רש"ש על עירובין צ״ו

1 גמרא לימא דלא כר"ע כו'. עתוי"ט בכריתות שם ד"ה הפסח:

2 רש"י ד"ה מחוורתא. בשבת זמן ולזת"ה קמיפלגי. ל"י מה הכריחו לפ' דלאפוקי גם ב' שנויי האמצעים קאתי. דהלא גם עלייהו ליכא פירכא:

3 תוס' ד"ה דלמא בע"ב. אבל יש לדקדק כו' אלא ודאי מיחייב מדרבנן. לכאורה נראה כוונתם כיון דחייב מדרבנן יכול להוציאם דגם הם נמי לא מיחייבי אלא מדרבנן דק"ש דרבנן הוא וכ"כ להדיא בב"ק פז אבל כאן א"א לפרש כן. דא"כ גם הכא יש לדחות דרשות יכול להוציא ב"ח דרבנן. אלא צ"ל דהכא אזלי בשיטת רש"י בברכות מח דחיובא מדרבנן יכול להוציא ב"ח דאורייתא. ועי' בתשובת ש"א סימן ו' ובט"א ספ"ג דר"ה:

4 גמרא וסתם סיפרא מני ר"י. בהגהת הב"ח וצ"ע מנדה מו. כוונתו דשם אמרינן מאן תנא ס"ע ר"י ואפ"ה משני התם תני לה ולא סבר לה. הנה לעיל ט ב כתבו התוס' דל"א כן אלא ע"ד הראשונים ממנו. והכא למאן שמעת דל"ל רשות ר"מ חבריה. ועוד דא"כ הל"ל רבי יוסי ור"י ור"ש אומרים נס"ר. והעיקר נ"ל דפי' מאן תנא ס"ע ר' יוסי היינו דהוא סדרו. ולכן י"ל דסדריה אליבא דאחרים אף דלא ס"ל. אבל סתם סיפרא ר"י פי' דאליביה סתמו כמו סתם מתניתין ר"מ דהא רבי סדרה. וכן הספרא לדעת הרמב"ם בהקדמתו לס' הי"ד סדרו רב:

5 שם במופסקין דכולי האי כו'. לכאורה נראה דהשתא הדר ביה מתירוצא דבשזורים ובמופסקים לחוד סגיא. וכ"מ מהברייתא דר"ז דל"ת בה אלא מופסקין. אבל בטלה דעתי נגד דעת הראב"ד בפ"ב מהל' ציצית והרמב"ם בתשו' שהביא הכ"מ שם שהצריכו שזורים ג"כ:

6 שם אר"ז לאהבה בריה פוק ת"ל כו'. ר"ה ל ב:

7 רש"י ד"ה דגלימא. לארוג כו' ולא לעשות מהן ציצית טוואם. כצ"ל ולמחוק תיבת שזרינהו ונקודותיו:

8 תוס' ד"ה וכי אדם. וי"ל דקס"ד דבל"ק הוה נמי דרך מלבוש. לפ"ז הא דלא שרו אלא זוג א' ע"כ דל"ל דר"ש בר"י כמ"ש לעיל סד"ה לא ס"ד. אבל לפמש"כ לעיל צה ב בס"ד רבא לשיטתיה ונכון בעז"ה: