מהר"ם על חולין ע״ח

1 בתוס' ד"ה מנין לאותו ואת בנו וכו' ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין וכו'. מקשין העולם לפי זה מאי פריך הגמ' ואימא במוקדשין אין בחולין לא כבר היה לו המקשה לידע תירוצא דשור הפסיק הענין כתנא דברייתא מכח קושיית התוס' וכן התירוץ השני דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ע"כ כבר נשנה בדברי התנא דברייתא משום דכיון דמה שאמר התנא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים לא קאמר אלא משום דקשיא ליה דשור הפסיק הענין וע"כ הא דחשיב ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו' לימד על אותו ואת בנו שנוהג בקדשים היינו ע"כ משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דאל"כ לא חשיב מידי וא"כ מאי פריך. ונראה דלפי סברת התוס' כך הוא שיטת המקשה דאין הכי נמי דהמקשה הוקשה לו ג"כ קושיית התוס' ולא ירד עדיין לסוף טעמו של התנא דברייתא ועדיפא מיניה נמי פריך ואימא במוקדשין אין וכו' ר"ל מאי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים אדרבה הא בעניני דקדשים כתיב וטפי אית למפרך ואימא בקדשים דוקא הוא נוהג אבל בחולין לא והשיב המתרץ שור הפסיק הענין ר"ל דמשום הכי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים משום דקשיא ליה הא דשור הפסיק הענין ולכך סלקא אדעתיה שינהוג דוקא בחולין ולא בקדשים והדר פריך ואימא בחולין אין במוקדשים לא ר"ל א"כ מה השיב התנא ואימא ה"נ דכיון דשור הפסיק הענין אינו נוהג כ"א דוקא בחולין ומשני כתיב ושור וי"ו מוסיף וכו'. ר"ל שזאת היתה ג"כ תשובתו של התנא דברייתא מאי דקאמר ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה וכו' ר"ל כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

2 בגמ' זה בנה אב וכו' פרש"י דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים וכו'. פסוק הוא בפרשת ראה אנכי:

3 בתוס' ד"ה זה בנה אב וכו' ונ"ל דטריפה ושחוטה נפקי מג"ש וכו' וכלאים מבנין אב דרבא וכו'. פי' הג"ש והבנין אב תרוייהו מפסח והבנין אב הוא מדכתיב שה תמים וגו' מן הכבשים ומן העזים תקחו וגו' דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולגופיה לא אצטריך וכו' אלא לבנין אב אתא ומהבנין אב לא שייך למילף כ"א כלאים ולכך אצטריך גם כן ג"ש למילף מיניה טריפה ושחוטה וק"ל: