מהר"ם על חולין כ״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

מפרשים:
1 ד"ה אמר קרא וכו' דמשמע בפ"ב דזבחים דחוקה לא הויא עיכובא ממשמעותו אלא מגזרה שוה וכו'. הלשון הוא מגומגם ור"ל דשם משמע דממשמעותא רחוקה לא ילפינן עיכובא מדהצריך שם למילף מג"ש דלא רחץ ידים חילל:
2 ד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' וא"ת קינים גופייהו מנא לן וכו'. נ"ל דלאו אתחלת דברי התנא דקאמר והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' מקשו התוס' משום דהא נמי איכא לתרץ כמו שתירצו התוס' לעיל ק"ו דהכא דהוה כמו במה מצינו או דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר אלא אמסקנא דמלתא מקשו דמסיק ת"ל ועשהו הטאת הגורל עושהו חטאת וכו' א"כ נימא ק"ו איפכא ונילף דבקיני' גופייהו קידש הגורל ק"ו מחטאת דיום כפורים:
3 ד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' והשתא פריך וכו' אמאי אצטריך בזאת דלא כתיב חוקה בדברים הנעשים בחוץ וכו' אלא ודאי אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ואפי' כתיב נמי חוקה בדברים הנעשים בחוץ הוה דרשינן ק"ו כצ"ל. ור"ל דשם בפ' טרף בקלפי יליף מקרא בזאת דלא קאי חוקה אלא אדברים הנעשים בפנים:
4 ד"ה זאת ללוים וכו' אבל התם אי למעוטי זב קא אתי ה"ל למכתב זאת היא טומאת הזב וכו' כצ"ל:
5 ד"ה נתמלא זקנו וכו' וי"ל דכשהביא ב' שערות וכו' אבל ליעשות שליח צבור קבוע וכו'. ויש לתמוה דאהא דקתני נושא את כפיו לא תירצו התוס' כלום וצ"ל דס"ל לתוס' דלענין נשיאות כפים נמי יש לחלק הכי דמשהביא ב' שערות יכול לישא את כפיו אפי' הוא לבדו בלא כהנים אחרים גדולים אבל לא בקביעות כ"א באקראי אבל אינו נושא כפיו בקביעות ובתעניות בלא כהנים אחרים עד שנתמלא זקנו וכן הוא בתוספות דמגילה דף כ"ד ד"ה ואין נושא כפיו ועוד שם בתוס' דהא דקתני הכא נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור וכו' היינו שליח צבור בקביעות ודלא כפי' רש"י הכא דפירש לתקוע שופר ולנדות וכו' ולירד לפני התיבה היינו שמורידין אותו לפני התיבה להתפלל בתענית צבור כדתנן אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל כן מוכיח שם מתוס' בד"ה ואינו עובר לפני התיבה ומהדבור שאחריו המתחיל ואין נושא כפיו וכו' וא"כ היה נראה להגיה כאן בתוס' אבל ליעשות שליח צבור קבוע או להתפלל בתענית וכו' אינו נעשה עד שיתמלא זקנו וכו' וכן הגיה בספר ח"ש:
6 בא"ד כדאמרינן גבי שיר בין רגלי הכהנים היו עומדים וכו'. עיין בערכין דף י"ד דשם הגירסא במתני' בענין אחר ובלוים איירי:
7 ד"ה וגבו טהור וכו'. אפי' נגע שרץ ביד שבגבו וכו' כצ"ל ובהיסט ע"ג אבן מסמא כצ"ל:
8 ד"ה או אינו אלא א"כ נגע וא"ת והא מדכתב רחמנא תוכו ולא תוך תוכו ש"מ דמקבל טומאה מאוירו וכו'. דברי התוס' תמוהים דמה ענין זה לקבלת טומאה מאוירו וצ"ל דהתוס' הוה ס"ד בקושייתם דאי לא דמקבל טומאה מאוירו מה צריך קרא למעט תוך תוכו דמהיכי תיתי שיטמאו האוכלין המונחים בכלי הפנימי כיון שהכלי הפנימי עצמו אינו נטמא אלא ודאי ה"א דכיון דהטומאה באויר החיצון הוי כאילו הוא נמי באויר הפנימי שהפנימי נטמא מהאויר החיצון הנכנס לאויר הפנימי:
9 בא"ד ול"נ דקרא קמא הוה מוקמינן שמקבל טומאה מאוירו ולא דרשינן תוכו ולא תוכו של אחר אלא בתר דקי"ל מקרא אחרינא וכו' כצ"ל וגליון הוא ור"ל דאי לא כתיב ההוא ריבויא דילפינן מניה ג"ש דמקבל טומאה מאוירו הוה מוקמינן לההוא קרא דממעטינן מיניה השתא תוכו של אחר הוה מוקמינן ליה לקבל טומאה מאוירו ולא הוה דרשינן כלל תוכו של זה ולא תוכו של אחר אבל השתא דאיכא עוד ריבויא דילפינן מיניה שמקבל טומאה מאוירו אז מוקמינן ההוא תוכו השני לתוכו של זה ולא תוכו של אחר וק"ל:
10 ד"ה אלא א"כ נגע כו' ועוד הקשה הר"י כהן וכו' למה לי וכו'. והא דלא הקשה נמי אק"ו הראשון דל"ל קרא דוכל כלי פתוח וכו' למילף מיניה דלא יהא כלי חרס מיטמא מגבו מק"ו דהא כיון דכלי חרס אינו מיטמא מאוירו תו ליכא ק"ו משום דאיכא לתרץ דה"א דכלי חרס מיטמא מגבו משום דבסתם כלים כתיב וכל הכלי אשר יגע בו הזב וגו' וק"ו דנקיט לקמן לא נקטי' אלא לרווחא דמלתא כמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך ד"ה ומה כלים וכו':
11 בא"ד אבל למה דפרישית דה"א תוכו של זה מקבל טומאה במגע ולא תוכו של אחר קשה. ר"ל דכיון דכבר הוי ילפינן מתוכו שאין שאר כלים מטמאין מתוכן במגע א"כ היאך אפשר למילף מק"ו דמה כלי חרס שמיטמא מתוכו במגע אינו מיטמא מגבו שאר כלים דאינן מיטמאין מתוכן במגע וכו' דגם מגבו לא יקבלו טומאה א"כ היכי מצינו טומאה לשאר כלים: