רש"ש על נדרים ס״א

1 ר"ן ד"ה וש"מ שנה. דאי דיניה כשנה אחת לא מיתסר בעבורה. לכאורה סותר א"ע למש"כ לקמן סג בסוף המשנה ואני חוכך עוד לומר דאפי' בנודר שנה אחת סתם אסור בעבורה. וכבר הרגיש עליו הש"ך בסי' ר"כ סקט"ו ומיישב דהכא מיירי בעומד בר"ה ושם בעומד באמצעה וע"ש טעם החילוק. אבל קשה דא"כ איכא למימר דלעולם דיניה כשנה אחת ומיירי בעומד באמצע השנה. וי"ל:

2 ר"ן ד"ה איבעיא להו. ולא שייך למיבעיא אי שנת חמשים כלפני חמשים כו'. כוונתו דלישנא כלפני חמשים כו' משמע דהבעיא היא אם אסור בשנת היובל עצמה או לא ואי דיניה כיובל אחד ועומד באמצע יובל. בשנת היובל עצמה ודאי אסור. והנ"מ איננו רק באיזו שנה יכלה נדרו:

3 רא"ש ד"ה מ"ד הלך אחר רה"ש. אלא עד תשלום אלול. נראה ט"ס וצ"ל עד תשלום אב או תחלת אלול:

4 רא"ש ד"ה עד הקציר כו' אלא עד שיגיע. אפי' שאמר עד שיהא כו'. כצ"ל:

5 בא"ד עד שיצא קאמר כי זמן הווייתו קצובה אבל דבר שאין זמנו קצוב שאין הווייתו קצובה כו'. כצ"ל:

6 רא"ש ד"ה ודבר שא"ז קבוע בסופו. דהכי משמע לישנא באיזה לשון שאמר כו'. ר"ל דכלפי דתני במשנה הקדומה דבפסח יש חילוק דעד הפסח עד שיגיע ובעד שיהא עד שיצא. להכי תני אבל עד הקציר כו' אינו אסור אלא עד שיגיע ור"ל דבהם אין חילוק אלא לעולם אינו אלא עד שיגיע. ובעד הקיץ דתני ביה בהדיא עד שיהא משום דאפסקיה מהקודם בזה"כ:

7 ר"ן ד"ה עד שיקפלו. דכתיב יעשהו במקצועות. ישעיה מ"ד: