מהר"ם על חולין י׳

1 בתוס' ד"ה וישתה וכו' בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע מפניו כך היא הגירסא הנכונה וד"ל דכחוט השערה הוא ולכך לא קא חזי ליה כ"כ מהר וכ"ת כיון שכ"כ דק הוא כחוט השערה איך הוא באפשר שבוקע הקרקע ועולה לכך קאמר ורשות נתנה לקרקע וכו' ויש עוד לפרש בדרך אחר אבל לא יתיישב כ"כ:

2 ד"ה עד שיאמר ברי לי וכו' והא דאמר רב נחמן לילתא וכו' אין הגירסא כך בגמרא שלפנינו דשם בפ' בתרא דנדה איתא התם דאשתו של ריש גלותא דלא רצתה לטבול ואזל רב נחמן בר יצחק לפייסה וכו' וא"ל דודי חסרת וכו' ודקדקו התוס' משום דמדקאמר דודי חסרת פי' קדרות להחם בהן מים חמין משמע דכל הגוף צריך רחיצה דאילו לחפיפת הראש לחודיה לא צריך כ"כ כלים הרבה להחם מים חמין:

3 בא"ד ועוד אומר ר"ת דהכא מיירי לטהרות. פי' ולעולם איירי הכא אפי' אם סמוך לחפיפה טבלה ואפי' הכי לא עלתה לה טבילה משום דבטהרות החמירו יותר:

4 ד"ה והא הכא דודאי טבל פי' קרוב לודאי היא וכו'. נראה דכתבו כן משום דקשה להו לתוס' מה ענין ודאי וספק זה לודאי וספק של פגימת הסכין דפריך מינה לכך כתבו דקרוב לודאי וכו' כיון שנתעסק באותו מין וכו' והוי כאילו אמר דמה שנתעסק באותו מין הוא ודאי חוצץ ובטבילה הוי ספק חציצה והשתא הוי דומיא להך דפגימת הסכין ואפילו הכי אמרינן דלא עלתה לו טבילה א"כ ש"מ דספק מוציא מידי ודאי:

5 ד"ה סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכו' ועי"ל דהכא טעמא משום דעצם ודאי פוגם. ר"ל דטעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי לחוד לא מהני ועיקר הטעם הוא משום דעצם ודאי פוגם וכו' ואין ספק מוציא מידי ודאי:

6 בא"ד והא דאמרינן בסמוך גבי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא וכו'. ר"ל ואמרינן בגמ' ואי בעית אימא כרב הונא דאי כרב חסדא מכדי מתלי תלינן וכו' והלא לא מכשיר אלא במקום שיש כאן ודאי להיתר וספק לאיסור דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו גבי עצם דודאי פוגם אכל הכא מאי ודאי איכא למיתלי דאפגם במפרקת דבתרייתא ולהכשיר כולהו יותר ממה שנאמר דאפגם בעצם המפרקת דקמייתא ולכך נימא דהקמייתא לחודה כשרה והאחרות אסורות לכך קאמר איכא למימר דלא כרב חסדא וכו' משום דג"כ קרוב לודאי דבעצם המפרקת דבתרייתא אפגם וכו':

7 בא"ד והשתא פריך שפיר בתר הכי כל ספק לאתויי מאי כו'. ר"ל דבשמעתין איכא לאקשויי דפריך בתר הכי כל ספק לאתויי מאי וכו' ומשני לא לאתויי ספק שהה וכו' ופריך ומ"ש ומאי פריך וכי לא ידע שנויא דלעיל דמשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וכ"ת אין ה"נ דהאי מקשה לא ידע א"כ תקשה ליה בלא זה מ"ט דרב חסדא דמכשיר ע"כ צ"ל או מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי או מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי וא"כ מאי פריך הכא ומ"ש הא שנא ושנא הוא ועוד מאי משני לא לאתויי ספק שהה מאי קמ"ל פשיטא דספק שהה אסור אבל לפי דרך זה אתי הכל שפיר דכל עיקר טעמו דרב חסדא דמכשיר בסכין הוא מטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי והוי ספק ספקא ונוטה יותר להתיר מלאסור ולכך פריך בתר הכי מאי לאו לאתויי כה"ג ומשני לא לאתויי ספק שהה דנוטה ג"כ להתיר יותר מלאסור והשתא פריך שפיר ומאי שנא דאע"ג דהמקשה ידע שפיר טעמא דסכין אתרעי וכו' אעפ"כ פריך משום דהאי טעמא דסכין אתרעי וכו' לא מהני אלא דמטעם זה קרוב לודאי להכשיר ובספק שהה נמי קרוב לודאי להכשיר וא"כ כיון דתרוייהו קרובים לודאי להכשיר מ"ש זה מזה ומשני דאפילו הכי הכא דסכין אתרעי וכו' יש קרוב לודאי להכשיר יותר מלגבי ספק שהה לכך לא מוקמינן האי ריבוייא דכל ספק אספק פגימת סכין אלא אספק שהה וק"ל:

8 ברש"י ד"ה יכול יהא לו רשות לילך לביתו וכו'. הא דפירש רש"י ברישא דמתני' דקאמר יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר דר"ל יכול יהא לו שהות לילך לתוך ביתו ולחזור כו' ובסיפא דקאמר מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר וכו' פי' הלך לתוך ביתו והסגיר על ידי חבל ארוך וכו' נ"ל משום דברישא דקאמר ויצא הכהן וכו' יכול וכו' ת"ל אל פתח הבית משמע שבא התנא לדקדק על היציאה לחוץ למעוטי שלא יצא כלל מפתח הבית והלאה אפילו אם רוצה לילך לתוך ביתו לחזור וכ"ש אם אינו חוזר אלא שרוצה לסגור ע"י חבל ארוך אכל בסיפא דבא לרבות וקאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע דבכל ענין מרבה המקרא שהסגרו יהא הסגר אפי' אינו חוזר כלל אלא שסוגר בתוך ביתו ע"י חבל ארוך דהא קאמר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ משמע בכל ענין והוכרח רש"י לפרש הסיפא כן דר"ל דמסגיר ע"י חבל ארוך דאל"כ לא הויא דלא כרב אחא כלל ולא הוי מייתי גמרא ראיה כלל וק"ל אבל עיין בנדרים דף נ"ו דשם פרש"י ברישא בענין אחד:

9 בתוס' ד"ה ודלמא אדנפיק וכו' אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכו'. לפום ריהטא משמע דהריעותא הוא מה שנמצאת הסכין פגומה וא"כ אי אפשר לפרש קושיית התוס' בענין אחר אלא שמקשין ארב חסדא דמכשיר אע"ג שנמצאת ריעותא בסכין וא"כ יש לדקדק היכן מצינו שום משמעות בשמעתין דטעמו של רב חסדא דמכשיר משום איזה חזקת היתר והלא משמע בכולא שמעתין דלא מכשיר רב חסדא אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי ומטעם דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ואדרבה מטעם חזקה פריך לעיל ארב חסדא דקאמר בשלמא רב הונא כשמעתיה דקאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אלא רב חסדא מאי טעמא וכו' והיה אפשר לפרש דגם טעמו של רב חסדא הוי מטעם דמוקמינן הסכין אחזקתיה שהיה ברוק ואמרינן השתא הוא דאתרעי וכמו שכתב הר"ן וז"ל וטעמיה דרב חסדא דכיון דהאי ריעותא בסכין הוא דאתיליד ולא בבהמה וסכין היה בחזקת בדוק ממשיכים חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם וכו' עכ"ל אבל דוחק הוא לומר שהתוס' ג"כ יכוונו לזה דהא התוס' פירשו לעיל סכין אתרעי בהמה לא אתרעי דהוי מטעם ספק ספקא ולא כדברי הר"י ע"כ נ"ל דקושיית התוס' היא אדברי רב הונא דס"ל בנמצאת הסכין פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום השחיטה פסולה מטעם דמוקמינן בהמה אחזקתה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אע"ג דאיכא ריעותא בחזקה דהרי שחוטה לפניך והא דכתכו התוס' אכל היכי דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה אין ר"ל שהריעותא הוא שהסכין נמצא פגום אלא ר"ל אבל היכי דאיכא ריעותא בחזקה כגון בדין סכין שנמצאת פגומה דפוסל רב הונא מטעם חזקה אע"ג דאיתרע חזקה דהרי שחוטה לפניך וק"ל אבל מ"מ יש לתמוה לפי זה שלא הקשו התוס' אהא דאמרינן לעיל דאם בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובים דתלינן להתיר מטעם דמשנשחטה בחזקת היתר עומדת אע"ג דהחזקה אתרעי דהא אתיליד ביה ריעותא שהרי הבני מעיים נקובים לפניך והוי דומיא מה שהביא אחר כך מאחד משנים שנטמאו דמטעם החזקה תולין להקל ומטהרין לשניהן אע"ג דאיכא ריעותא דהרי שרץ לפניך והאחד נטמא בודאי וק"ל: