מהר"ם על חולין צ״ט

1 בא"ד וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא וכו' והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא וכו'. ר"ל אפי' אין לוקין עליו מדאורייתא מ"מ איסור דאורייתא איכא משום דטעם כעיקר הוי איסור דאורייתא א"כ איך תלינן להקל לומר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וכו' הא בספק איסור דאורייתא אזלינן לחומרא:

2 בא"ד ומין שלא במינו לא שייך רבוי. ר"ל דלא מבטלינן ליה ברוב אלא בס' ככל איסורין ובתרומה בק':

3 בא"ד וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' כיון דלקי בשאינו מינו. ר"ל אבל אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ר"ל דלא לקי מדאורייתא אע"ג דאסור מחמת טעם כעיקר בשאינו מינו מ"מ במין במינו תלינן להקל:

4 בא"ד וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכו'. ר"ל אלא מאי אית לך למימר דמיירי בתרומה דרבנן ה"נ אפילו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא נמי לא קשיא משום דאיירי בתרומה דרבנן ולכך תלינן להקל ואמרינן שאני אומר וכו' כדמשני התם:

5 ברש"י ד"ה שנתבשלו עם עדשים וכו' והכא כיון דנתנה טעם אע"פ שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור וכו' כצ"ל לפי זה הא דילפינן בספרא מקרא דמכל חלבו את מקדשו ממנו שתרומה בק"א היינו יבש ביבש שאין בו כדי נתינת טעם:

6 בתוס' ד"ה לא במאה וכו' ועוד דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר. ר"ל מי דחקו למקשה לפרש דהא דשני ליה המתרץ לא רישא במאה וחד שר"ל מאה וחד של היתר ולכך פריך במאה ואחד אמאי לא בטיל דלמא ה"פ רישא במאה וחד עם האיסור וסיפא במאה עם האיסור ונראה דמשום האי פירכא דחק בקונטרס וכו' אבל מ"מ תקשה ליה הכל דמנא ליה להמקשה לפרש כן דעת התרצן ולפרוך הכי דלמא לא זה היה כוונת המתרץ אלא רישא בק"א עם האיסור וסיפא בק' עם האיסור ולא תקשה מידי:

7 בא"ד ונראה לפרש וכו' הוי סיפא בששים דאי בק"א מי חמיר מין במינו ממין בשאינו מינו בתרוייהו בק' של היתר בטלי וכו' כנ"ל להגיה דהא התוס' מפרשי' ק"א דר"ל עם האיסור דהיינו ק' של היתר וק"ל: