רש"ש על עירובין צ״ז

1 בסופו גמרא אמר רבה ל"ק כו'. כצ"ל:

2 רש"י ד"ה בסכנת לסטים. ישראל כו' ולתפילין לא מבזי כו'. ק"ל דהא רישא מוקי לה בספ"ק דביצה דלא מינטרי מחמת כלבי עי' מש"כ שם וא"כ ה"ל להתיר להוליכן פחות פ' מד"א משום בזיוני דכלבי. וצ"ל דדוקא משום בזיוני דלסטים עו"ג דמבזי להו טובא התירו בפ"פ מד"א. אבל משום דבזיוני דכלבי לא התירו אלא להכניסן זוג זוג. ולל"א ודאי קשה דל"ל לפרש בלסטים עו"ג אפי' ישראל נמי וההיתר הוא משום בזיוני דכלבי ואולי שיגרא דל"ק נקיט ולאו דוקא אלא אפילו ישראל נמי והתוי"ט לא הרגיש בזה. גם מש"כ התוי"ט לעיל בד"ה המוצא הב' בשם התוס' דשם דמשום גנבי לא התירו. בתוס' לא נמצא מאומה מזה אבל הוא מבואר שם בגמרא ע"ש:

3 גמרא אלא אמר רבא הכא בחבית כו'. צ"ל רבה וכ"ה ברא"ש:

4 רש"י ד"ה בשיירא. שרו להו רבנן דתיבטל. ונראה דלישנא דאביי דאמר בשיירא אפי' כו' דמשמע דלרב יוסף אינו אלא ע"י ביטול דחקו לפרש כן. ולע"ד פירושו דחוק. א. כיון דביטול לא מהני אלא דבשיירא התירו. א"כ אפי' בלא ביטול נמי. ב. קשה לישנא דאלא כיון דלא נד לגמרי מאוקימתא דרבה ולפי מש"כ התוס' בשבת נז ד"ה אלא לא יקשה מלישניה לכן הנל"פ דר"י ל"ל כלל סברא דביטול. אלא דבשיירא התירו. אף בלא ביטול. ושלא בשיירא אסור אפי' ע"י ביטול. וס"ל דהברייתא הוא ביאור על המשנה ולאביי תרי דיני נינהו. משום דמתניתין סתמא תני משמע ליה דאפי' שלא בשיירא וכן לרב אשי:

5 תוס' ד"ה הכא. והא דקאמר נותנו לחבירו כו' אלא משום דאסור להעביר ד"א בר"ה. משמע דלר"י אפי' לדבר הרשות שרי בחבירו לחבירו. וצ"ל דג' מחלוקות בדבר. לת"ק אפי' משום תפילין אסור. ולר"ש הותר דוקא משום תפילין. ולר"י אפי' לדבר הרשות וא"ל השיבוהו לשיטתו דמ"מ חוץ לתחום יהא אסור ועי' במלחמות בזה:

6 במשנה רי"א אפי' כו' כמלא החוט. כצ"ל. וכ"ה ברי"ף ורא"ש ולקמן בגמ' צח א וב: