רש"ש על עירובין צ״ג

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על עירובין צ״ב ע״ב רש"ש על עירובין צ״ד ע״א »

1 עירובין פתח ↗

אֶלָּא — הָתָם לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, דְּכֹל אַרְבַּע אַמּוֹת לְגַבֵּי כֶרֶם עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. לְגַבֵּי גָדֵר, כֵּיוָן דְּלָא מִזְדַּרְעָן — אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. דְּבֵינֵי בֵּינֵי, אִי אִיכָּא אַרְבַּע — חֲשִׁיבָן, וְאִי לָא — לָא חֲשִׁיבָן.

2 רש"י פתח ↗

כיון דלא מזדרען - משום דמקלקל ליה לכותל אבנים שהמחרישה מעלה עפר תיחוח והכותל נופל כשאין תחתיו קרקע חזקה והכי תנן בבבא בתרא דף יט. מרחיקין את הזרע כו':

3 יבמות פתח ↗

זֶה הַכְּלָל: גֵּט אַחַר מֵיאוּן — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, מֵיאוּן אַחַר גֵּט — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיּוֹצְאָה הֵימֶנּוּ בְּגֵט — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, בְּמֵיאוּן — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. גְּמָ׳ אַלְמָא אָתֵי מֵיאוּן וּמְבַטֵּל גֵּט. וּרְמִינְהִי: הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּצְתָה הֵימֶנּוּ בְּגֵט — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, בְּמֵיאוּן — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. אַלְמָא לָא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמְבַטֵּיל גִּיטָּא דִּידֵיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: תַּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? וְדִלְמָא: מֵיאוּן דִּידֵיהּ מְבַטֵּל גֵּט דִּידֵיהּ, מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ לָא מְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ דְּלָא מְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ — אַיְּידֵי דְּמַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּקְרִיצוֹתָיו אָזֵל מְשַׁבֵּשׁ וּמַיְיתֵי לַהּ, מֵיאוּן דִידֵיהּ נָמֵי לָא לִיבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ — דְּאַיְּידֵי דְּמַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּקְרִיצוֹתָיו אָזֵיל מְשַׁבֵּשׁ וּמַיְיתֵי לַהּ! הָא כְּבָר שַׁבְּשַׁהּ וְלָא אִישְׁתַּבַּשָׁא. אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, דְּחַבְרֵיהּ אַדְּחַבְרֵיהּ קַשְׁיָא: מֵיאֲנָה בּוֹ וְהֶחְזִירָהּ, נָתַן לָהּ גֵּט וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ. טַעְמָא דְּנִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה. הָא מֵיאֲנָה — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ, אַלְמָא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ. וּרְמִינְהִי: הַמְמָאֶנֶת בָּאִישׁ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵירְשָׁהּ, לְאַחֵר וּמֵיאֲנָה בּוֹ, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ בְּגֵט — אֲסוּרָה לַחְזוֹר לוֹ, בְּמֵיאוּן — מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר לוֹ. אַלְמָא לָא אָתֵי מֵיאוּן דְּחַבְרֵיהּ וּמְבַטֵּל גִּיטָּא דִידֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַהּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁשִּׁלְּשָׁה בְּגִיטִּין, דְּמִיחַזְּיָא כִּגְדוֹלָה. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ״? בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה נִתְבַּקְּשָׁה הֲלָכָה זוֹ: הֲרֵי שֶׁיָּצְאָה מֵרִאשׁוֹן בְּגֵט וּמִשֵּׁנִי בְּמֵיאוּן, מַהוּ שֶׁתַּחֲזוֹר לָרִאשׁוֹן? שָׂכְרוּ אָדָם אֶחָד בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְאָסַר. אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בִּנְצִיבִין, וְאָסַר. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: לְזוֹ לֹא הוּצְרַכְנוּ. לְאִיסּוּר כָּרֵת הִתַּרְתָּ, לְאִיסּוּר לָאו — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. בְּרַם כָּךְ שָׁאֲלוּ: הֲרֵי הָיְתָה אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, שֶׁהִיא שְׁנִיָּיה לוֹ, וּנְשָׂאָהּ אָחִיו מֵאָבִיו וּמֵת, מַהוּ שֶׁתְּמָאֵן הַשְׁתָּא וְתִעְקְרִינְהוּ לְנִישּׂוּאִין קַמָּאֵי, וְתִתְיַיבֵּם צָרָתַהּ. יֵשׁ מֵיאוּן לְאַחַר מִיתָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, אוֹ לָא? שָׂכְרוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְאָסַר. אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בִּנְצִיבִין, וְאָסַר. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: וּמוֹדֶה רַב, שֶׁמּוּתֶּרֶת לְאָחִיו שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלָיו. פְּשִׁיטָא, הוּא נִיהוּ דְּמַכֶּרֶת בִּרְמִיזוֹתָיו וּקְרִיצוֹתָיו, אֲבָל אָחִיו לָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לִיגְזַר הַאי אַטּוּ הַאי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לוֹ, כָּךְ אֲסוּרָה לָאַחִין. וְהָא אֵינָהּ מַכֶּרֶת בִּקְרִיצוֹתֵיהֶם וּרְמִיזוֹתֵיהֶם? גְּזֵירָה אָחִיו אַטּוּ הוּא. מַתְנִי׳ הַמְגָרֵשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְהֶחְזִירָהּ — מוּתֶּרֶת לַיָּבָם.

4 עירובין פתח ↗

וְהִלְכְתָא בַּעְיַין לְקוּלָּא.

5 עירובין פתח ↗

אַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בְּצוּרַת הַפֶּתַח? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תְּנֵינָא: כִּיפָּה, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בִּמְזוּזָה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. וְשָׁוִין שֶׁאִם יֵשׁ בְּרַגְלֶיהָ עֲשָׂרָה שֶׁהִיא חַיֶּיבֶת.

6 רש"י פתח ↗

מודה רב חסדא בתחתונה - דלגבה הויא מחיצה אבל לגבי עליונה לאו מחיצה היא שאינה רואה את פני עשרה למחיצתה ואי הויא כוליה בגידוד שפיר טפי משום דמשתמשא להדיא עד סוף הגידוד ורואה גובהה יותר על חברתה עשרה ומינכרא מחיצתה:

7 רש"י פתח ↗

במלואה - שאין ברחבה אלא עשר אמות הלכך אסרה עליונה עליה ולא מערבה בהדה כדתנן גדולה מותרת וקטנה אסורה:

8 תוספות פתח ↗

גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין - בפרק שני דגיטין דף טו: פי' בקונטרס כגון בית עמוק חמשה ויש לו מחיצות חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רה"י וקשיא לר"ת דהא אמר בפרק בתרא דף צט: דבור וחוליתה מצטרפין ובשמעתא נמי אמר דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני י' אלא יש לפרש גידוד חמשה גבוה חמשה ונפקא מינה בשתי חצירות זו למעלה מזו ולעליונה כדאמר הכא וצ"ע לענין שבת אם יש לפרש כשיש תל ברה"ר גבוה חמשה ורחב ארבעה ועל גביו עשו מחיצה חמשה שהזורק מרה"ר לתוכו חייב ומתוכו לרה"ר פטור:

1 גמרא אלא התם לאו ה"ט כו'. ועפרש"י. וק"ל דהא אשכחן מחיצה משויא כרם בעריס רפ"ו דכלאים ע"ש:

2 רש"י ד"ה כיון דלא מזדרען. שהמחרישה מעלה עפר תיחוח כו'. תמוה דה"ל לפרש שהזרעים מחלידין את הקרקע כדאיתא בב"ב יט ב ואפי' אינו חורש כגון במפולת יד כדאיתא שם סע"א ועמש"כ שם:

3 גמרא ג' קרפיפות כו' ויחיד בזה ויחיד בזה נעשה כו'. הן לפי הגהת מהרש"ל לקמן וכן ברש"י כאן. פעם ג' ויחיד בזה. היה צריך להוסיף גם בגמרא כאן. אבל לדידי א"צ כלל להגהתו כי כן דרך הש"ס לחסר פעם ג' כמ"ש בס"ד ביבמות קח ב ובס' נת"ע דף ק"א הארכתי בפרט זה:

4 שם והלכתא בעיין לקולא. בס' ב"א הביא בשם האחרונים להקשות דלמאי איצטריך הש"ס לפסוק הלכה לקולא. הא בל"ז ספיקא דרבנן לקולא. וע"ש אריכות דברים בזה. והנה לדעת הרמב"ם וסייעתו לפסוק בכ"מ כאת"ל. הקושיא מעיקרא ליתא. דאיצטריך משום בעיא ראשונה דקאמר בה ואת"ל לחומרא:

5 גמרא א"ל תני מר מידי במחיצה א"ל לא. כהאי גוונא לעיל יא ב וע"ש ברא"ש:

6 רש"י ד"ה מודה ר"ח. שאינה רואה א"פ עשרה כו'. לכאורה לפ"ז תיאסר העליונה אפי' בגידוד עשרה ומחיצה חמשה. וי"ל משום דא"כ הוי מחיצה לאסור כקושיית אביי לעיל צב ב ואפי' לר' זירא שם אשכחנא ליה האי סברא בריש סוכה דמקשה ליה אביי אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים ה"נ דל"ה סוכה ואיכא למימר דהקשה ליה לשטת ר"ז עצמו בהא דלעיל והשיבהו התם דל ע"ק כו' והיינו כעין הא דאין מחיצה לאסור:

7 רש"י ד"ה במלואה. אסרה עליונה עליה אי לא מיערבה בהדה. כצ"ל:

8 תד"ה חייב. הלכך אע"פ שעוברים שם אינו ר"ה כיון שלא נמסר לרבים כו'. לכאורה קשה ממה שכתבו לעיל סוף דף כ"ב דאע"ג דהוו של יחיד הואיל וניחא תשמישתי' וראוי למוסרו לרבים הוו ר"ה ועי' לקמן בתד"ה ואב"א וד"ה ולפלגו :

8 תוספות על עירובין פתח ↗

חייב דברי ר"א - בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצידה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלישנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום וביררו להם מקום מחיצות להיות שלהן ללכת דרך שם בשביל דרכם שאבדו שם ור"א לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אף על פי שעוברים שם אינו רה"ר כיון שלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרינן בפרק שני דף כב: גבי שבילי בית גלגול קאמרת ומתוכה דקאמר ר"א לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטו רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמר בגמרא והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא מתוכה לרה"ר שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית רה"ר אפילו נפלו כל המחיצות סביב והוי כרמלית הכא נמי מקום מחיצה תודה שיהיה כרמלית שאין להם כח בברירתן והא דשבקי רבנן רה"י כדנקט ר"א ונקטי רה"ר משום דר"א דיבר על מקום מחיצה שיהא רה"ר וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רה"י למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש ואפילו כשנפלו כל מחיצותיה נקטי רה"ר שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למינקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה אי נמי להכי נקטי רה"ר להוכיח שתוכה חלוק הרבה מרה"ר שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מרה"ר לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה"י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפילו אין חלוק אלא מעט מרה"ר פטור המוציא מרה"י לתוכה כיון שאין רה"ר ממש:

« רש"ש על עירובין צ״ב ע״ב רש"ש על עירובין צ״ד ע״א »