מהר"ם על חולין כ״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

« מהר"ם על חולין כ״ב ע״ב מהר"ם על חולין כ״ד ע״א »

1 בכורות פתח ↗

תָּא שְׁמַע: זָכָר — וְלֹא נְקֵבָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לְמַטָּה ״זָכָר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס.

2 תוספות פתח ↗

כי איצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד - תימה דסותר סתמא דש"ס דרשא דברייתא כדי לדחות ראייתו ומוקי ליה קרא לדרשא אחרת ויש לומר דקים ליה דאצטריך קרא להאי דרשא דהא רבי עקיבא אית ליה דרשא דמשחתם בפרק בתרא דבכורות דף נז. דקסבר מעשר בהמה חל על רובע ונרבע כמו שחל על בעלי מומין ומשמע בפרק המזבח מקדש זבחים דף פה: דאית ליה נרבע בעופות דקאמר רבי עקיבא מכשיר בעלי מומין ולא קאמר ובנרבע הואיל וכשר בעופות ומנא ליה אלא ע"כ מהאי קרא וא"ת א"כ תפשוט דספיקא הוי דאי בריה הוי אצטריך קרא למעוטי וא"כ מנלן דיש נרבע בעופות ונ"ל דמעיקרא ס"ד ודאי דאיצטריך קרא למעוטי אי הוה בריה אבל השתא דמסיק דאצטריך קרא לנרבע ונעבד ס"ל דלבריה לא אצטריך קרא למעוטי דממילא אימעיט מבתורים דומיא דבני יונה מה בני יונה דוקא קטנים אף תורים דוקא גדולים למעוטי תחלת הציהוב שבזה ושבזה דלא הוי לא קטנים ולא גדולים ודרשא דברייתא אסמכתא בעלמא היא ומורי ה"ר אהרן מריגנשפור"ק תירץ דאינו סותר השתא דרשא דברייתא דתרי מיעוטי כתיבי מן התורים או מן בני היונה חד למעוטי נרבע ונעבד ולאפוקי מדרשא דמשחתם ואידך למעוטי תחלת הציהוב וקמי שמיא ודאי גליא אי קטנים הוו אי גדולים הוו ואי קטנים הוו ממעטינהו מן התורים ואי גדולים הוו ממעטינהו מבני היונה ואנן הוא דלא ידעינן מהי ממעטינהו והשתא אי בריה הוו אתי נמי שפיר כמו שפירש לפי המסקנא דחד למעוטי בריה וחד למעוטי נרבע ונעבד ומעיקרא ס"ד דאצטריך תרוייהו לבריה דאי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטי להו אלא או מגדולים או מקטנים ואם הביא משניהם הוה נפיק ממה נפשך אבל ק"ק על פירושו דאי אתא קרא לאשמועינן שהם או גדולים או קטנים אף ע"ג דקמי שמיא גליא א"כ מאי פריך בסוף על אלו מומין שהבאתי לעיל מני אילימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא נימא דקרא מיעט לאנדרוגינוס או משום שהוא זכר משונה או משום דאשמעינן שהוא נקבה ואנן הוא דלא ידעינן הוי ספק אלא משמע אם קמי שמיא גליא שהוא נקבה לא היה לו להשמיענו והא דאיכא תרי מיעוטי איכא למימר דאתא חד לנרבע וחד לנעבד ויותר נראה דנרבע ונעבד נפקי מחד מיעוטא אלא אצטריך חד מיעוטא לתורים וחד לבני יונה ולמאי דס"ד נמי מעיקרא דאתא למעוטי בריה אצטריך תרי מיעוטי חד למעוטי תורים וחד לבני יונה:

4 תוספות פתח ↗

תמות וזכרות בבהמה - בת"כ דריש לה מדכתיב תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומחוסר אבר דפסול בעוף נפקא ליה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף בפ"ק דקדושין דף כד: ולא כמו שפירש כאן בקונטרס משום הקריבהו נא לפחתך וא"ת ל"ל קרא לפסול מחוסר אבר והא אפילו לבני נח נמי אסור דליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור וי"ל משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות סנהדרין דף נט. דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ולכך הוצרך לשנותה כדי לאסור לזה ולזה וא"ת ל"ל קרא דאין תמות וזכרות בעופות מדאצטריך מן העוף לאסור מחוסר אבר ידעינן דאין מום פוסל בעוף דאי פוסל למה לי מן העוף ויש לומר דאי לאו קרא דאין תמות וזכרות בעופות ה"א דמום פוסל בעוף ומן העוף אתא לאסור אפילו הנך מומין דשרו בבהמה דקרא דמן העוף לאסור אתא ולא להתיר ואין להקשות נמי מדאיצטריך מן התורים לנרבע ונעבד שמעינן שפיר דאין מום פוסל בעופות דאיכא למימר דאיצטריך מן התורים משום דסלקא דעתין כיון דעופות ליתנהו ברובע ליתנהו נמי בנרבע כדפרישית לעיל:

5 תוספות פתח ↗

דאמר מייתי ומתני - הקשה ריב"א בשלמא נסכים יכול להביא שיעור נסכי איל ולהתנות שאם הוא כבש שיהא המותר לנדבה כרבי עקיבא דאמר בפרק כל התדיר זבחים דף צא: המתנדב יין מנסכו לספלים ואפילו לרבי טרפון דאמר לאישים משמע דלא פליגי אלא באומר הרי עלי יין סתם ולא פירש לנסכים אבל אם פירש מודה דאזיל לספלים אבל במנחה היכי מתני הא אין בלילתן שוה דשל כבש בלילתו רכה שלש לוגין לעשרון ושל איל בלילתו עבה שני לוגין לעשרון ותנן פ"ק דמנחות דף יא. ריבה שמנה או שחיסר פסולה ותנן נמי אין מערבין מנחת כבשים בשל אילים ופרים וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד ושיעור מנחת איל בכלי אחד ומתנה שהאחד מהן יהיה נדבה אי אפשר לעשות כן דמנחת נדבה נקמצת ומנחת נסכים כולה כליל כדתניא בהדיא בפרק אלו מנחות מנחות דף עד: ותירץ ריב"א דודאי כשמתנדב מנחה סתם אז היא נקמצת אבל אם מפרש מנחת נסכים הויא כולה כליל ואמרינן מתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום והשתא יכול להתנות שפיר:

6 חולין פתח ↗

וְאִי דְּרַבִּי מֵאִיר, לְרַבִּי מֵאִיר, מִדְּלָקֵי עֲלֵיהּ – חָמֵץ הוּא.

7 מנחות פתח ↗

בְּתַפּוּחִים. מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמְרוּ: מַחְמִיצִין. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי לַהּ בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן. כְּמַאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן: תַּפּוּחַ שֶׁרִיסְּקוֹ, וּנְתָנוֹ בְּתוֹךְ הָעִיסָּה, וְחִימְּצָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּמַאן? לֵימָא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, וְלָא רַבָּנַן? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, נְהִי דְּחָמֵץ גָּמוּר לָא הָוֵי, נוּקְשֶׁה מִיהָא הָוֵי. אָמַר רַבִּי אִילָא: אֵין לְךָ הַקָּשָׁה לִקְמִיצָה יוֹתֵר מִמִּנְחַת חוֹטֵא. רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אָמַר: מִנְחַת חוֹטֵא מְגַבְּלָהּ בַּמַּיִם, וּכְשֵׁרָה. לֵימָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: כְּמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן, וּמָר סָבַר: לִכְמוֹת שֶׁהָיוּ מְשַׁעֲרִינַן. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן, וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מַאי ״חֲרֵיבָה״? חֲרֵיבָה מִשֶּׁמֶן, וּמָר סָבַר חֲרֵיבָה מִכׇּל דָּבָר. תְּנַן הָתָם: בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח, וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵךְ, מִשְׁתַּעֲרִין לִכְמוֹת שֶׁהֵן. רַב וְרַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: מִשְׁתַּעֲרִין כְּמוֹת שֶׁהֵן, שְׁמוּאֵל וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמְרִי: מִשְׁתַּעֲרִין לִכְמוֹת שֶׁהֵן. מֵיתִיבִי: בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר, וְתָפַח וְעָמַד עַל כְּשִׁיעוּר – טָהוֹר לְשֶׁעָבַר, וְטָמֵא מִיכָּן וּלְהַבָּא! מִדְּרַבָּנַן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: וְכֵן בְּפִיגּוּל, וְכֵן בְּנוֹתָר. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא, הַיְינוּ דְּאִיכָּא פִּיגּוּל וְנוֹתָר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, פִּיגּוּל וְנוֹתָר בִּדְרַבָּנַן מִי אִיכָּא? אֵימָא: וְכֵן בְּטוּמְאַת פִּיגּוּל, וְכֵן בְּטוּמְאַת נוֹתָר. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְטוּמְאַת פִּיגּוּל וְטוּמְאַת נוֹתָר דְּרַבָּנַן הִיא, כּוּלֵּי הַאי בִּדְרַבָּנַן לָא עֲבוּד רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: בְּשַׂר זְקֵנָה שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר, וְצָמַק פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר – טָמֵא לְשֶׁעָבַר, וְטָהוֹר מִיכָּן וּלְהַבָּא. אָמַר רַבָּה: כֹּל הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה בֵּיהּ, וְהַשְׁתָּא לֵית בֵּיהּ – הָא לֵית בֵּיהּ, וְכֹל הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה בֵּיהּ וְהַשְׁתָּא הֲוָה בֵּיהּ – מִדְּרַבָּנַן. כִּי פְּלִיגִי, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְצָמַק וְחָזַר וְתָפַח, דְּמָר סָבַר: יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא, וּמַר סָבַר: אֵין דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא. וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּיֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרִין? וְהָתְנַן: כְּבֵיצָה אֳכָלִין שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה וְנִתְמַעֲטוּ, וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת, כְּזַיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וּכְזַיִת פִּיגּוּל, וּכְזַיִת נוֹתָר, וּכְזַיִת חֵלֶב – טְהוֹרִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וָחֵלֶב. הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְתָפְחוּ – טְמֵאִין, וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וָחֵלֶב. תְּיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרִין! תְּיוּבְתָּא. תָּא שְׁמַע: תּוֹרְמִין תְּאֵנִים עַל הַגְּרוֹגְרוֹת, בְּמִנְיָן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לִכְמוֹת שֶׁהֵן מְשַׁעֲרִינַן – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּמוֹת שֶׁהֵן – הָוֵה לֵיהּ מַרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת. וּתְנַן: הַמַּרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת – פֵּירוֹתָיו מְתוּקָּנִים, ומַעְשְׂרוֹתָיו מְקוּלְקָלִין. אֶלָּא מַאי לִכְמוֹת שֶׁהֵן? אֵימָא סֵיפָא: גְּרוֹגְרוֹת עַל הַתְּאֵנִים בְּמִדָּה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כְּמוֹת שֶׁהֵן – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לִכְמוֹת שֶׁהֵן – מַרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת הוּא. אֶלָּא, הָכָא בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה עָסְקִינַן, וְרֵישָׁא בְּעַיִן יָפָה, וְסֵיפָא בְּעַיִן יָפָה הִיא. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אַבָּא הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר גְּרוֹגְרוֹת שֶׁבַּמַּקְצוּעַ עַל תִּשְׁעִים שֶׁבַּכַּלְכַּלָּה, וְאִי בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה, עֶשֶׂר מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אֶלָּא הָכָא בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר עָסְקִינַן, וְאַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל הוּא. דְּתַנְיָא: אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גּוֹמֵל אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ – בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד וּבְמַחְשָׁבָה, כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר נִיטֶּלֶת בְּאוֹמֶד

9 חולין פתח ↗

וּתְהֵא פָּרָה כְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה מִקַּל וְחוֹמֶר: וּמָה עֶגְלָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – הוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה, פָּרָה שֶׁהוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה – אֵינָהּ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה?

1 ד"ה כי אצטריך קרא למעוטי נרבע ובו' אבל קשה על פירושו וכו' א"כ מאי פריך בסוף על אלו מומין וכו' נימא דקרא מיעט לאנדרוגינוס או משום שהוא זכר משונה או משום שהוא נקבה כצ"ל. פי' ונקבה פסולה לעולה:

2 בא"ד ואנן הוא דלא ידעינן ולכך הוי ספק וכו' כצ"ל:

3 בא"ד אלא משמע אם קמי שמיא גליא שהיא נקבה לא היה לו להשמיענו. ר"ל דהא פשיטא דנקבה היא פסולה לעולה אפילו היא נקבה גמורה בלי שום שינוי ולא דמי להא דכתבו התוס' לעיל גבי שילוח טמאים דלא ידעינן אי מזכר ממעט לה אי מנקבה ממעט לה דשאני התם דאם היא נקבה גמורה חייבת בשילוח וממעט לה קרא מטעם שהיא נקבה משונה אבל הכא דנקבה ודאית נמי פסולה אם קמי שמיא גליא דנקבה היא לא היה לו להשמיענו וא"כ ה"ה גבי תורים ובני יונים כיון דקמי שמיא גליא אי קטנים או נדולים הם לא היה לנו להשמיענו ולכך נדחה פירושו של הר"ר אהרן וכ"ת א"כ לפי מה שפירשנו יקשה עלינו למה לי תרי מיעוטים מן התורים או מן בני יונים זה אין קושיא כלל דהא דאיכא תרי מיעוטי איכא למימר וכו' כך הוא המשך וקישור דבריהם של התוספות בדבור זה:

4 ד"ה כי משחתם בהם מום בם וכו' אלא ודאי כולהו דרשי להו ואפי' הכי אצטריך וכו'. ר"ל ואי תימא כיון דכולהו דרשי דרשא דמשחתם ממילא נשמע נמי מינה דכל שהמום פוסל בו דבר ערוה וע"ז נמי פוסלים בו וגבי בהמה כתיב תמים דפסול ביה מום א"כ ל"ל קרא דמן הבהמה וגו' להוציא את הנרבע ואת הנעבד וכו' ותירץ ואפ"ה אצטריך מן הבהמה וכו' דאי לאו דכבר שמעינן גבי קדשים דבהמה דאסר בה מום ודבר ערוה וע"ז לא הוי דרשינן מקרא דמשחתם דמום ודבר ערוה וע"ז הא בהא תליא אלא השתא דכבר אשכחן גבי קדשי בהמה ששוים מום ודבר ערוה וע"ז דרשינן נמי הכי מקרא דמשחתם והא בהא תליא:

5 ד"ה דאמר מייתי ומתנה וכו' וכי תימא דמייתי שיעור מנחת כבש בכלי אחד וכו' אי אפשר לעשות כן וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים דסתירה זו אינו מקושרת עם הוכי תימא דהא בלא וזה נמי אפי' איירי דמייתי הכל בכלי אחד נמי חיה יכול להקשות היאך יכול להתנות שיהא המותר לנדבה הא אינם שוים דמותר נסכים כולה כליל ומנחת נדבה היא נקמצת וק"ל:

6 ד"ה ואי דר"מ לר"מ וכו' מיהו מצינו לפרש דה"ק וכו'. ר"ל דאין כוונת המקשה שהקשה מדלקי חמץ הוא דר"ל פשיטא דיוצא בה משום חמץ אלא ר"ל פשיטא ראינו יוצא בה משום מצה וחמץ גמור נמי לא הוי א"כ פשיטא דלא יצא בה כלל ואי פשיטא לך דילפינן חמץ דתודה מחמץ דפסח אע"ג דאינו חמץ גמור א"כ פשיטא דיצא בה משום חמץ כן הוא כוונת המקשה וק"ל:

7 בא"ד והא דמשמע התם דלכ"ע אין מחמיצין בחמץ נוקשה וכו'. והתם משמע דחמץ נוקשה הוי היינו לכתחלה וכו' כצ"ל וע"ש במנחות ריש דף נ"ד:

8 ד"ה ותהא פרה כשרה בעריפה מק"ו וה"ה דה"מ למפרך הכי אכל חולין וקדשים כצ"ל. ור"ל וה"ה דה"מ למפרך דכל קדשים וכן כל חולין יהיו כשרים בעריפה מק"ו ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה וכו':

9 ד"ה פרה שהיא כשרה וכו' ול"נ דכיון דאיכא מיעוטא בפרה וכו' כצ"ל וגליון הוא ואינו מדברי התוס':

« מהר"ם על חולין כ״ב ע״ב מהר"ם על חולין כ״ד ע״א »