מהר"ם על חולין קכ״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין קכ״ג
1 אַיְבוּ אַמְרַהּ, וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ עֲבוֹדָה.
2 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו – אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, וּמִינַּהּ: מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל – חוֹזֵר.
3 תָּנוּ רַבָּנַן: לִיגְיוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְנִכְנַס לְבַיִת – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן וְלִיגְיוֹן שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי קַרְקִפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּנָּח בְּרֹאשׁ מְלָכִים.
4 מַתְנִי׳ הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה –
5 לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה.
6 וּלְחֵמֶת – עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.
7 הַמַּרְגִּיל – כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹ חִבּוּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.
8 גְּמָ׳ מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?
9 אָמַר רַב: טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט, רַבִּי אַסִּי אָמַר: טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא.
10 מֵיתִיבִי: הַמַּפְשִׁיט כְּשִׁיעוּר הַזֶּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ, הַנּוֹגֵעַ בַּמּוּפְשָׁט טָהוֹר. מַאי לָאו אֲפִילּוּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר? לָא, לְבַר מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר.
11 תָּא שְׁמַע: בְּעוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא. עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא, הָא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר. תָּנָא: כׇּל טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר, עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר קָרֵי לֵיהּ.
12 תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה, וְטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר.
13 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטֶפַח רִאשׁוֹן.
14 תָּנָא: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח. וְהָא תַּנְיָא: טִפְחַיִים!
15 אָמַר אַבָּיֵי: טֶפַח כָּפוּל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח כָּפוּל.
16 תְּנַן הָתָם: טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רוּבָּהּ – שׁוּב אֵינוֹ חִבּוּר, וּטְהוֹרָה.
17 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַלִּית טְבוּלַת יוֹם.
18 דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ, לָא חָיֵיס עֲלַהּ וְקָרַע לַהּ רוּבַּהּ. אֲבָל טַלִּית שֶׁאֵינָהּ טְבוּלַת יוֹם – לָא, גְּזֵרָה דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמִיקְרְעַהּ רוּבַּהּ.
19 אָמַר רַבָּה: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה, וְעוֹד –
20 עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.
21 אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: דְּקָא אָמְרַתְּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה – קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ.
22 וּדְקָא אָמְרַתְּ, עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר – כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן.
23 תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּמֵאָה וּבִטְהוֹרָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה.
24 הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה – טָהוֹר, אַמַּאי? לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד אֶלָּא כְּדֵי אֲחִיזָה, וְקָא נְגַע בְּטוּמְאָה, וְקָא מְטַהֲרִינַן לֵיהּ!
25 אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.
26 תִּינַח טָמֵא בַּטְּהוֹרָה, טָהוֹר בִּטְמֵאָה – טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! בִּטְרֵפָה.
27 טְרֵפָה בַּת טַמּוֹיֵי הִיא? אִין, כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.
28 תָּא שְׁמַע: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.
29 הָא בְּגָמָל – אֵינוֹ חִבּוּר.
30 לָא תֵּימָא הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אֵימָא: בְּעוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר אֵינוֹ חִבּוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.
31 אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר.
32 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר – חֲלִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים.
33 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר טָמֵא מִדְרָס, חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים – כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. כִּי מְמַעֵיט לֵיהּ מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא חֲלִים!
34 כִּי קָאָמְרִי דַּחֲלִים, הֵיכָא דְּקָא צָרֵי לֵיהּ לְהֶדְיָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְקַצֵּעַ וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ סְבִיבוֹתָיו.
35 מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה – הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר, וְאַמַּאי? לֵימָא חֲלִים! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אָבִין: רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל.
36 מֵתִיב רַב יוֹסֵף: עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר. אַמַּאי? הָא חֲלִים וְקָאֵי!
37 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימָא סֵיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר.
38 אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹמֵר הֶעָשׂוּי לִנָּתֵק מֵאֵלָיו קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: הָוֵי שׁוֹמֵר, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי שׁוֹמֵר.
39 מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ? חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה
פירוש מהר"ם על חולין קכ״ג
1 ברש"י ד"ה ועוד שעל הצואר וכו' כדרך שהחזה עושה דהא דכולו חבור דקתני לאו דוקא וכו'. מתוך לשון זה של רש"י משמע שהוא מפרש דבבא זו דעור שעל הצואר שהיא פלוגתא דר' יוחנן בן נורי וחכמים קאי אבבא דלעיל מיניה המרגיל כולו חבור וקאמר ר' יוחנן בן נורי דהא דקתני המרגיל כולו חבור לאו דוקא הוא אלא ר"ל עד החזה הוה העור המופשט חבור אבל לאחר שהופשט החזה ולא נשאר כי אם העור שעל הצואר אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה כו' משום דעור של הצואר מעצמו נפשט וחכמים ס"ל דעור של הצואר הוה נמי חבור והא דקתני המרגיל כולו חבור הוי דוקא אבל לא משמע כן לקמן בשמעתין דמסיק דבשומא העשוי לנתק מאליו קמפלגי ורש"י בעצמו פי' שם בענין אחר דלא איירי לענין עור הנפשט אלא דהנוגע בעור של הצואר נגד הבשר אינו טמא לר"י בן נורי:
2 ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' אעפ"י שיש בשיריה שלש על שלש ועדיין ראויה לקבל טומאה טהורה מטומאתה ראשונה וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:
3 בסוף א"ד שמע מינה דתו לא פש עלה מידי כצ"ל:
4 בתוס' ד"ה טהור המופשט וכו' ונראה משום דבכדי אחיזה ואילך יכול לאחוז בבשר עצמו וכו'. לפי טעם זה לא יתיישב אמאי בחמת הוי יד עד שיפשוט את החזה ובמרגיל כולו חבור והא יכול גם כן לטלטל בבשר עצמו ואפשר דמשום זה כתבו התוס' טעמא אחרינא וקאמרו אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט וכו' וסיימו בדבריהם וכן בחמת עד שיפשיט את החזה וכו' כאילו אמר דלפי טעם הראשון לא יתיישב הא דחמת אבל לפי טעם השני יתיישב שפיר וק"ל:
5 בא"ד וי"מ כולה מתניתין משום שומר כו' וכ"ש פחות וכו'. ר"ל לאפוקי אי הוי הטעם משום יד הוי כדי אחיזה דוקא דפחות מכדי אחיזה לא מקרי יד כלל:
6 בא"ד אבל משום יד א"א לפרש דלרב אסי דאמר טפח סמוך לבשר וכו'. ר"ל דבשלמא לרב דמטהר כל המופשט יש ליישב כטעם השני דלעיל לאחר שהפשיט כדי אחיזה שוב אין קשה להפשיט וכו' ולכך אין דרך לטלטלו ולהכי שוב אין תורת יד עליו אבל בחמת עד שיפשיט החזה דפעמים שמניחו כך וצריך לטלטלו ולכך כל המופשט יש לה תורת יד דע"י כולו הוא מטלטל אבל לרב אסי דאמר דטפח הסמוך לבשר טמא ש"מ דאיהו ס"ל דלא מקרי יד אלא הטפח הסמוך לבשר משום דעל ידה הוא מטלטל ולכך בכדי אחיזה הוי הוא הטפח הסמוך לבשר ולהכי מקרי יד אבל מכאן ואילך משהופשט יותר לא מקרי הראשון יד דאין צורך בו לצורך הטלטול אלא אותו הטפח הסמוך לבשר א"כ גבי חמת נמי נימא הכי כיון דאין צורך בעור לצורך הטלטול כי אם אותו טפח הסמוך לחזה דמאי שנא בין חזה לשאר אברים וכו' אבל אי הוי הטעם משום שומר יתיישב שפיר גם לרב אסי דבחמת עד החזה מקרי הכל שומר ובמפשיט פשיט הוא דאע"ג דלאחר שהופשט כדי אחיזה לא מקרי שומר מ"מ אותו טפח הסמוך לבשר טמא משום יד וק"ל:
7 בא"ד הר"ר יעקב מאורלינש. ר"ל זהו פירושו של הר"ר יעקב מאורלינש:
8 בא"ד ולפי פירושו לא מטמא בת"כ. ר"ל לפי פירושו של הר' יעקב דאורלינש ולפי גירסתו שגורס בת"כ וק"ל:
9 ד"ה טלית שהתחיל בה לקרעה וכו' ולשון שהתחיל לקרעה משמע כפירושו ומה שקשה לפירוש הקונטריס וכו' כצ"ל:
10 בגמ' עולת העוף לר"א בר שמעון לגזור דלמא לא אתי למעבד רוב שנים וכו'. הא דלא פריך מכל שחיטות דעלמא דקי"ל דרוב של א' כמוהו לגזור דלמא לא אתי לשחוט רובו של סי' משום דהתם לא שייך לומר דחייס מלשחוט הרוב כמו גבי טלית דחייס מלקורעה ולכך איכא למגזר דלמא חס עלה ולא אתי למקרעה רובה אבל גבי עולת העוף לר"א בר שמעון דאמר רוב שנים דוקא ואסור לחלק כל השנים שייך שפיר חיים ולא שחיט רובה משום דירא שמא ישחוט כל השנים וזהו גם כן כונתו של רש"י שהאריך וכתבו אסור לחלק כל השנים וכו':
11 בתוס' ד"ה לא שנו אלא טלית וכו' ומיהו יש ליישב דלהאי לישנא וכו' כגון דקא בעי למושב זב וכו' מ"מ להאי לישנא פריך שפיר מיניה לריש לקיש דכיון דאמר דעור חלים א"כ אפי' בעי לה למושב זב מה בכך הא הוי כאילו לא נתמעט מעולם משא"כ לאיכא דאמרי דלא אמר ר"ל אלא אבל עור חשיב ולכך משני שפיר כגון דבעי לה למושב זב ולכך כי אימעט מה' טפחים אינו טמא משום דתו לא חשיב ליה וק"ל:
12 ד"ה דלמא לא אתי למעבד כדי אחיזה וכו' וי"ל דהכא חייס שלא להפשיט הרבה וכו'. דברי התוס' תמוהים דמאי שהקשו לא משנו ונראה דר"ל כגון שאינו רוצה עתה להפשיטה כולו אלא להניח כך ולהפשיטה כולה לאחר זמן ולכך חייס עתה שלא להפשיט הרבה כדי שתהיה נוחה לטלטלה כך כשהיא עדיין בעורה ולא תלכלך וגם כשיבא אח"כ לגמור הפשטתה תהא נוחה להפשיט יותר מאילו הפשיט בה כבר חלק גדול ומניחה כך שאז אינה נוחה כל כך להפשיט אח"כ חלק הנשאר וק"ל: