רש"ש על נדרים כ״ו

1 ר"ן ד"ה ורבא אמר. ור"י ס"ל דה"ז תמורת שלמים. משמע דלר"י ה"ז ת"ש לבד. וכ"מ מדבריו לקמן שכת' וב"ה ס"ל כר"י דאמר כשסותרין דבריו זא"ז הולכין אחר גמר דבריו. וז"א כדמוכח התם דלר"י הוה חציה תמורת עולה וחציה ת"ש וכפרש"י שם דס"ל דאף בג"ד אדם נתפס כדאמרי' במנחות קג ב:

2 ר"ן ד"ה איתיביה. הילכך בבא קמא דמתניתין קמ"ל כו'. כצ"ל. וכן לקמן בע"ב צריך להגיה כן ב"פ. ואולי הואיל דמשנה זו אינה במקום שלפנינו קרי לה ברייתא. ויתורץ בזה תמיהת רש"ל בעירובין לו על רש"י ותוס'. ושוב מצאתי כן בריש קיצור כללי המשנה בד"ה אשכחן ע"ש וכ"ה בכ"מ ברש"י ותוס' ולא נצטרך להגיהם כמו שהגיה הגרי"פ וכן אנכי במקומות רבות עמש"כ ביומא ו ב ולכן אינו מוכרח ג"כ מש"כ הגרי"פ כאן להוכיח מפי' הרא"ש דלא היה גורס במתניתין דלקמן הותר האמצעי כו'. ואי משום לישנא דקאמר דקתני עלה ג"כ אינו הכרע כמו שהבאתי לעיל יט. וכן מפסקיו אין ראיה דשם אינו אלא מעתיק לשון הגמרא דהכא:

3 גמרא בסה"ע נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח כו' הייתי אומר תאנים כו'. מכאן ראיה למה שפי' הגר"א בפ"ב דמעשרות מ"ד דהא דתנן שם בפ"א מ"ה כלכלה סתם עד שיחפה כו'. דהיינו של תאנים. ודלא כהגהת ר"י פרענקיל שם:

4 ר"ן ד"ה אלא סיפא. ונ"ב דה"ט דכי אמרינן בשלמא לרבה קרינן מציעתא רישא כו'. לכאורה ה"מ לפרושי גם בבשלמא לרבה דקרי למציעתא סיפא כמבואר למעיין. וי"ל:

5 רא"ש ד"ה א"ה הי דין. בלשון אחר גרסינן הוא דין כו'. כצ"ל: