכא דאשתנו לא אמרינין דזה הוה כמו קרבן בעצם וזה ג"כ ר"ל רבינו בסוף הל' שמיטה דבן לוי שנטל חלק בביזה לוקה ובא"י מעבירין ולא לוקה ומשום דלא מהני והטעם דקנין הגורל הוה רק גדר גזיה"כ עי' ב"ב דף קכ"ב ע"א ודף ק"ו ע"ב וסנהדרין דף ט"ז ע"א וי"ז ודף מ"ג ע"ב ובירוש' שם וביומא רפ"ד ולכך כיון דהוה שלא כדין לא מהני כלום. וגם י"ל משום דקרקע אינה נגזלת וכ"כ בזה במ"א:עכ"פ זמן אם הוא מחובר מפרטים או עצם פשוט הוה מחלוקת ועי' נזיר דף ז' ע"א דהוה פלוגתא דאמוראי בזה וברש"י תענית דף י"א ע"ב גבי לן בתעניתו ע"ש ועי' ירוש' ר"ה פ"א גבי ב"ת דשנה בלא רגלים אם עובר עליו בכל יום וס"ל שם דעובר וברגלים בלא שנה ס"ל דאינו עובר רק בכל רגל ורגל ואם עובר בין רגל לרגל על עשה בירוש' הוה שם בעייא דאיפשטא דלא עבר אך גמ' דילן ס"ל בתמורה דף י"ח ע"ב דעבר ע"ש ברש"י ובעהמ"א פ"א דר"ה ועי' מ"ש בזה בח"א בהל' נ"ב:עכ"פ זה תליא אם שנה הוא דבר מקובץ מכמה פרטים וכשנשלם השנה חל על כל פרט ופרט שם הדבר ועי' בהך דשבועות דף י"א מוכח דהא דזמן ולינה פוסלין הדבר הוא משום שהן עושין שינוי בהדבר נמצא דפעולת הזמן נכרת בהדבר משא"כ בקטרת דאין הזמן פועל בה כלום לא שייך בו גדר זמן כלל מה"ת ע"ש:והנה בזבחים דף פ"ח ובמנחות דף ח' אמרינין שם דאין כ"ש מקדשין אלא מלאים ואם דעתו להשלים ראשון ראשון קדוש וגם הם מקדשין ליפסול אף אם אינם מלאים. אך רבינו בהל' פסוה"מ פ"ג ה"כ מחלק כך דגבי מידות דשם נעשה השיעור מפרטים אז הדין כן אבל בכ"ש אינו מקדש כלל אם אין בו כשיעור וזהו השיעור הוא עצמיי ואינו מתחלק. ועי' תוס' נדה דף ל"ה ע"א גבי ראי' ראשונה דלגבי עצם הראי' אין לחלק בין טפה ראשונה לשני' ומ"מ רוקו וממר"ג טמאים מיד לאחר שראה טפה ראשונה. ועי' בתוספ' הובא בר"ש פ"א דזבים מ"א גבי ראה אחת מרובה כשתיים דהמסיט טפה אחרונה ד"ה טמא ותוס' ב"ק דף ע"ז ע"א ד"ה פרה בסה"ד גבי נגע בשרץ אף פעם אחת כו'. ובהך דחולין דף ל"ו ע"א דאם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף חל על הדם שבתחילת שחיטה שם דם שחיטה להכשר אף דהדם נתקנח קודם גמר שחיטה. אך רבינו בהל' טוא"ו לא ס"ל כן וכ"כ בזה במ"א. וכן יהי' נ"מ לגבי כיסוי הדם. וי"ל דבזה פליגי הני תנאי דחולין דף פ"ח אם צריך לכסות כל דמו וכן בעוף סימן שני אם יש על זה שם דם שחיטה וכ"כ בזה בח"ג. ואפשר דזה ר"ל הגמ' שם דם שבין אגפיים ע"ש ברש"י ועי' סוכה דף מ"ב ע"א גבי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים ור"ל דעולת העוף בעי הבדלה בסימן שני ולא חטאת העוף ואכמ"ל. וכן נ"מ בהך דנדרים דף ס"ג גבי שנה מעוברת ובפלוגתא דערכין דף ל"א אם עיבור הוא מכלל השנה או לא ובמגילה דף ו' ע"ב ור"ה דף י"ט ע"ב. ובאמת הא דמבואר בנדרים דף ס"ג ע"ב הא דידע דמעברה כו' ר"ל כמו דאמרינין בירוש' דשקלים דנ"מ אם עברוה ב"ד קודם שנדר או קודם שהשכיר או אח"כ. וכן נ"מ ג"כ אם העיבור הי' עפ"י החשבון ואז הוה כמו שנתברר למפרע או מחמת הני דסנהדרין דף י"א דאז לא הוה רק מכאן ולהבא. וזה ר"ל ג"כ כוונת הירוש' ר"ה פ"א וסנהדרין פ"א דצ"ל בשעת העיבור הרי השנה הזו מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ע"ש בירוש' דאמר ראה הלשון שלמדנו כו' ר"ל דהא דצריך לקדש שנה מעוברת. וזה ר"ל הגמ' ר"ה דף ט' וכ"ד שנים אתה מקדש כו' ועי' תוס' סנהדרין דף י' ע"ב זה רק היכא דהעיבור הי' עפ"י חכמים אבל עפ"י חשבון א"צ לקדש וכן ס"ל להירוש' בשקלים פ"א דהא דאין מעברין בשביעית זה רק שלא ע"י חשבון וגבי שכירות אם נתעברה אח"כ י"ל משמיא רחימא עלי' עי' ב"ק דף קט"ז וב"ב דף נ"ה וב"ק דף צ"א וכ"מ. אך זה נ"מ במה דמבואר בירוש' פ"א דמגילה הובא בתוס' ר"ה דף י"ט ע"ב אם אדר ראשון תוספות או שני ובתוספ' ספ"ח דב"מ ובמ"ש רבינו בפיה"מ בערכין דף ל"א דבשנה מעוברת לא חשבינן רק שנת הלבנה עם העיבור. עכ"פ עכשיו דהחשבון כבר נתחשב אין נ"מ אם שנה מעוברת או לא ועי' ירוש' תענית פ"א מחלוקת אם כסדרן או חסרה או מלאה וערכין דף ט' ע"ב ע"ש:והנה בירוש' שבת פ"א מחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ואכלה דחייב וגבי הוצאה בשבת חצי גרוגרות כה"ג פטור דגבי חלב החיוב הוא על הפועל וגבי הוצאה החיוב הוא על הפעולה. ונראה דזה יהי' נ"מ בין מצה למרור דגבי מצה צריך שיעור בהדבר ואם אכל חצי זית מצה והקיאה ובלעה לא יצא וגבי מרור כה"ג יצא דשם החיוב הוא רק על האדם ועי' פסחים דף קי"ד ע"ב. וכן נראה דגבי יוהכ"פ אם אכל חצי כותבות והקיאה ובלעה דאינו חייב כרת דלא הוה יתובא דעתא כיון דאין בו שיעור ועי' חולין דף ק"כ ע"א וביומא דף פ"א. אך באמת נ"ל דכותבות ביוהכ"פ הוא רק לכרת אבל למלקות די בכזית ועי' ביומא דף פ"א ובירוש' שם דמבואר שיש אזהרה על אכילה בפ"ע:ובזה א"ש דברי רבינו דבהל' מא"ס פ' ט"ז לא הביא הך דכריתות דף י"ד דמיירי דמליא בתמרה ובהל' שגגות פ"ה הביא זה משום דשם לקרבן וכאן למלקות ועי' בירוש' פ"ו דתרומות מודה ר"ל ביוהכ"פ והגמ' דילן ביומא דף ע"ד לא מוקי כן משום דס"ל דזה קאי רק על כזית ושם לא שייך לשון אסור דהא לקי ג"כ אך רבינו בהל' שביתת עשור לא ס"ל כן:והנה עי' ר"ה דף כ"ח ועירובין דף צ"ו דמקשה שם הישן בשמיני ילקה ואמאי לא מקשה דאיך תיקן ריב"ז שיהא לולב ניטל כל ז' בגבולין ושם ע"כ מכוון לצאת ומברך ברכת לולב לא על מצות זקנים כשיטת הירוש' סוכה פ"ג. וזה ג"כ כוונת הגמ' סוכה דף מ"ו ע"א וכ"כ בזה בח"א בהקדמה אם מצות דרבנן הוה כלליי או פרטיי ע"ש. עכ"פ הא יש כאן ב"ת ועי' רש"י סוכה דף כ"ז ע"א. וע"כ צ"ל דדבר שאינו לפנינו לא שייך ב"ת רק היכא דהמספר הפרטי הוא ג"כ מהמצוה ומשום דמוסיף על ז' ונעשה ח' עי' זבחים דף י"ח ע"ב גבי יתר כמאן דאיתא ור"ל אם הוה כמו המספר שצריך ועוד או זה הוה כמו מספר חדש ועי' נזיר דף כ' ובירוש' שם במחלוקת דרב ור"י גבי כולל ופורט ומונה ובהך דגיטין דף ס"ז ע"ב אם מנה אם הוה ככולכם ועי' קדושין דף ח' ע"א מונה והולך כו'. אבל לולב דאינו בגדר מספר דאין מצותו רק פעם אחת וזה לא בגדר מספר רק מחמת המציאות בזה לא שייך ב"ת דהדבר איננו. ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"א פ"נ גבי ענינים הכוללים אם שייך עליהם גדר מציאות וזה רק עצם אחד לא פרט. ועי' במה דפליגי ר"ל ור"י בסוכה דף מ"ו ע"ב אם למצותו אתקצאי או לכולא יומא אתקצאי ור"ל ג"כ כה"ג דזמן הנטילה אינו חלק מהמצוה רק הדין הוא כן שבזה היום יעשה זה הוה החלק כמו הכל וא"כ שייך המצוה על כל היום ועי' מ"ש התוס' חגיגה דף ב' ע"א ד"ה תשלומי דבשעה אחת חיגר ונתפשט פשיטא ואף דבב"מ דף קי"ב ע"ב גבי לאו דבל תלין מבואר שם בתוס' דשייך דיחוי כה"ג. אך נ"מ דשם היום הוא החיוב וכאן החיוב הוא בהיום. וכה"ג פליגי ביבמות דף י"א ע"ב אם חייבים על הצרה כרת או שאר האחים ור"ל דהפעולה שעשה הוא הוה כמו שנעשה בכולם וכולם עשו זה. ועי' במה דפליגי בזבחים דף ל"ד ע"ב אם קיבל בד' כוסות ונתן כל המתנות מכוס אחד אם חל על הג' כוסות גדר שריים ג"כ כן. וכן מה דמבואר ביבמות דף י"א ע"ב דלריב"כ מחז"ג פטורה מן החליצה ומ"מ צרתה זקוקה ואמאי הא הוה גדר אשת אח ותפטור צרתה כמו גבי אשת אחיו שלא הי' בעולמו עי' יבמות דף ח' ע"א ודף ל"ב בע"כ צ"ל דגבי מחז"ג הוה הפטור בגדר דין לא מציאות והוה כמו שחלץ לה חליצה פסולה דיש נ"מ בין מפטר נפשה למפטר צרתה כמבואר שם דף כ"ז וכ"כ במ"א בהך דיבמות דף מ' לחלק בין אכילה גסה בקדשים לאכילה גסה במצה דגבי מצה המצוה הוא האכילה ובל"ז לא כלום ובקדשים המצוה הוא עצם ויש בו מצוה שיאכל. ועי' פסחי' דף צ"ו ע"ב דפליגי שם אם הזמן קובע או הפעולה קובעת וגבי ב"כ בר"ה דף כ"ח ע"ב כ"כ במ"א דשם לא הוה בגדר מספר רק משום דצריך הני ברכות ומציאותם הם ג' ובאמת חזינין שיש דבר שהמציאות שלו הוא רק דין ובלא הדין אין לו מציאות כלל כמו הך לאו דלא תאכלו ממנו נא דבאמת לפי המבואר בפסחים דף מ"א בלא דין לא שייך זה כלל דזה ע"כ אין לו מציאות רק בדבר שטחיי וקצת ממנו הוא צלי גמור וקצת ממנו הוא חי לגמרי רק שא"א להפרידו. ועי' בדברי רבינו בסה"מ ח"ב הקדמה ז' כל משתנה מתחלק וא"כ איך שייך הלאו דהצלי הוא כמצותו והחי הוא רק עשה וע"כ שזה המציאות נתהוה ע"י הדין ולא שייך בו פרט רק עצם וכן גבי כיבוי בשבת דדבר שהאור שולט בו נשרף ודבר שנשאר לא שלט בו האור ועי' שבת דף מ"ז ע"ב גבי גרם כיבוי ודף ל"א ע"ב ע"ש ברש"י וזבחים דף צ"א ע"ב גבי כיבוי במקצת. וכה"ג כ' בח"ב דתגלחת בנזיר הוא עצם ושאר דברים הוה פרטים וממילא ולכך בנזיר דף י"א גבי דאמר סבור אני שיתירו לי לא נקט רק יין וטומאה. ובדברי רבינו בפ"א מהל' נזירות בהי"ג וי"ד חשיב שם גם תגלחת ובהט"ו לא חשיב דזה א"א לומר שקיבל עליו שיהא נזיר וסבר שלא יהא וזה גרע מתנאי ומעשה בדבר אחד. ועי' תמורה דף כ"ה דברי הרב ודברי התלמיד כו' וב"ק דף ק"י ע"ב דלא אמרינן אדעתא דהכי כו' וכ"מ בזה. ועי' שבועות דף כ"ו ע"ב גבי נשבע על ככר ומצטער עלי' ע"ש ברש"י ותוס' ובדברי רבינו ספ"ג מהל' שבועות ולא אמרינין שיהא בגדר שבועות שגגות ואונסין שגם זה פטור. עי' נדרים דף כ"ה בהגירסא שם ושבועות דף כ"ח וכ"ט ובירוש' שם ובנזיר דף י"א ע"ב ובשיטת רבינו והר"א ז"ל בזה רק משום דזה הוה בעצם הדבר. ולכך בתגלחת גם אם אחר גילח הנזיר חייב משום דזהו איסור עצם לא ע"י פיו והאיסור הוא שלא יגלח נזיר ולא שהנזיר לא יגלח עצמו ועי' ביבמו' דף ה' דאמר שם נזיר ישנו בשאלה ולכך דחי עשה דמצורע אף דהוה ל"ת ועשה. אך רבינו בהל' נזירות ספ"ז כ' הטעם משום דנזיר מצורע בטלה הקדושה ולית בו עשה דקדוש. וזה תליא במחלוקת דירוש' נזיר פ"ח גבי נזיר מצורע אם יש קדושה בהשער וע"ש דף י"ד ע"ב דפליגי ג"כ כה"ג וכ"כ בזה בח"ב. אך באמת בנזיר יש עוד עשה דכל היוצא מפיו כמ"ש רבינו בריש פ"א ומוצא שפתיך ליכא אף לשיטת רבינו בס' המצות דישנו גם בדבר הרשות משום דגבי נזירות א"צ ביטוי שפתים רק איזה דיבור וכמ"ש רבינו בפ"א מהל' נזירות ה"ה ע"ש במ"ש בחיבורי רק עשה דכל היוצא יש:והנה מבואר בשבועות דף כ"ט ובדברי רבינו פ"ה מהל' שבועות הי"ג גבי שבועה שאוכל ואח"כ נשבע שלא אוכל דהוה שוא ואמאי לא נימא כמו דס"ל לרבינו שם ה"ג ד' דאם נשבע על אחרים בדבר שהוא שלו מוטל השבועה על אחרים שלא יעברו ובדבר שאינו שלו אם קיימו אחרים משובח ולא הוה שוא חזינן דס"ל לרבינו דשבועה האיסור לא משום הדיבור רק עצם הדין הוא כך דאם נשבע צריך שיתקיים הדבר ולכך בדבר שהוא שלו מוטל החיוב על האחרים וכמו תגלחת בנזיר הנ"ל וא"כ אמאי לא נימא ג"כ היכא דנשבע שיאכל ואח"כ נשבע שלא יאכל דמוטל עליו החיוב לשאל על שבועה ראשונה וממילא תחול השני' וכמו הך דשבועות דף כ"ז ע"ב ונדרים דף י"ח ע"א. וכ"כ בזה בחיבורי בח"ב בשינוי הלשון שיש בהך דנדרים דף י"ח אם השבועה אינה כלל או רק חיוב ליכא. וזה כוונת רש"י נזיר דף ד' ע"א במה דאמר גבי שבועה על שבועה דשבועה מיהא יש:עכ"פ לכאורה קשה למה אין מוטל עליו החיוב שישאל ויתוקן שלא יהי' שוא וצ"ל דזה לא מיקרי תיקן וכעין מ"ש התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב דנזיר לא מיקרי יש היתר לאיסורו דעי"ז יתבטל הדבר לגמרי וזה לא מיקרי מציאות בדבר שעי"ז יתבטל הדבר לגמרי. אך א"כ איך קרא לה גמ' ביבמות הנ"ל ישנו בשאלה אך עי' בר"ן נדרים דף כ"ב ע"ב גבי עובדא דר"ס דכ' שם אם אינו עוקר הנדר לגמרי ע"י חרטה וטעות אף שהחכם מתירו לא הוה ביטל הדבר לגמרי לענין מה שכבר קיים ור"ל עכ"פ הך דכל היוצא מפיו קיים וזה נשאר ועל זה ר"ל הגמ' ביבמות הנ"ל ישנו בשאלה ר"ל על עשה דכל היוצא:עכ"פ שבועה ותגלחת נזיר הוה עצם ולכך מבואר בירוש' נזיר פ"ח ונדרים פ"ג הובא בדברי רבינו פ"ב מהל' נדרים ה' ו' ובתו"י שם דף כ"ג דאין תנאי בשבועות ר"ל כה"ג. ועי' בירוש' קדושין פ"א גבי עבד שהגביה מציאה ע"מ שלא יזכה רבו וע"ש דף כ"ג ע"ב וברא"ש וכן הך דב"ק דף ק"י ע"ב הנ"ל דאמר גבי חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה ר"ל דזה עצם לא מציאות ועי' בכורות דף ט"ז ע"א דילפינן שם מקרא דהני חטאות המתות אסורים באכילה כמו בהמה טמאה:ובאמת נ"ל דהא דאמרינן בתמורה דף ט"ז דיש מהם שרועה רק דשכחו ע"ש זה רק אם ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל לדידן דקיי"ל אין פודין לד"ה ימותו כיון דהם אסורין באכילה. ועי' בדברי רבינו בפ"ד מהל' פה"מ ה"א במה דאמר שם נועל דלת כעין הך דע"ז דף י"ג. ועי' קדושין דף נ"ה ע"ב דהיו עושין כיפה ורש"י תמורה דף י"ח ע"א. ובאמת בכל מקום משמע דהיכא דעפ"י דין הם למיתה ממיתין אותם בידים אף בהקדש. ועי' סנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי עיר הנדחת ובדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"ט רק משום דכיוון דשכחו איזה מהם והמיתה הוא משום שאין ראויין לשום דבר לכך צריך להכניסן לכיפה. ועי' בירוש' שבת פ"א דיכולין ב"ד לבטל שתפול לנדבה וכן במה דאמר בב"ק שם גבי יבמה שנפלה טב למיתב כו' ר"ל ג"כ דלא צריך שהאשה תרצה בהקדושין רק שתסכים בהקדושין וכ"כ בזה:ובזה מבואר ג"כ הך דנזיר דף ס"ב ע"ב ובדברי רבינו שם בפ"ב גבי עבד שנזר דקתני שם שכופהו לטומאה וליין ולא נקט לתגלחת משום דלזה כיוון דבאמת עצם הנזירות חל עליו דהרי לאחר שיוצא לחירות חייב לנהוג וכן אם לא כפהו רק פרטי הנזירות לא חלה עליו אבל תגלחת חל דהוא עצם גם י"ל משום דחל קדושת הגוף על השער ומפקיע מידי שיעבוד עי' קדושין דף נ"ז ותענית דף י"א. אך זה תליא במ"ש בח"ב דרק היכא שהשער סופה להניח תחת הדוד אז יש בה קדושת הגוף אף דבספרי פ' נשא מבואר דאף אם גלחוהו לסטים יש על השער דין קדושה זה רק אם מתחילה ראוי לדוד אבל גבי עבד כ"כ שם דמוכח מהירוש' דאם השלים נזירותו בטהרה בזמן עבדות א"צ להביא קרבן דזה ג"כ מהפרטים לשיטת רבינו דס"ל דקרבנות נזיר הוה גדר דבר הנדור בשעה שנזר ועי' זבחים דף קי"ז ע"ב דהוה פלוגתא. רק בקרבן טומאה מספקא לי' בירוש' גבי עבד אם מביא משום דזה בא ע"י סיבה וממילא ועי' בנדרים דף ט' ע"ב דאמר שם לא אכלתי אשם נזיר טמא ר"ל ג"כ משום דהוא ממילא ולא בגדר נדר ועי' כריתו' דף כ"ז ע"א דבא לבטלה ונזיר דף כ"ח אם מהני הפרה שלא להביא קרבן טומאה וכ"כ בזה:

« רשב"ם על בבא בתרא קכ״ח ע״א:י׳ רשב"ם על בבא בתרא קכ״ח ע״ב:א׳ »