רש"ש על נדרים מ״ד

1 רא"ש ד"ה אמר תהא שדה זו מופקרת ליום א'. ואחר הזה"ז אם לא יזכה כו'. משמע דאם זכה בה אדם בתוך הזמן ה"ה שלו לעולם. ולכאורה מדוע לא נפרש דלא זכה בה אלא עד כלות הזמן ואח"כ תחזור לבעליה וכדלעיל כח ב בהקדש לעולא. ואפי' לבר פדא שם אינו אלא בהקדש כדאמר שם קדושה שבהן להיכן הלכה. ואולי כיון דהפקר בעינן דומיא דשמיטה לב"ה כדאיתא בירושלמי רפ"ו דפאה. ובשמיטה מי שזכה בפירותיה הם שלו לעולם. אבל א"כ אפי' לא זכה נמי וכדתנן בנות שוח שביעית שלהם שניה. וראיתי בסמ"ע שם ס"ק יד שכ' דהפקר לזמן ילפינן משמיטה דג"כ לא הוה הפקר אלא לשנה א'. ותמוה דאדרבה פירות דשביעית הוויין הפקר לעולם וכדאמרן:

2 ר"ן ד"ה א"ה אפי' מיום ראשון. ולפיכך כל ג' העמידו דבריהם על ד"ת. וכן בסה"ד כתב דכי היכי דצריכין ליה לר"י כדי להעמידו על ד"ת. משמע דמפרש דכל ג"י דיכול לחזור היינו דוקא בדלא זכה בה אחר. ודלא כמש"כ בריש הסוגיא דאפי' בזכה בה אחר:

3 ר"ן ד"ה ופרכינן. וזה שחייבוני במעשר אינו אלא מדבריהם מפני גזירת הרמאים כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל הרואים: