מהר"ם על חולין ס״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« מהר"ם על חולין ס״ח ע״ב מהר"ם על חולין ע׳ ע״א »

1 רש"י על חולין פתח ↗

ותבעי לך קדשים קלים בירושלים - כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ:

2 תוספות על חולין פתח ↗

דאתא אבן פקועה דכוותיה - שיש בו איסור יוצא בחד אבר:

3 חולין פתח ↗

הָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שַׁרְיָין. אָמַר רַב: לֵית בָּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שַׁב שְׁנֵי אִימְּרַאי בָּקְתָּא מִבָּקָא. דְּאָמְרָה לֵיהּ: חֲזִיתֵיהּ לְבַר מָחוֹזָא דִּסְחָא בְּמַיָּא, וּסְלֵיק וְאִיכְּרֵךְ בִּסְדִינִין, וְאִיתֵּיבְתְּ עֲלֵיהּ וּמְצֵת מִינֵּיהּ, וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי ״שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תְּלוּ לֵיהּ לְבָקָא בְּקוּרְנָסֵיהּ״, מִי אִיכָּא? אִיהוּ גּוּפֵיהּ כַּמָּה הָוֵי? אֶלָּא בְּמָנֵי דִּידְהוּ, הָכָא נָמֵי בִּשְׁנֵי דִּידְהוּ. תְּנַן הָתָם: בְּהֵמָה בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ – הֲרֵי זֶה מוּם. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָסֵר וְיָתֵר בַּיָּד, אֲבָל חָסֵר וְיָתֵר בָּרֶגֶל – טְרֵפָה נָמֵי הָוְיָא. מַאי טַעְמָא? כׇּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמֵי. הָהִיא חֵיוְתָא דַּהֲוָה לַהּ תַּרְתֵּי סַנְיָא דֵּיבֵי, אַיְיתוּהָ לְרָבִינָא, וְטַרְפַהּ מִדְּרַב הוּנָא. וְאִי שָׁפְכָן לַהֲדָדֵי – כְּשֵׁרָה. הָהִיא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה נָפְקָא מִבֵּי כָסֵי לְהוּבְלִילָא, סָבַר רַב אָשֵׁי לְמִיטְרְפַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא מָר בַּר חִיָּיא לְרַב אָשֵׁי: כֹּל הָנֵי חֵיוֵי בָּרָיָיתָא הָכִי אִית לְהוּ. הָהוּא גּוּבְתָּא דַּהֲוָה מְעַבְּרָא מִבֵּי כָסֵי לִכְרֵסָא, סְבַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לְאַכְשׁוֹרַהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: אַטּוּ כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מְחִיתָא מַחֵתִינְהוּ? הֵיכָא דְּאִתְּמַר – אִתְּמַר, הֵיכָא דְּלָא אִתְּמַר – לָא אִתְּמַר. הֵעִיד נָתָן בַּר שֵׁילָא רַב טַבָּחַיָּא דְּצִיפּוֹרִי לִפְנֵי רַבִּי, עַל שְׁנֵי בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין מִן הַבְּהֵמָה כְּאֶחָד, שֶׁהִיא טְרֵפָה, וּכְנֶגְדָּן בָּעוֹף – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹצְאִין בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, אֲבָל יוֹצְאִין בְּמָקוֹם אֶחָד, וְכָלִין עַד כְּאֶצְבַּע – כְּשֵׁרָה. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי, חַד אָמַר: הוּא דְּהָדְרִי וְעָרְבִי, וְחַד אָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעָרְבִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הוּא דְּהָדְרִי וְעָרְבִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״עַד כְּאֶצְבַּע״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלָא הָדְרִי וְעָרְבִי, מַאי ״עַד כְּאֶצְבַּע״? עַד כְּאֶצְבַּע מִלְּמַטָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִיטְּלָה הַנּוֹצָה – פְּסוּלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה – הָא דַּאֲמַרַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דִּתְנַן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת. אָמַר רָבָא: דִּילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא אֶלָּא לְעִנְיַן טְרֵפָה, דְּלֵיכָּא מִידֵּי דְּמַגֵּין עֲלֵיהּ, אֲבָל לְעִנְיַן אִיפַּגּוֹלֵי – כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן אִיפַּגּוֹלֵי, אֲבָל לְעִנְיַן טְרֵפָה – אַגּוֹנֵי לָא מַגֵּין. מַתְנִי׳ אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְהַמְצוּנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתָת מַיִם הָרָעִים – כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְעִיטָהּ חִלְתִּית – טְרֵפָה, מַאי טַעְמָא? דִּמְינַקְּבָה לְהוּ לְמַעְיָינַהּ. מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי: אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְעוּשֶּׁנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנֵי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, וְשָׁתָת מַיִם הָרָעִים, הִלְעִיטָהּ תִּיעָה, חִלְתִּית וּפִלְפְּלִין, אָכְלָה סַם הַמָּוֶת – כְּשֵׁרָה. הִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, אוֹ שֶׁנְּשָׁכָהּ כֶּלֶב שׁוֹטֶה – מוּתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. קַשְׁיָא חִלְתִּית אַחִלְתִּית, קַשְׁיָא סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת! חִלְתִּית אַחִלְתִּית לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעָלִין, כָּאן בִּקְרָטִין. סַם הַמָּוֶת אַסַּם הַמָּוֶת לָא קַשְׁיָא: הָא דִּידַהּ, הָא דְּאָדָם. סַם הַמָּוֶת דִּבְהֵמָה הַיְינוּ הַרְדּוּפְנֵי? תְּרֵי גַּוְונֵי סַם הַמָּוֶת. מַאי תִּיעָה? אָמַר רַב יְהוּדָה:

4 חולין פתח ↗

אֶלָּא מֵעַתָּה, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה תִּשְׁתְּרֵי? אַלְּמָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה אסור אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה?

5 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמְבַכֶּרֶת, הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר, וּמַשְׁלִיךְ לִכְלָבִים. יָצָא רוּבּוֹ – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטֶרֶת מִן הַבְּכוֹרָה.

6 חולין פתח ↗

רַב הוּנָא אָמַר קָדוֹשׁ: קָסָבַר לְמַפְרֵעַ קָדוֹשׁ, וְכֵיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבֵּיהּ – אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה קָדוֹשׁ, וּמַאי דְּזַבֵּין – לֹא כְּלוּם זַבֵּין.

1 ברש"י ד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליביה דמ"ד יש לידה לאברים וכו' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה וכו'. רבים יתמהו על דברי רש"י הללו למה הוצרך לפרש כגון שהחזיר העובר את ידו ואליבא דמ"ד יש לידה לאברים דלא מהני חזרה לפרש בשלא החזיר את ידו והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לה אליבא דכ"ע מי מהני חומת ירושלים דהוי מחיצה דלא להוי בשר בשדה ועוד י"ל בדברי רש"י דלעיל מזה בבעיא הראשונה פי' מהו להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם ר"ל שיהא נקרא בבהמה כאילו הוא עדיין במעי אמו ויהא ניתר בשחיטת אמו ובעי' זו דחומת ירושלים פי' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה ונראה דרש"י רצה בזה משום דכוונתו לפרש הא דקאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים ר"ל ולא תצטרך לבעי' זו דחומת ירושלים עזרה וע"כ בחומת העזרה שייך שפיר למבעי אי מהני חומת העזרה לשני דברים דלא מבעיא שלא יהא בשר בשדה אלא אפילו דהוי מחיצה שיהא נקרא בבהמה להתירו בשחיטת אמו אבל בחומת ירושלים א"א לפרש דבעי אי מהני חומת ירושלים להתירו בשחיטת אמו משום דהא לא נשחטה בירושלים כ"א בעזרה וא"כ איך אפשר שהתירו חומת ירושלים בשחיטת אמו כיון שלא נשחט לשם הלכך אי אפשר לפרש אלא דבעי אי מהני חומת ירושלים כשהוציא שם את ידו דלא להוי בשר בשדה וא"כ אי מיירי כשלא החזיר ידו תקשה לך במה יהא אותה היד ניתר כיון שאין חומת ירושלים מחיצה להתירו בשחיטת אמו כיון שלא נשחטה שם ע"כ תצטרך לומר שאחר כך כשיכניסו אותה לעזרה וישחטוה שם חומת העזרה תהא לו למחיצה להתירו בשחיטת אמו א"כ ע"כ תצטרך לבעיא הראשונה למבעיא אם חומת העזרה נקרא מחיצה להתיר בשחיטת אמו וזה אבר בפני עצמו אין לו שחיטה וא"כ מאי קאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים הא ע"כ עכ"פ צריך אתה לבעיא דחומת העזרה לכך מוכרח רש"י לפרש שהחזיר את ידו וא"כ בלא חומת העזרה כיון שהיד היא במעי אמו בשעת שחיטה היא ניתרת בשחיטת אמו מאחר שלא היה בשר בשדה בשעה שהוציאה שחומת ירושלים היה לו למחיצה והואיל והוכרח לפרש דאיירי כשהחזיר את ידו ע"כ צריך ג"כ לפרש דתבעי לך אליבא דמ"ד דיש לידה לאברים דאי למ"ד אין לידה אפי' בלא מחיצת חומת ירושלים מהני ליה החזרה ולא מקרי בשר בשדה כיון שהחזיר את ידו אח"כ ולמה לי חומת ירושלים וק"ל וזה נראה לי ברור בכוונת רש"י בזה:

2 בתוס' ד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר. לשון דכוותיה דייקי התוס' דמשמע דגם הנקבה שבא עליה היתה בת פקועה שהיה בה איסור יוצא ולפי זה אתיא בעיא זו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דאין חוששין לזרע האב ורש"י שכתב ואליבא דחנניא קא בעי לה ע"כ איהו מפרש דלישנא דכוותיה לאו דוקא והנקבה שבא עליה אין נפקותא בה אם היה בה איסור יוצא או לא ודייק לישנא דקאמר מבלבל זרעיה דמשמע דאזכר קאי וס"ל לגמרא דבלבול זרע לא שייך כ"א גבי האב ולא לגבי האם אפילו אם היה ג"כ איסור יוצא ולכך צ"ל ע"כ דדוקא אליבא דחנניא דחושש לזרע האב קא בעי לה:

3 ד"ה תלתא לא אמרינן תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל דזה וזה גורם מותר. ויש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל דאיירי שבא על בן פקועה דכוותיה שיש בו ג"כ איסור יוצא בחד אבר ואם כן הוי איסור משני הצדדים וצ"ל שהתוספות ס"ל שבכל אחד מהם בין בזכר לבדו הוי זה וזה גורם שהרי כולו הוא היתר ואין אסור בו כ"א אבר אחד וא"כ הולד נולד מאיסור והיתר וכן בנקבה יש בה זה וזה גורם דהא היא ג"כ כולה היתר חוץ מאבר אחר וק"ל ועיין לעיל פ' אלו טריפות ריש חולין דף נ"ח:

4 ד"ה אלמה אמר רבי יוחנן וכו' וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר וכו'. ר"ל ומאי פריך והא קלוט אפילו יצא לאויר העולם מותר לכך קאמר דאליבא דר"ש פריך אבל לרבנן דשרי ביצא לאויר העולם כל שכן דשרי בנמצא במעי אמו:

5 ד"ה יצא רובו הרי זה יקבר וכו' דב"ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור. פירוש כשנשחט במומו ונאכל לכהנים דס"ל לב"ה דלא מבעיא דשרי להאכילו לישראל אלא אפילו לעובד כוכבים שרי להזמינו עליו וא"כ קשה למה קאמר במתניתין דהכא יקבר ימכר העובד שמת לעובד כוכבים דהא לא גרע מהיכי דנשחט במומו ותירצו דהא מוקמינן לה התם כרבי עקיבא ר"ל ע"כ צ"ל דלאו בכל ענין שרי לעובד כוכבים דאם לא כן תקשה דר"ע אדרבי עקיבא אלא ע"כ צריך לחלק דהיכי דלישראל שרי כגון היכי שנאכל במומו אז ג"כ שרי להאכילו לעובד בוכבים דטעמו דר"ע משום דאתקש לצבי ואיל אבל היכי דלא שרי לישראל כגון שנמצא טרפה או מת כמו במתני' דהכא דאיירי בעובר שהוא נפל ומת אז אסור ג"כ להאכילו לעובד כוכבים משום דהא אז לא דמי לצבי ואיל:

6 ד"ה רב הונא אמר קדשי וכו' אבל אימרא באזנים לא. פירוש זה הוא מדברי התוספות ולא מלשון הגמרא ור"ל דבאימרא אפילו כי חזי האזנים ולא יצא עדיין כ"א מיעוט הראש אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום כיון דבאימרא אין דרך לראות האזנים במיעוט הראש כ"א לאחר שיצא הרוב והשתא דחזינן להו במיעוט הראש ודאי אמרינן כבר יצא רוב אלא שחזר ולכך חזינן להו אבל בגדיים דדרכן לצאת אזנים במיעוט הראש ולכך כשחזינן להו במיעוט הראש לית לן למיחש דכבר יצא רוב הראש:

7 בא"ד ומיהו איכא לאוקמי ההיא דרב יהודה אליבא דרב הונא. ר"ל וגם הסוגיא איכא לאוקמא אליבא דרב הונא דגמרא לא קאמר אלא אמר רב יהודה מותר להטיל וכו' דמפרש גמרא דגדיא באזניה ואימרא בשפוותיה ותו לא ואיכא לפרש דה"ק דבגדיא מותר להטיל באזנים בפנים בעוד שלא יצא הראש עדיין כלל אבל כשיצא אפילו מיעוטו אין ה"נ דאסור כר"ה אבל באימרא אפילו כשרואה האזנים בפנים סמוך לפתח הרחם ועדיין לא יצא הראש כלל אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום דאין דרך באימרא שיתראו האזנים תחלה סמוך לפתח הרחם הלכך כשרואה אותן בפנים סמוך לפתח הרחם חיישינן ואמרי' ודאי יצא רוב הראש כבר והיו האזנים מבחוץ עם רוב הראש ואח"כ חזר לפנים ולכך נמצאו האזנים סמוך לפתח הרחם ולפי זה יתיישב שפיר מה שכתבו התוס' אבל אימרא איכא למיחש וכו' שכבר יצא רוב הראש וחזר אע"ג דלרב הונא קיימינן השתא ולמה לי למיחש שיצא רוב הראש הא אפילו לא יצא כי אם מעט אסור להטיל בו מום אבל לפי מה שכתבתי א"ש דכיון דמה שחזינן האזנים סמוך לפתח הרחם מבפנים אנו תולין לומר שהוא משום שכבר יצא הראש וחזר ולכך ע"כ צריכים אנו לומר שכבר יצא רוב הראש וחזר דאי לא יצא כי אם מיעוט אפי' יצא וחזר לא היה להם לאזנים לראותן מבפנים סמוך לפתח הרחם משום דאין דרכן לצאת לחוץ עם הראש כי אם עם רובו ולכך הוכרחו התוס' לומר דחיישינן שכבר יצא רוב הראש וחזר אבל אין הכי נמי אפי' אם לא יצא כי אם מיעוט הראש אסור להטיל בו מום אלא שאין לתלות ראיית האזנים כ"א ביציאת רוב הראש אבל שפוותי' דרכן למצא סמוך לפתח הרחם משום דדרכו לצאת תחלה עם השפתים לכך מותר להטיל מום בשפתים כשרואין אותן בפנים ולא יצא עדיין הראש כלל דלמה אית לן למיחש שכבר יצא הראש כיון דאורחיה בכך וק"ל:

« מהר"ם על חולין ס״ח ע״ב מהר"ם על חולין ע׳ ע״א »