רש"ש על נדרים י״ז

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור נדרים י״ז
1 תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״. מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת. יָצָא נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּיטֵּל — שֶׁאֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ!
2 חַד קְרָא לְמִיפְטְרֵיהּ מִקׇּרְבַּן שְׁבוּעָה, וְחַד לְמִיפְטְרֵיהּ מִן לָאו דִּשְׁבוּעָה.
3 מַתְנִי׳ יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד? אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל״, ״הֲרֵינִי נָזִיר אִם אוֹכַל״, וְאָכַל — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
4 גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ ״הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״, דְּמִיגּוֹ דְּקָא מִיתּוֹסַף יוֹמָא יַתִּירָא — חָיְילָא נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. אֲבָל אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — אֵין חָלָה נְזִירוּת עַל נְזִירוּת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ — חָלָה נְזִירוּת עֲלֵיהּ.
5 וּלְרַב הוּנָא, אַדִּתְנָא אֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה, לִיתְנֵי: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר. ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״ — יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״ —
6 אֵין נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר! קַשְׁיָא.
7 תְּנַן: יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״, דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי שְׁבוּעָה: ״שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֲנָבִים״ — אַמַּאי לָא חָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁבוּעָה?
8 אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי דְּלָא חָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁבוּעָה, כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי נְזִירוּת הֵיכִי דָּמֵי — דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״, וְקָתָנֵי יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר. קַשְׁיָא לְרַב הוּנָא!
9 אָמַר לְךָ רַב הוּנָא: מַתְנִיתִין דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי שְׁבוּעָה, דְּאָמַר: ״שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, דְּלָא חָיְילָא.
10 וְהָאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְאָכַל תְּאֵנִים, וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְחָזַר וְאָכַל עֲנָבִים — הָוְיָא לְהוּ עֲנָבִים חֲצִי שִׁיעוּר, וְאֵין מְבִיאִים קׇרְבָּן עַל חֲצִי שִׁיעוּר.
11 אַלְמָא הֵיכָא דְּאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״, וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, מִיגּוֹ דְּחָל שְׁבוּעָה עַל עֲנָבִים — חָיְילָא נָמֵי עַל תְּאֵנִים! רַב הוּנָא לָא סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּה.
12 מֵיתִיבִי: מִי שֶׁנָּזַר שְׁתֵּי נְזִירוֹת, מָנָה אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן, וְנִשְׁאַל עָלֶיהָ, עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה.
13 הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר לְמָחָר״ — אַמַּאי עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה, הָא אִיכָּא יוֹמָא יַתִּירָא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם, הֲרֵינִי נָזִיר הַיּוֹם״.
פירוש רש"ש על נדרים י״ז
1 ר"ן ד"ה כיון. וק"ל תו דאי תלי כצ"ל כו' הלכך כו' על כל זית וזית שבו תלה נזירותו וכי אכיל טובא כו' ומתרין ביה בין כל זית וזית כו' חייב על כל אכילה ואכילה. מדבריו למדנו בנשבע שאם ילך לבית פלוני יתן לצדקה כך וכך. והלך כמה פעמים חייב לתת על כל פעם ופעם סך הקצוב והוא דהתרו בו בין כל הליכה והליכה. אבל תימה בעיני ד"ז שיהא תלוי בהתראה דוקא דמשמע מדבריו דלא סגי בלא"ה אף שיודע בעצמו שתלה נזירות באכילת כל זית וזית. ולכאורה משמע בנזיר פ"ב מ"ח באומר כשיהיה לי ולד אהיה נזיר דלא הוה נזיר אלא בולד הראשון ועי' בתמורה ר"פ כיצד מערימין במשנה. ובב"ב ק"מ ב' במשנה ובגמרא ובפי' רשב"ם ונ"י שם וא"כ ה"ה בנידון דידן. אולם יש לחלק דהתם תלה בדבר הבא מאליו. אבל הכא דתלה במעשה דידיה וביותר שכוונתו היתה למיגדר מלתא דהילוך לבית פלוני. איכא למימר דרצונו היה על כל פעם ופעם שילך יתן הקנס. ועוד נלע"ד בשנשים לב לדקדוק התוי"ט שם במ"ז בד"ה כשאראה. דנ"ל דמשום דינא דמשנה הסמוכה דאמרן דא"ח אלא בולד הראשון. להכי נקיט כשאראה דמשמעו בראייה ראשונה דלידה. אמנם בגיטין עו במשנה וגמרא ובפרש"י והר"ן מוכח דאמרינן דאין דעתו רק על פעם הראשון וצ"ע לדינא:
2 ר"ן ד"ה אלא פשיטא. וא"ת ומאי קושיא נהי כו' לא חיילא שניה כו'. ועי' ג"כ לקמן יח בד"ה לימא מסייע ליה. ולעד"נ דמקשה כאן אפי' לרבא משום דלישנא דברייתא משמע דאילו לא איתשל לא עלתה לו וצריך למנותה מחדש:
3 רא"ש ד"ה והפריש קרבן. דאפי' גלח והקריב קרבן כו'. כ"נ דצ"ל ע"ש בגמרא: