מהר"ם שיף על גיטין ט׳

1 גמ' שפתים ישק. ואר"ש קאי מדקאמר משיב כו' דר"ש משיב על דברי ר"מ וק"ל. ולהתוס' י"ל עוד דאילו אר"מ הא ר"ש לא שתק על דבריו ופליג עליו וק"ל:

2 גמ' תרי ותרי נינהו וכו'. ואע"ג דאי אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי וכאילו ליכא עדים מחזקינן הגט לכשר ואין צ"ל בפנ"ח י"ל דבשני עדים לא אמרינן כמו גבי חד אוקי חד לבהדי חד וכו' אלא הב' כיתי עדים עושין ספק בדבר ואמרינן אוקי אחזקת אשת איש עיין בכתובות דף כ"ב ע"ב ודף כ"ג:

3 לכאורה יש לספק ברש"י דמעיקרא נראה כוונתו דמשייר בית כור נשמע דר"מ לא ס"ל פלגינן דהתם אין לומר טעמא דמדנחית לשיורא כו' דהיינו כרות גיטא דמסיק דא"כ כל נכסי במאי מיתוקמי ויהיה לרש"י חוץ מבית כור כמו להתוספות חוץ מעיר פלוני ואין לו כו' והתוס' לא הקשו עליו רק שאין הדין כן בבית כור אבל למה דס"ל לרש"י הדין כן הוא כמו עיר פלוני וא"כ למסקנא דכרות גיטא לפי"ז מאי לעולם דהא קושטא לר"מ נמי בזה מודה דיצא לחירות כיון דס"ל פלגינן וטעמא דכרות לא שייך התם ובשלמא להתוס' ניחא דלמסקנא אתיא לעולם אפילו לעיר פלוני דשם נמי פליג ר"מ מטעמא דכרות גיטא דהיינו שייר בדבורו כמו שפירשו התוס' והוי אפילו אע"ג דהוי שיעור גדול דשייר כל נכסיו וה"א דלא הוי כרות גיטא ונאמר דאף לרש"י שייך בחוץ מבית כור טעמא דמדנחית לשיורא דהיינו בעצמו טעמא דכרות גיטא דאף דעבד אינו יכול לגבות כלום דזיל הכא קמדחי ליה וכו' מ"מ הוא מתכוין לנכסים בכל נכסי משא"כ בעיר פלוני ואין לו כו' ומדקאמר לעולם משמע דאף באומר חוץ מבית כור דיש עוד סברא לומר לדידך שלא יצא בן חורין מטעם לא פלגינן אפ"ה יצא לחירות וכדמסיק כרות גיטא מ"מ הוי לעולם אע"ג די"ל בזה מדנחית לשיורא טפי כיון דשייר טובא טעמא דכיון דשייר טובא אין לו הבנה ודוחק ודו"ק:

4 בתוס' בד"ה לעולם כו' זכה העבד בנכסים כו'. מפורש באשר"י ע"ש:

5 בתוס' בד"ה הלכה כר"מ כו' ואין משמע כן בתוספתא כדפירש. ר"ל מלישנא דלעולם דמשמע שם דקאי אעיר פלוני ושם אין לומר מדשייר וכו' ולשון אפילו אינו מיושב וכו':

6 בתוס' בד"ה אינו חוזר בעבד וא"ת וכו'. וא"כ מעולם לא יצא עליו שם בן חורין שהרי אי אפשר לו להיות בן חורין ע"י מתנת שכ"מ וק"ל:

7 בא"ד וא"ת כיון דסתמא דדעת כו'. מקושר לאי נמי דתלה בדעת שכ"מ א"כ דעתו נמי היה לחזור כשיעמוד ומעולם לא יצא עליו שם בן חורין כל זמן שלא מת וק"ל:

8 בתוס' בד"ה אלא ערעור דבעל וכו'. אפשר שבא לתרץ לשון עוררין. ולעיל מספקי אי טענינן מזויף גבי לקוחות וי"ל דהתם אי ב"ד טוענין והכא שהלקוחות מערערין וטוענין שמא מזוייף הוא וק"ל:

9 בתוס' בד"ה שוו למוליך ולמביא וכו' לא ליתביה כו'. עיין בר"ן מבואר יותר:

10 גמ' מקרעין כו'. לכאורה אתי מנינא למעוטי לאפוקי ת"ק דרשב"ג דסובר דבכולהו מקרעין ויש מפקפקין כיון דמסיק דמלתא דאיתא בשאר שטרות לא קתני וכן מלתא דאיתא בקידושין כו' א"כ אף אם גיטי נשים ושחרורי עבדים שוין מ"מ לא הוי יכול למיתני כיון דאיתא בשאר שטרות וכמ"ש התוס' לעיל גיטין דף ה' ע"א בד"ה כשניסת דלא חשיב אלא פסול כו' דהא אמרינן כו' מנינא דסיפא למעוטי נתנו לה כו' ודוחק לומר דרשב"ג לא פליג את"ק רק לפרש ג ולמעוטי שלא תימא בכל השטרות אין מקרעין חוץ מגיטי נשים וה"ה שחרור משום עיגון דמהי תיתי כיון דליכא תנא דס"ל הכי ועוד מסתמא יש כמה דינים בגט דליתא בשיחרור ועיין. ונראה דדוקא לענין שיחשוב ששוו קאמר דכיון דאיתא ג"כ בשאר שטרות לא קחשיב אבל יתורא דמנינא שבא להורות על דבר אחר שמחולק בו בהכרח שאר שטרות יהיה כאחד מהן או כשר או פסול וק"ל. ולא דמי למ"ש התוס' לעיל בג' גיטין פסולין דכיון דלא איירי אלא בפסול שבגוף הגט לא הול"ל למעוטי כו' דהכא אי אפשר למעוטי בענין אחר רק שבזה שוין ובדבר אחר מתחלקין ואחד מהן כשאר שטרות. מיהו הא לרבנן הוא למעוטי שפיר לאפיקי דר"מ דאילו לר"מ יכול לחשוב חזרה דליתא בשאר שטרות וכן להודוחק לומר שכתבתי וכה"ג בא למעוטי באופן דבלא מנינא היה יכול לחשוב ודו"ק:

11 ברש"י בד"ה כשירין דדינא דמלכותא וכו' שהנותן וכו'. כשינויא קמא דלקמן דאף שטר מתנה כשר דהשתא אתי שפיר מלתא דליתא בשאר שטרות וכמ"ש התוס' בד"ה מלתא דאיתא כו':

12 ברש"י בד"ה בגיטי נשים משום תקנות עגונות וכו'. ואע"ג דבעבד נמי יש עיגון וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה שוו למוליך ולמביא עיין בר"ן. לרבנן דשיחרור זכות הוא וזכין שלא בפניו א"כ מן התורה הוא משוחרר מיד ואסור בשפחה ומאי הקשו התוס' לעיל מאי עיגון יש בעבד כו' לא ליתבי' השליח וכו' ולא יאסור בשפחה. דלרש"י י"ל דאף שאינו יכול לחזור מ"מ כל כמה דלא מטי לידי' אינו משוחרר ואילו נאבד השיחרור אינו בן חורין וכן אם מת ולזה שפיר הקשו לא ליתביה ניהליה וכו' אבל התוס' שסתרו בעצמן זה דזוכה בשיחרור לאלתר קשה ד. וצ"ל שהקשו רק לר"מ דהא כדברי ר"מ בארבעה ואפ"ל עוד כיון דבאמת הוי ריעותא לו דאסור השתא בשפחה ובת חורין הוי חובה ואין חבין כ"ש אם אמר יאמר העבד איני רוצה לקבל א"י לעשות שלוחו בע"כ כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה בשליחות בע"כ:

13 ברש"י בד"ה לא יתנו כו' ואפילו רבנן כו'. יש מפרשים כוונתו מדלא קאמר הניחא לרבנן כו' כדלעיל משמע דאף לרבנן פריך. ואין צורך דהוצרך לזה משום דאל"כ לר"מ לק"מ ונכלל בתזרה דקחשיב דחד טעמא הוא לכאורה לזה פירש דלא תלו חד באידך ואפילו לרבנן וכו' וממילא אף לר"מ פריך שפיר וק"ל:

14 ברש"י בד"ה מלתא דליתא כו' ליתנו לאחר מיתה כו'. לא הבינותי דעתו למה לא מפרש שמסרו בסתם ומת קודם דמטי לידיה ואם אמר בפירוש לאחר מיתה פשיטא דאף לרבנן לאו כלום הוא ואף שנתנו לידו ממש ואמר לו לאחר מיתה לאו כלום הוא דאין שטר לאחר מיתה וממ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה ואינו חוזר בעבד ומיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות אין נראה וכו' אין ראיה דהתם איירי אם עמד גם כותב ליכא והאיכא האומר וכו' אינו נראה דאיירי לאחר מיתה גם לא פירש שם דאיירי לאחר מיתה ודוחק לומר דבשכ"מ סתמא הוי לאחר מיתה ובבריא עד שיפרש דהכא לאו בשכ"מ איירי גם משמע הא דאין שטר לאחר מיתה פסיקא בלא הא דרבינו רק הוא מחדש דאף שלא אמר לאחר מיתה אפ"ה אמרי' שמא לא גמר להקנותו וכו' ואין שטר לאחר מיתה הוא פשוט בלא"ה ולעיל בתוס' דאינו חוזר בעבד איירי דמטי שטרא לידי' וכדכתב בו מהיום או בלא מהיום דודאי דעתו היה שיחול מהיום כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק ועיין בכ"ז:

15 בתוס' בד"ה אע"פ כו' אלא תקנתא דרבנן וכו'. עיין בהג"א בסמוך כו' דעובדי כוכבים היו פסולין משום גזלנות וכיון דידעינן דלא מרעי נפשייהו כשירין מן התורה מה שאין כן משה ואהרן דפסול דידהו משום קורבה להכי אף דלא מרע נפשייהו פסול ע"ש:

16 בתוס' בד"ה מקרעין וכו' כתב עליון כתב לענין שבת וכו'. אע"ג דלענין גיטין לא הוי כתב עליון כתב שם אבל הכא ברשימה עדיפא מהתם:

17 בא"ד בירושלמי פריך כו' פירוש כו'. אפ"ל משום דלפרש"י אתיא בפשיטות והלא זה בעצמו כתב ראשונה הוא שהראשונים כתבו גופן של החתימה והוי כתב ע"ג כתב אבל לפירוש התוס' אמאי כתב ראשון הוא הלא הראשונים לא כתבו על הנייר הלזה מידי לזה הוצרכו לומר פי' ואין הגט כו' וק"ל. ואפ"ל לפרש"י לכך קאמר נמי לשון מקרעין ולא מסרטין משום שהם מרחיבין יותר בסריטה מהמלוי וק"ל:

18 בתוס' בד"ה קורין לפניהם וכו' שא"צ להעיד כו'. ר"ל אלו הקורין אין מעידין על גוף הענין שגוף הענין יודעין עידי החתימה מצד עצמו רק שכך כתוב בשטר וישנו אפילו לזה ב' עדים וכו'. עיין בר"ן פרק שני לקמן שביאר יותר ע"ש:

19 בתוס' בד"ה מלתא דאיתא וכו'. חוץ מכגיטי נשים כצ"ל:

20 בתוס' בד"ה כי קתני וכו' אע"פ שלרבה נתקן וכו'. מ"מ מוליך ומביא שיצטרך לומר בפנ"כ אין לו עיקר בדאורייתא משא"כ אין כותבין במחובר יש לו עיקר וק"ל: