מהר"ם על חולין ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

1 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכֹל ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים – הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא? וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״!

2 רש"י על חולין פתח ↗

מתני' הכל שוחטין - כל היכא דתני הכל כולהו מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרש הכל לאתויי מאי. והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמרא למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר:

4 רש"י פתח ↗

וכל הכל לכתחלה הוא - דתקשה לך ולא תוכל לומר כולה דיעבד וה"ק הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולין דמתרבי תהא שחיטתן כשרה:

5 חולין פתח ↗

אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין, הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״!

6 חולין פתח ↗

8 תמורה פתח ↗

אֶלָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָתָנֵי — הַכֹּל מַתְפִּיסִין בִּתְמוּרָה, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים, לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, שֶׁאִם הֵמִיר — מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

9 חולין פתח ↗

הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

10 חולין פתח ↗

וּכְתִיב: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְתַנְיָא: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ״,

11 חולין פתח ↗

וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה״, ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?

12 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן. גְּמָ׳ וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים לָא נָדַרְנָא? אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאוֹמֵר ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי עָלַי וְהֵימֶנּוּ״, ״הֲרֵינִי״ — בִּנְזִירוּת, ״עָלַי״ — בְּקׇרְבָּן, ״הֵימֶנּוּ״ — בִּשְׁבוּעָה. ״הֲרֵינִי״ נְזִירוּת. דִּלְמָא הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית קָאָמַר? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. ״עָלַי״ — בְּקׇרְבָּן ״הֵימֶנּוּ״ — בִּשְׁבוּעָה. דִּלְמָא: ״הֵימֶנּוּ״ — דְּאָכֵילְנָא קָאָמַר! אָמַר רָבָא: דְּאָמַר ״הֵימֶנּוּ שֶׁלֹּא אוֹכַל״. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא מַפֵּיק שְׁבוּעָה מִפּוּמֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן הָדֵין. ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר וְכוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּשָׁאנֵי לֵיהּ בֵּין נֶדֶר לִנְדָבָה? לֵימָא לָא רַבִּי מֵאִיר וְלָא רַבִּי יְהוּדָה! דְּתַנְיָא: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, כִּי קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר — בְּנֶדֶר, בִּנְדָבָה לָא קָאָמַר. וְהָא קָתָנֵי: ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן! תְּנִי: נָדַב בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן. מַאי שְׁנָא נוֹדֵר דְּלָא — דִּלְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה? נְדָבָה נָמֵי לָא — דִּלְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה! כְּהִלֵּל הַזָּקֵן. דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עַל הִילֵּל הַזָּקֵן שֶׁלֹּא מָעַל אָדָם בְּעוֹלָתוֹ כׇּל יָמָיו. מְבִיאָהּ כְּשֶׁהִיא חוּלִּין לָעֲזָרָה, וּמַקְדִּישָׁהּ, וְסוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְשׁוֹחֲטָהּ. הָנִיחָא נְדָבָה דְקׇרְבָּנוֹת. נְדָבָה דִנְזִירוּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? סָבַר לַהּ כְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי, הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָין וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע! לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי מָנִי: מַאי שְׁנָא אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא דְּלָא אֲכַל — דְּאָתֵי עַל חֵטְא? כׇּל אֲשָׁמוֹת נָמֵי לָא לֵיכוֹל, דְּעַל חֵטְא אָתוּ! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָה, הַיְינוּ טַעְמָא: כְּשֶׁהֵן תּוֹהִין נוֹזְרִין. וּכְשֶׁהֵן מִטַּמְּאִין וְרָבִין עֲלֵיהֶן יְמֵי נְזִירוּת, מִתְחָרְטִין בָּהֶן, וְנִמְצְאוּ מְבִיאִין חוּלִּין לָעֲזָרָה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ נָזִיר טָהוֹר נָמֵי! נָזִיר טָהוֹר לָא, דְּאָמוֹדֵי אָמֵיד נַפְשֵׁיהּ דְּיָכוֹל לִנְדּוֹר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא:

13 רש"י פתח ↗

ואלא אטמא במוקדשין - דאמרת דאיירי בה מתניתין ואמר לא ישחוט מאי איריא אחרים רואין אותן הא אמרת איהו מהימן אי אמר ברי לי:

14 חולין פתח ↗

וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

15 תוספות על חולין פתח ↗

אבל אמר הרי עלי לא - הך סוגיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים דף י. דקאמר דפליגי בנודב אבל ללישנא קמא דקאמר דפליגי בנודר אבל בנודב מודה רבי מאיר וא"ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לרבי מאיר דאין נודב טוב מנודר ומשלם ולרבי יהודה נמי אמאי אם אמר הרי עלי לא הא כל היכא דכתיב נדר הוי נדר דוקא ונדבה הוי נדבה דוקא כדמוכח בריש מנחות דף ב. וזבחים דף ב. גבי כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה דפריך האי נדבה נדר הוא וי"מ דהתם פריך משום דשני קרא בדבוריה וי"ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה"ה בנדבה דהא איכא למיחש לתקלה דאפי' מביאה לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה עניינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו פסחים דף סו: ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר דנודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם תדור יהיה בך חטא וללישנא קמא דנדרים מפרשינן לקרא הא אם תדור אפשר שיהיה בך חטא אם לא תשלם וא"ת לרבי מאיר דאין טוב שיהא נודב ומשלם כל עיקר אפילו מביא כבשתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר וי"ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוו כאילו צוה להם המקום לאכול על ידי שלמים וא"ת והא כתיב בראשית כ״ח:כ׳ וידר יעקב נדר וכתיב יונה ב׳:י׳ את אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה:

17 תוספות פתח ↗

דליתיה קמן דנשייליה - ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר בפ"ק דפסחים דף יט: והיה לנו לטהר כאן מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע ואי איירי בבמה אתי שפיר:

18 חולין פתח ↗

19 חולין פתח ↗

20 חולין פתח ↗

21 תוספות על חולין פתח ↗

1 בגמ' וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. מדברי המקשה משמע דלאו מלשון שוחטין דייק לעיל מיניה דלכתחלה הוא אלא מלשון הכל וא"כ צ"ל דר"ל דמדמפיק ליה התנא בלשון ריבויא משמע ליה דבכל אופן הוא כשר אפי' לכתחלה וק"ל:

2 ברש"י ד"ה הכל שוחטין וכו' והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי וכו'. לאו בהא פליגי בהדיא אלא פליגי באוקימתא ובדיוקא דמתניתין דמרישא הכל משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה משמע דיעבד ומר מוקי לה לכתחלה ודיעבד דמתניתין בטמא ומר מוקי לה בכותי או בעבריין לתיאבון כדאיתא בגמ' לקמן וממילא שמעינן דלמר הכל דמתניתין טמא בחולין ולמר אתי לאתויי כותי או עבריין:

3 ד"ה וכולן בגמ' מפרש מאי וכולן. ר"ל אמה קאי דאי אחש"ו לחודיה קאי לא הל"ל למתניתין וכולן אלא הל"ל ואם שחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדאיתא בגמ':

4 ד"ה ושחיטתן כשרה וכו'. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני וכו' ר"ל ענין אחד דהאי ושחיטתן כשרה אינו ענין בפני עצמו לומר דבדיעבד דוקא כשרה אלא ר"ל הכל כשרים וראויים לשחוט ושחיטתן כשרה וטובה לכתחלה:

5 ד"ה הכל נודרים וכו' ואם אמר דמי עלי או אמר על אחד דמי פלוני עלי וכו' כצ"ל:

6 בא"ד ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש וכו' כצ"ל:

7 בתוס' בס"ד ראשון משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות. ר"ל דגבי שחיטת קדשים ה"א דנשים לא הוו שוין לאנשים משום דהא בשאר עבודות כהנים כשרים וכהנות פסולות א"כ ה"ה לענין שחיטה אינן שוין לאנשים דשחיטת נשים פסולה אפי' בדיעבד:

8 ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' וקשה לפירושו דבסוף פ"ק דתמורה וכו' משמע דמן הדין ראוי להיות חמורה במזיר יותר מבשוגג וכו'. י"ל מאי קאמר וקשה לפירושו של ר"ת תקשה ליה אשינוייא דרב יהודה גופיה דמשני בריש תמורה הכל מתפיסין בתמורה א' שוגג וא' מזיד והא מזיד ראוי להיות יותר תמורה מבשוגג אבל האמת דשם בגמ' בריש תמורה אינו מפורש בהדיא בשנוייא דר"י אחד שוגג אלא הכי איתא התם אמר ר"י הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה ותו לא וי"ל שר"ל שאין פירוש הכל ממירין לשון לכתחלה אלא ר"ל הכל מתפיסין בתמורה פירש שאם המירו בדיעבד נתפס בתמורה וכן פירש שם רש"י אלא שר"ת הקשה שם לפרש"י א"כ ב' דיעבד למה לי כדקאמר הכא לקמן ופירש דרבי יהודה דמשני הכי קתני הכל מתפיסין וכו' ר"ל דלכתחלה דרישא אתי לאתויי מזיד והצעת הפשט שם לפירוש ר"ת הכי דהמקשה דהתם ידע שפיר סוגיא דהכא דאיכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד כדקאמר הכא וכדתנן הכל מעריכין ונערכין וכו' אלא דקשיא ליה דמדקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' דהיינו דיעבד מכלל דהכל דרישא לכתחלה הוא ולכך משני רב יהודה דהכל דרישא דמשמע לכתחלה אתי לאשמועינן מזיד ואע"ג דקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא שאם ?המיר מומר וסופג את הארבעים א"כ שמעינן שפיר דאפי' במזיד הוי תמורה שהרי אין סופג ארבעים אלא במזיד ואפי' הכי קאמר דאם המיר מומר ה"א דר"ל דלענין זה הוא מומר שנתפס בתמורה לענין שסופג את ארבעים אבל למזבח אינו כשר בהמיר במזיד וקושיית התוס' דהכא הכל לפי שיטת פירש ר"ת דהתם ולהכי מקשה ועוד דבריש תמורה פריך וכו' ומשני התם ר"י דלכתחלה דרישא אתי למזיד והוי ליה לשנויי' בתמורה דלא הוי תני לה בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים ועוד י"ל מאי פריך אפירושו של ר"ת תקשה ליה א?רק התודה דשם אמר ארבעים בכתפיה וכשר משמע בהדיא דיותר ראוי להיות מן הדין תמורה בשוגג מבמזיד אבל כד מעיינת התם לא תקשה לך מידי דהתם איירי בנתערבה תודה בתמורה ומתה אחת דחברתה אין לה תקנה וכו' כדאיתא התם ופריך התם דלייתי עוד בהמה אחריתא ולחם ויתנה אם זו שנשארה מהראשונה היא תודה הא לחמה והבהמה זו שהביא עתה יהיה תמורה ואם הראשונה שנשארה היא תמורה הא תודה והא לחמה ועל זה קאמר דהיאך נאמר לו שיעשה תמורה לכתחלה ויהיה חייב מלקות כדי לתקן הראשונה אין זה תיקון ארבעים בכתפיה וכשר וק"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

9 בא"ד וי"ל דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח וכו'. ר"ל דאי לאו ריבויא דיהיה ה"א דבשוגג אינה נתפסת בתמורה דהוי כמו הקדש בטעות דלענין התפסה בתמורה מסתבר יותר במזיד מבשוגג אבל לאחר שנתרבה שוגג לענין התפסה לענין שיהא כשר למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד:

10 ד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' לכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' בזה דס"ל דהראיה אחרונה דמייתי גמרא מטוב אשר לא תדור ו ' היא יותר חזקה מהראיה הראשונה שמביא מפסוק וכי תחדל לנדור וכו' וא"כ היה לו להביא הראיה האחרונה שהיא חזקה קודם הראשונה דהוא קרא וכי תחדל לנדור ומתרצי מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' אבל אין נראה לפרש כן הדא דלקמן משמע בהדיא בתוס' בדף זה ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' דפסוק וכי תחדל לנדור הוי ראייה יותר חזקה שהרי כתב שם ולר"י משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר נודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור וכו' ועוד דאדרבה דסוגיא דגמרא היא דהראיה אחרונה תמיד היא יותר חזקה ?? ראשונה ע"כ נ"ל לפרש כוונת התוס' איפכא דקשה להם דהיה לו להביא הראיה החזקה דהיינו דפסוק וכי תחדל לנדור לבסוף כסוגיית הגמרא בכל מקום ומתרץ דלכך שינה בכאן הסדר משום דמעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' וק"ל:

11 בגמרא וכל הכל לאו לכתחלה הוא אלא הכל חייבים בסוכה וכו'. מקשין העולם מה מתרץ בזה מ"מ יקשה לעצמו דהא ממתניתין דהכל מע?ריכין מוכח ע"כ דהכל לא הוי לכתחלה ונ"ל לפרש דה"ק וכל הכל לאו לכתחלה וכו' ר"ל וכיון דאשכחן הכל דע"כ הוי לכתחלה ע"כ צריכין אנו לפרש ג"כ מתני' דהכל מעריכין דהוי נמי לכתחלה ולאוקמא באופן דלא אתי לידי בל תאחר כגון שהיו מעותיו כבר ביד הגזבר וא"כ תקשה לן מתניתין דהכא כדפרכינן מעיקרא והשיב לו מנא לך הא לאוקמא מתניתין דערכין בכונה דחוקה ובדוחק כדי להעמיד קושייתך הראשונה דלמא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד וכו' ולא תקשה לך מתניתין דהכא מידי וק"ל כן נ"ל בדרך הפשט:

12 ברש"י והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק לרבי יהודה תני נודב ומשלם כן צ"ל וע"ש בנדרים דף ט' ודף י':

13 ד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' ואי קשיא בתמורה נמי כו'. ואע"ג דבריש שמעתין פרש"י דלהכי קתני שם הכל ממירין ואצטריך ליה תו לפרושו לא שהאדם רשאי וכו' משום דלשון התנאים הוא זה וכו' במסקנא לא שייך לפרושי הכי דבשלמא לעיל דהסיפא אתי לן שפיר דמשמע בדיעבד אלא שהרישא דקתני הכל ממירין דמשמע לכתחלה לא אתי לן שפיר משום דהא אסור להמיר לכתחלה ולא היה לו לתנא למתני הרישא כלל לכך פי' לעיל דנקט הרישא משום דדרך התנאים הוא ואצטריך תו למתני הסיפא לפרושי אבל השתא במסקנא דרישא אתי לן שפיר דמשמע שפיר בדיעבד כמו הכל מעריכין וא"כ קשה לן דלא היה לתנא למיתני הסיפא כלל לכך פרש"י דלכך נקט הסיפא משום דבעי למיתני וסופג את הארבעים וק"ל:

14 ד"ה שחיטתן כשרה וכו' ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר כצ"ל:

15 בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' מנא ליה לר' מאיר דאין נודב טוב מנודב ומשלם כצ"ל. ור"ל אפי' לפי סברתו דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר היינו דוקא בנודר אבל בנדבה מנלן דשאינו נודב טוב דלפי לישנא בתרא דנדרים דפליגי בנודב ס"ל לר"מ דאפי' בנודב ומשלם דהיינו הרי זו אינו טוב ולר"י נמי דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה נודר ומשלם א"כ לפי סברתו זאת הל"ל דאפי' בנודר דהיינו הרי עלי נמי טוב כשמשלם:

16 בא'ד ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה. נ"ל דר"ל דאע"ג דבלשון התורה כל היכי דכתיב נדר הוי נדר דוקא ע"כ קרא דשלמה דקאמר טוב שלא תדור וגו' מיירי דוקא בנדבה וק"ל:

17 ד"ה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וכו' שמא גם בימיהם הקשוה כבר. נ"ל לפי שיטה זו דקושיא הראשונה דפריך בריש שמעתין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד לא רב אשי מסברת עצמו הקשה אותה רק שסידר הקושיא כמו שהיתה מקובלת בידם שהקשוה בימי הקדמונים אביי ורבא ומתחלה היה סלקא אדעתין שדיוק אותו המקשה הוה מלישנא דהכל ולכך פריך עליה רב אחא בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הוא וכו' וגם רב אשי השיב לו התם כדקתני טעמא וכו' עד לבסוף כשהקשה לו אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד וכו' אז הבין רב אשי ושם על לבו שודאי לא היה דקדוקו של אותו המקשה בימי אביי ורבא מלישנא דהכל אלא מיתורא דמתני' קא דייק לה ואז השיב לו אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי ר"ל אותה הקושיא שאמרתי בתחילת דברי שהוקשה בימי אביי ורבא לא היתה דיוקם מלישנא דהכל מיתורא אלא דשחיטתן כשרה ובזה יתורץ בשמעתין מפני מה לא השיב לו רב אשי לעיל מיד אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי כמו שהשיב לבסוף כן נ"ל בדרך הפשט הגם שבדרך פלפול הישיבה הארכתי לפרש סוגיא דשמעתין בפלפול עמוק ומחודד:

18 ד"ה שמא יגע בבשר וכו' חיבת הקדש מכשרת וכו' דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אסור לשחוט בסכין ארוכה וכו' כצ"ל. והאי רבן זומא איתא בפרק אמר להם הממונה ע"ש:

19 בא"ד א"נ נקט הכא שמא יגע בבשד משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי וכו' ר"ל כדי שיתיישב עלה שפיר הא דקתני מתניתין שחיטתן כשרה גם הא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן וכו' דאי הוי טעמא דמתני' דטמא במוקדשין אסור לשחוט לכתחלה משום דלמא אתי לאמשוכי פשיטא דכשרה בדיעבד גם לא יתיישב עלה וכולן ששחטו ובו' ונראה דהא דהקשו התוס' דאמאי לא קאמר דלא ישחוט דלמא אתי לאמשוכי בפנים וכו' לא בעי למימר דלא נימא גמרא טעמא רנגיעה כלל דא"כ תקשה לן רישא דהכל שוחטין אפי' טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש פשיטא דישחוט אלא ע"כ אתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא יגע בבשר ובסכין ארוכה כדאוקימנא אלא שהוקשה להם אמאי דחיק גמרא למימר דטמא במוקדשין אפי' בסכין ארוכה חיישינן לשמא יגע בבשר דנימא דלעולם בסכין ארוכה ליכא למיחש לנגיעה ולא אסרינן לשחוט טמא במוקדשין אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בפנים וק"ל:

20 בא"ד וי"ל דלמאי דמפרש ר"ת בעלמא וכו' ניחא. ור"ל דהכא איירי בטמא שנטמא בפנים ולפי' ר"י איירי שאינו עומד בחיל או בעזרת נשים נגד השער הגדול של עזרה ושוחט והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח אלא שהיה לעזרה גם כן פתחים מן הצדדים לצפון ולדרום ושם עומד הטמא לפני הפתח והבהמה מונחת בפנים בעזרה אצל הפתח ושוחט:

21 בא"ד וי"מ דאיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך. ר"ל הקושיא שהקשו התוס' לקמן כסמוך ד"ה דליתיה קמן ואע"ג דעזרה רשות הרבים היא:

22 ד"ה אילימא אחרש וכו' פי' עליה לחודיה קאי. נ"ל דר"ל פי' הא דקאמר אילימא אחש"ו הוי פירושו אילימא אחש"ו לחודיה קאי וכתבו כן משום דמלשון אילימא אחש"ו משמע דמספקא ליהאי קאי אחש"ו כלל או לא ומסיק דלא קאי עליה וזה אינו דהא פשיטא דעלייהו נמי קאי וכו' אלא שמספקא ליה אילימא דעליה דחש"ו לחודיה קאי או קאי נמי ארישא דמתני' ומסיק דקאי נמי ארישא דמתני' דטמא במוקדשין ולשון התוס' דקאמרי פי' עליה לחודיה קאי לא לפרושי לישנא דעליה קאי דבגמ' אתי אלא לשון התוס' בעצמם הוא ולפרש לשון דאילימא אתו כדכתיבנא ודו"ק נ"ל:

מהר"ם על חולין ג׳ ע״א »