מהר"ם על חולין ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור חולין ט״ז
1 קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שָׁאנֵי בֵּין מְחוּבָּר מֵעִיקָּרוֹ לְתָלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ.
2 אָמַר מָר: הַשּׁוֹחֵט בְּמוּכְנִי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְהָתַנְיָא: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּסַרְנָא דְּפַחְרָא, הָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא.
3 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּסַרְנָא דְּמַיָּא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, הָא בְּכֹחַ שֵׁנִי.
4 וְכִי הָא דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דְּכַפְתֵיהּ לְחַבְרֵיהּ וְאַשְׁקֵיל עֲלֵיהּ בִּידְקָא דְּמַיָּא וּמִית – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? גִּירֵי דִּידֵיהּ הוּא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי – בְּכֹחַ רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּכֹחַ שֵׁנִי – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא.
5 יָתֵיב רַב אֲחוֹרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְיָתֵיב רַבִּי וְקָאָמַר: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט״. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: מַאי קָאָמַר? אֲמַר לֵיהּ: וָי״ו דִּכְתִיב אַאוּפְתָּא קָאָמַר. וְהָא קְרָא קָאָמַר! קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לַן.
6 אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ לְעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה הָוֵי תָּלוּשׁ, דְּאָמַר מָר: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת שֶׁלּוֹ אֲסָרוֹ, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הָוֵי מְחוּבָּר – ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם.
7 לְעִנְיַן הֶכְשֵׁר זְרָעִים תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״.
8 הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – אֵין זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
9 וַהֲדַר תָּנֵי: בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל – אֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
10 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַאּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. רַב פָּפָּא אָמַר: כּוּלָּהּ חַד תַּנָּא הוּא, הָא בַּכּוֹתֶל מְעָרָה, הָא בְּכוֹתֶל בִּנְיָן.
11 וְהָכִי קָאָמַר: הַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכּוֹתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – אֵין זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
12 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכוֹתֶל מְעָרָה, אֲבָל בְּכוֹתֶל בִּנְיָן – בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכּוֹתֶל הוּא דְּאֵינוֹ בְּ״כִי יוּתַּן״, הָא בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּדַח הַכּוֹתֶל – הֲרֵי זֶה בְּ״כִי יוּתַּן״.
13 בָּעֵי רָבָא:
14 תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ לְעִנְיַן שְׁחִיטָה מַאי?
15 תָּא שְׁמַע: הָיָה צוֹר יוֹצֵא מִן הַכּוֹתֶל, אוֹ שֶׁהָיָה קָנֶה עוֹלֶה מֵאֵלָיו וְשָׁחַט בּוֹ – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
16 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּכוֹתֶל מְעָרָה. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּ״קָנֶה עוֹלֶה מֵאֵלָיו״, שְׁמַע מִינַּהּ.
17 תָּא שְׁמַע: נָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. שָׁאנֵי סַכִּין, דְּלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.
18 תָּא שְׁמַע: בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. דִּלְמָא פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ לַהּ – מַאי ״מְחוּבָּר לַקַּרְקַע״? סַכִּין, דְּלָא מְבַטֵּל לֵיהּ.
19 אָמַר מָר: נָעַץ סַכִּין בַּכּוֹתֶל וְשָׁחַט בָּהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה, אֲבָל סַכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִדְרוֹס.
20 וְהָא קָתָנֵי: בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה, בֵּין שֶׁהַסַּכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה!
21 אָמַר רַב זְבִיד: לִצְדָדִין קָתָנֵי, סַכִּין לְמַטָּה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַעְלָה – בְּתָלוּשׁ, סַכִּין לְמַעְלָה וְצַוַּאר בְּהֵמָה לְמַטָּה – בִּמְחוּבָּר. רַב פָּפָּא אָמַר: בְּעוֹפָא דְּקַלִּיל.
22 אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה: אֵין שׁוֹחֲטִין בָּהּ, וְאֵין מָלִין בָּהּ, וְאֵין מְחַתְּכִין בָּהּ בָּשָׂר, וְאֵין מְחַצְּצִין בָּהּ שִׁינַּיִם, וְאֵין מְקַנְּחִים בָּהּ.
23 אֵין שׁוֹחֲטִין בָּהּ, וְהָתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין, בֵּין בְּצוֹר, בֵּין בִּזְכוּכִית, בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּסִימוֹנָא דְּאַגְמָא.
24 וְאֵין מְחַתְּכִין בָּהּ בָּשָׂר. רַב פָּפָּא מְחַתֵּךְ בַּהּ קִרְבֵי דָגִים, דְּזִיגִי. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּךְ בַּהּ עוֹפָא דְּרַכִּיךְ.
25 וְאֵין מְקַנְּחִין בַּהּ, תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דְּאָמַר מָר: הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שִׁינָּיו נוֹשְׁרוֹת. אָמַר רַב פָּפָּא: קִינּוּחַ פִּי מַכָּה קָאָמְרִינַן.
26 הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – הַכֹּל בִּשְׁחִיטָה, וַאֲפִילּוּ עוֹף.
27 לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבָּה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּתַנְיָא: ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר וְגוֹ׳״, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה.
28 שֶׁבַּתְּחִלָּה, נֶאֱסַר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה, מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הוּתַּר לָהֶם בְּשַׂר תַּאֲוָה.
29 וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ, יָכוֹל יַחְזְרוּ לְאִיסּוּרָן הָרִאשׁוֹן? לְכָךְ שָׁנִינוּ: לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין.
30 מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: הַאי ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין״, ״לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִין״ מִבְּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, מֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא אִיתְּסַר – מִשּׁוּם דְּהָווּ מְקָרְבִי לְמִשְׁכָּן, וּלְבַסּוֹף מַאי טַעְמָא אִישְׁתְּרוֹ – דַּהֲווֹ מְרַחֲקִי מִמִּשְׁכָּן,
פירוש מהר"ם על חולין ט״ז
1 בתוס' ד"ה מנין לשחיטה שהיא בתלוש וכו' מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין וכו'. נראה דהא דכתבו התוספות זה השתא משום דבלא זה היינו יכולין לפרש דמדכתיב מאכלת ילפינן תרוייהו כלי גם תלוש דהא מאכלת הוי נמי תלוש אכל השתא דכלי ילפינן לענין קדשים ותלוש אף לחולין לא מסתבר לומר דילפינן תרוייהו מתיבה אחת:
2 ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו' ולא בעי לאתויי הכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וכו'. ר"ל והול"ל לענין ע"ז תנאי כמו שאמר לענין הכשר זרעים דהא רבנן דס"ל דהמשתחוה לאילן לא אסרו ע"כ ס"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי מחובר דהא סתם אילן היה תלוש ולבסוף נטעי:
3 ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' מ"מ ע"כ יש להוכיח ממתניתין וכו' מקשין דלמא לא הוה ידע נמי הברייתא ראשונה דפריך מינה לעיל ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה והוה מוקי מתני' בתלוש ואפילו כתלוש דיעבד אין לכתחלה לא אבל כתלוש ולבסוף חברו אימא לך דפסול אפילו בדיעבד אבל אין זה קושיא דהא מוכח לקמן בהדיא דרבא הוה ידע שפיר דצור וקנה דתלוש לגמרי מותר לשחוט בו אפילו לכתתלה דהא רבא מוקי לקמן מתניתין דקתני בכל שוחטין לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה א"כ הוה ידע שפיר הברייתא דלעיל:
4 בא"ד וקא בעי למפשט מברייתא דהוה צור יוצא מן הכותל וכו' וע"כ רבי היא. נראה דלא משום פשיטותא קמייתא דפשיט דשחיטתו פסולה כתב' התוס' כן דהא אי אוקמא לה כרבי חייא כ"ש דפסולה לרבי אלא אאינך פשיטותא דפשיט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ויש להקשות ומאי פשיט מינה דלמא נימא דאתי כרבי חייא ובעיתו דרבא היא אליבא דרבי לכך כתבו התוס' וע"כ רבי היא ר"ל דברייתא זו ע"כ כולה רבי היא מדקתני בה בסיפא היה צור יוצא וכו' שחיטתו פסולה:
5 ד"ה שמתחלה נאסר להם בשר תאוה וכו' לקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל וכו' צבי ואיל גופיה מי הוי שרי והא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה. נראה דלשון זה של התוס' אינו מדוקדק אלא כצ"ל הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן וה"פ לפרש"י דפירש דלרבי ישמעאל יליף דנאסרה להם בשר תאוה מקרא דאיש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' א"כ מאי פריך לקמן צבי ואיל גופיה מי הוה שרי מאי ס"ד דמקשה הא פשיטא דההוא קרא דאיש אשר ישחט ונו' לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ופשיטא דצבי ואיל לא איתסר אפילו לרבי ישמעאל אבל לפירוש התוספות דלא יליף רבי ישמעאל דנאסר להם בשר תאוה אלא מדאצטריך קרא להתיר להם בבואם לארץ בשר תאוה כדכתיב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' שפיר דהמקשה הוה ס"ד דבכל מיני בשר נאסר להם במדבר אף צבי ואיל וק"ל: