מהר"ם על חולין פ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

מפרשים:
1 בגמ' א"ר פפא הלכך לענין כסוי הדם וכו'. לפי סוגיא דשמעתתא לא היה צריך לאוקמי דר"א ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא אלא היה יכול לאוקמי דס"ל דודאי חוששין לזרע האב ואפ"ה בתיש הבא על הצביה וילדה בת וכו' אין אותו ואת בנו נוהג בו משום דר"א ס"ל שה ולא מקצת שה ואפילו איסורא ליכא וכן בצבי הבא על התיישה אין מלקות לר"א משום דכיון דחוששין לזרע האב ה"ל מקצת שה ולענין מתנות נמי אפי' בצבי הבא על התיישה פטור ממתנות לר"א משום דודאי חוששין לזרע האב וה"ל מקצת שה וכ"ש בתיש הבא על הצביה דממה נפשך הוי ליה מקצת שה דפטור לר"א דס"ל שה ולא מקצת שה וכן צ"ל לחנניה דסבירא ליה דחוששין לזרע האב אי ס"ל דשה ולא מקצת שה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן אין חייב במתנות ונראה דלהכי מוקי דר"א נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע אב כדי לאוקמי ההיא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט אפילו כר"א ובתיש הבא על הצבייה דשמא חוששין וליכא אלא מקצת צביה ושמא אין חוששין וכוליה צבי היא ובעי כסוי ולכך אין שוחטין אותו בי"ט והא דקאמר לענין כסוי הדם וכו' לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה לא קאמר הכי אלא כדי לאוקמא כרבנן דלרבנן לא מתוקמא בענין אחר כמו שפרש"י. אבל לר"א מתוקמא בתיש הבא על הצביה ודו"ק:
2 בתוס' ד"ה כוי בריה בפני עצמה היא וכו' ולא אכוי שנחלקו בו ר"א ורבנן קאי וכו' כצ"ל:
3 ד"ה מדחשיב ליה בהדי חיות וכו' משמע דאי לאו חשיב וכו' וקשה קצת וכו'. יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' גם כן לעיל על רבי זירא א"ר ספרא וכו' דאמר הני עיזי דבאלי כשרות לגבי מזבח מטעם דעשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והא איל הבר הוי חיה אע"ג דלא חשיב ליה קרא בהדי חיות ועוד יש לדקדק למה להו לתוס' לאקשויי' ממשמעותא ה"ל לאקשויי' בפשיטות מדקאמר גמרא עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן וכו' אבל הני דברי הכל מינא דעז נינהו א"כ מבואר בהדיא דס"ל דכל מה שנקדא בלשון בהמה ולא חשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה ולמה להו לתוס' לאקשויי ממשמעות' שור הבר דאי לאו דחשיב ליה וכו' ונראה דס"ל להתוס' דאיל הבר יש לו כל סימני חיה ולכך אתי שפיר דחשיב היה לכ"ע דעד כאן לא פליגי תנאי דברייתא אלא בכוי אי איהו הוי איל הבר או לא אבל איל הבר בעצמו לכ"ע הוי חיה דלא אצטריך קרא למחשביה כיון דיש לו כל סימני חיה הכתובים בקרא אבל בעיזי דבאלי על כרחך צ"ל דלא הוו יכולין לברר בסימניו כדפליגי ביה אי הוה חיה או בהמה ולכך קאמר ר' זירא מדלא חשיב ליה בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ולכך ליכא לאקשויי אר' זירא מידי אבל ארב הונא שייך שפיר להקשות משום דמסתברא להו לתוס' דכל הני דחשיב להו קרא בהדי חיות יש להם סימני חיות וא"כ תאו יש לו סימני חיה ואעפ"כ קאמר מתרגמינן ליה תורבלא ונקרא בשם שור אי לאו דחשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה לכ"ע אע"ג דיש לו סימני חיה א"כ יש להקשות שפיר והא איל הבר הוי חיה לכ"ע כיון דיש לו סימני חיה אע"ג דנקרא בשם איל ודו"ק נ"ל:
4 בגמ' וללקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. ר"ל משום לאו דלא ירצה דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ובשה וכו' פירוש אע"ג דקרא דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה לא איירי בפסולי מומין מ"מ מדכתב ושור ושה דקרא יתירה הוא דלא איצטריך למכתב ביה משום דהא בשור ושה איירי לעיל מיניה אלא בא לרבות דכל הפסולים שבעולם הן בגופן הן מצד אחר אם הקריב אותן עובר בלאו דלא ירצה:
5 ברש"י ד"ה שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכו' כלומר לא מבעיא לענין מלקות וכו'. קשה ליה לרש"י דלמה הוצרך לומר דבאותו ואת בנו הוי שחיטה שאינה ראויה בקדשים מטעם דכמה דלא זריק דם וכו' בלאו הכי הוי משני דעליה אתו המלקות שחיטה שאינה ראויה מטעם מחוסר זמן דכיון דשחט היום האם אסור ליה להקריב הבן ופסול הוא לכך קאמר לא מבעיא וכו' ר"ל דגמרא לא אצטריך לטעם דכמה דלא זריק וכו' לענין דלא ילקה דפשיטא אפי' הוי שייך בקדשים אותו ואת בנו לא נמצא בהו מלקות מטעם דהשני הוי שחיטה שאינה ראויה כיון דהוא מחוסר זמן ולא אמר גמרא האי טעמא דכל כמה דלא זריק אלא לומר שאפי' איסורא ליכא בשחיטת השני כיון שהראשון לא הוה שחיטה ראויה א"כ ליכא כאן שום איסורא דאותו ואת בנו הלכך כשהראשון הוי קדשים לא משכחת כלל שיהא נוהג בו איסורא דאותו ואת בנו אבל כשהראשון הוא שחיטה ראויה והשני הוא קדשים והוי שחיטה שאינה ראויה מטעם דמחוסר זמן נהי דמלקות ליכא כששוחט השני אבל מ"מ אסור לו לשחוט מטעם איסור דאותו ואת בנו וק"ל:
6 בתוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה היא וכו' ועוד דבהדיא תנן בפ' בתרא דזבחים אותו ואת בנו קדשים ומחוסר זמן ר"ש אומר הרי הן בלא תעשה וכו' דעובר בלאו דלא תשחטו. ואף על גב דגם לדברי התוס' לפי המסקנא אין מלקות באותו ואת בנו בקדשים מטעם התראת ספק כדלקמן בשמעתין מכל מקום יש בו לאו אלא שאין לוקין עליו אבל לפרש"י דהוי השחיטה שחיטה שאינה ראויה מטעם מחוסר זמן אין בו לא תעשה כלל אבל מ"מ יש לתמוה על דברי התוספות דהא שם בזבחים מבואר דהאי לא תעשה דקאמר ר"ש הוא לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' והתוס' בעצמם מביאים הסוגיא בשמעתין בד"ה הנח למחוסר זמן וכו' ולא איירי בלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ואיירי שם כששוחט אותו ואת בנו בחוץ דאמר ר"ש אע"פ שאין בו כרת לפי שאינו מתקבל בפנים מטעם איסור אותו ואת בנו מ"מ יש בו לאו דלא תעשון וגו' ורבנן סברי כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה אבל בלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו לא איירי שם דהא לרבנן דאית להו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב יותר בלאו דאותו ואת בנו טפי מלר"ש וא"כ אין מכאן שום סתירה לרש"י דלעולם איכא למימר לר"ש דאית ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אפילו אי איסור דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אפ"ה אין בו מלקות משום דשחיטה שניה שחיטה שאינה ראויה היא מטעם מחוסר זמן והאי לא תעשה דקאמר ר"ש בזבחים הוא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו' כדאיתא התם ואפשר לומר בדוחק שהתוס' סוברים דהא דקאמר שם בגמרא דטעמא דרבי שמעון דאמר הרי הן בלא תעשה הוא מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו' לא קאי אלא אמחוסר זמן ולא אאותו ואת בנו והלא תעשה דאותו ואת בנו דקאמר ר"ש הרי הן בלא תעשה וכו' הוא לאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אבל אין הסוגיא דהתם ודהכא לקמן בסמוך משמע כן וק"ל:
7 בא"ד ולא מצי למפרך לרבי אושעיא ואפי' לרב המנונא דבסמוך מפ' בתרא דזבחים וכו'. מבואר בהדיא מדברי התוס' הללו דס"ל דהא דאיתא לקמן בסמוך מתיב רבא אותו ואת בנו קדשים בחוץ וכו' אינה מתני' דפ' בתרא דזבחים דממתני' ליכא למותיב מידי דאיכא לאוקמי כשהראשון הוה חולין אלא מברייתא קמותיב רבא ובדברי הברייתא מבואר שאיירי בשניהם קדשים וכן מצאתי ברייתא בתוספתא דפרק בתרא דזבחים דתנא בהדיא אותו ואת בנו שהקריבן בחוץ חייב על הראשון ופטור על הב' ר"ש אומר הב' בל"ת וכו' ומדקתני חייב על הראשון מכלל דאיירי שהראשון הוא קדשים א"כ ש"מ שפיר דס"ל לר"ש דאפי' כשהראשון קדשים נוהג בו איסור דאותו ואת בנו אלא שהוקשה לו לר"ש כיון דשחט א' בחוץ א"כ כאילו מקטל קטלי' שני מתקבל בפנים הוא וכו' ולכך מוקמי לה בחסורי מחסרא וכו' ואיירי בכל חלוקי דינים השייכים כששניהם קדשים ור"ש קאי אאחד בפנים ואחד בחוץ כו' וק"ל: