רש"ש על נדרים ל״ו

1 גמרא אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב ע"ח שכן כו'. נראה דר"ל משום דכתיב בפ' שלח תורה אחת כו' לעושה בשגגה ונדרוש בין פקחת ובין שוטה. ומשני אי דאכלה כשהיא שוטה כו'. ר"ל דאין סברא שיחייבה הכתוב על עשייתה בהיותה שוטה דבשלמא זבה ויולדת קרבנן איננו בא על מעשיהן. ואינו אלא להתירה בקדשים. ואין לומר דבא הכתוב לרבות שתביא הקרבן בזמן שטותה כמו זבה ויולדת על מה שעברה בהיותה פקחת. משום דבקרא כתיב תורה אחת כו' לעושה דמשמע לרבות לכל העושין דוקא:

2 ר"ן ד"ה גופא. בהמה שנמצאת מירושלים כו'. כצ"ל:

3 רא"ש ד"ה המקריב. אלמא מחשבת המקריב כו'. כצ"ל:

4 גמרא איבע"ל התורם משלו על ש"ח צריך דעתו או לא. עי' ב"ק סח ב תד"ה הוא:

5 שם אלא משלו על של בעל הכרי. כצ"ל:

6 שם אמרי לא משל בעל הכרי כו' באומר כל הרוצה כו'. מהר"ן ד"ה כדאמר רבא מוכח דגריס כאן אמר רבא:

7 ר"ן ד"ה ה"נ. דהא אמרינן בפ' המדיר כל השומע קולי יזון כו'. כצ"ל:

8 בא"ד ומפקינן לה כו' דגבי גט מהני כו' הלכך דוקא כו' דלאו שליחות גמור הוא. מוכח מדבריו דגבי גט לא מהני כל הרוצה כו'. ותמיהני דזהו דעת הרמב"ן שהביא בגיטין שם אבל הוא ז"ל תמה עליו שם ומסיק דכל הרוצה שליחות גמור הוא אפי' לגט. אלא לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה כיון שלא יחדו. ומה שהקשה הב"ש בסי' קמ"א ס"ק כ"ז דא"כ מאי פריך בהמדיר על הא דמדיר הנאה יכול לומר כל הזן אינו מפסיד מהא דכל השומע קולי יכתוב כו'. לק"מ דע"כ ל"א דלא חשיב הנאה אלא רק זה מאי דעביד המדיר למודר רצונו כענין דשמעתין. אבל בהמדיר דאינש דעלמא יזון ממש להמודר ודאי חשיבא הנאה ממדיר למודר כיון דהמדיר חייב לשלומי להאיש הזן את המודר ע"י מאמרו לפי מאי דס"ד דלשון לא יפסיד הוה ג"כ שליחות לענין גט כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רכ"א ס"ק ל"ז. וכזה חילקו התוס' כאן. ולפ"ד הר"ן דשם נראה דהכא שרי אפילו לאומר כל השומע קולי יתרום:

9 בסה"ד וה"נ מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד כו' א"ח לשלם כו'. וכ"כ בהמדיר. מבואר כדברי הט"ז שם בס"ק ל"ו ודלא כהפרישה והש"ך שם סק"נ. ולפלא בעיני שנעלמו מכולם דבריו אלו. ועוד מוכח מדבריו באומר כל הרוצה לזון דחייב לשלם מדמהני לענין שליחות דתרומה דהא תלי להו אהדדי. וכש"כ כל השומע קולי יזון דמהני כזה אף לשליחות דגט וסייעתא להט"ז שבס"ק ל"ז:

10 רא"ש ד"ה את כל מעשר תבואתך ונתת. הכוונה על ר"פ דכי תכלה בכי תבוא. ומה שהעלה הגרי"פ גי' הר"ן בצ"ע ע"ש. לק"מ דכיון דנתנה התורה רשות לבעל התבואה לפדותו ע"כ שלו הוא. דאי דשל מעשר לא היה יכול הבעה"ת לפדותו כדמוכח במרובה סט בהא דפריך מצנועין על ריו"ח:

11 רא"ש ד"ה ואי אמרת טה"נ. ס"ד דאיירי בתורם כו'. כצ"ל:

12 רא"ש ד"ה אבל מלמד. ואע"פ כו' שמא כו' שהיה מלמדו דכל מילי כו'. כצ"ל: