מהר"ם שיף על גיטין ל״ז

1 גמ' ולחייב לו יש לו קרקע. בין לו בין לערב:

2 גמ' שטר שאין בו אחריות. אע"ג דחוב בשטר ממילא משועבדין לו הקרקעות ואפילו בשטר מכר אמרי' אחריות ט"ס הוא מ"מ אלימי טפי כשמפורש וכמ"ש התוס':

3 גמ' תניא כוותיה דר"י כו'. אף שי"ל דאתיא כב"ש מ"מ תניא ברייתא כוותיה:

4 ברש"י בד"ה א"צ פרוזבול כו' חוב של אביהן. טפי הול"ל חוב עצמן דבחוב אביהן טענינן ליורש שהיה יכול לומר פרוזבול היה לו ואבד דנאמן על כך כדבסמוך ודוחק לומר דזו כטענת נאנסו דלא טענינן להו תרתי לומר שהיה לו פרוזבול ושאבדו ת:

5 בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' ויש לו משכון. פירוש על חוב אחר ושוה מותר לא ישמט חוב אחר כנגד המותר או כבח"ש ר"ל פקדון וכה"ג דומיא דדר בחצירו ומוחזק בו הדר שלא מחמת חוב ואפ"ל קצת משכון ממש שלא בשעת הלואה ופריך מדנקיט מתני' המלוה על המשכון דמשמע דוקא שהלוה עליו ולהאי טעמא משום דתפיס כשלא הלוהו עליו מעיקרא רק תפס בו אח"כ נמי ומשני דטעמא משום דרבי יצחק א"כ שלא בשעת הלואה הוא כ"ש ולרבותא נקיט על. רק לשון דשאני לא משמע כן. ויש מפרשים אין לפרש כו' ומקשה מכח סברא בלא ראיה דא"כ הו"ל כו' ג"כ מכח סברא אלא מקשה מכח ראיות גמרא דאיזהו נשך וק"ל:

6 בתוס' בד"ה שאני משכון כו' דאפילו מקבל פקדון כו'. מביאין ראיה דאע"ג דלא קני לגמרי ואפילו לא לענין גניבה ואבידה כדמשמע סוף הדבור רק לענין אחריות כשומר חנם ואפ"ה קמו לה ברשותיה לענין בליראה:

7 בא"ד ועובד כוכבים שהלוה לישראל כו'. אף שגוף החמץ דישראל אפ"ה אילו הוי ב' לטיבותא דהיינו עובד כוכבים קני משכון והוי ברשות עובד כוכבים הוי כגוף החמץ של עובד כוכבים דיש ב' לטיבותא גוף החמץ דעובד כוכבים ואינו ברשות ישראל אע"ג דקיבל הישראל עליו אחריות דאינו עובר ה"נ בעובד כוכבים שהלוה לישראל מטעמא דר' יצחק אילו שייך בעובד כוכבים ודו"ק:

8 בא"ד א"כ מאיזה טעם נחשב כש"ש כו'. ר"ל במשכון שלא בשעת הלואה לא הוי אלא ש"ש מטעם דנהנה לענין קדושין כו' ואילו בשעת הלואה נמי נהנה לענין קדושין א"כ מה בין בשעת הלואה ושלא בשעת הלואה ועיין בתוס' פרק האומנין:

9 גמ' דלמא מימנע כו'. דלא ס"ל שמצוה לפדות את העבדים וכ"ת א"כ לימנע ומה בכך דא"ל משום דמצוה לפדות לשם בן חורין וכי נימא ישתעבד וישאר עבד ימנעו מלפדות ורשב"ג ס"ל דאף כי ישאר עבד אפ"ה מצוה לפדות את העבדים דהא כיון דמדינא הוא עבד כיון דלפני יאוש למה הוציאום מדינא מלהיות עבד משום דלא לימנעי מלפרוק ימנעו ומה בכך דהא דינא להיות עבד ואי משום דרצו לעשות מעבד בן חורין יאמר בקיצור לא ישתעבד כי היכי דליהוי בן חורין וכ"ת הכי פירושו מימנע כו' ופעמים שהוא לאחר יאוש דזכה בעצמו מלהשתעבד דאז מצוה לפדותו ויחשבו דלמא לפני יאוש הוא חדא דאכתי ימנעו דלמא לפני יאוש הוא ומדינא שישאר עבד מיהו בזה י"ל כיון שישאר בן חורין לא מימנעו דמצוה קעבדי ולא דמיא למ"ש מקודם דלמה להו לרבנן לתקוני דלא ישתעבד ולהוציאו מדינא כיון דמדינא ישאר עבד ימנעו וימנעו אבל הכא כיון דמחשש שיטעו לומר קודם יאוש הוא הוצרכו להוציאו מדינא ולומר דלא ישתעבד ובודאי לא ימנעו כיון שישאר בן חורין מצוה קעבדי אך דא"כ למה ליה לרשב"ג אליבא דרבא דספוקי ליה לומר ב' חלוקים אלפני יאוש כשם כו' בהא דחזקיה דלאחר יאוש סגי דכיון דישתעבד לאחר יאוש משום דחזקיה אפילו לשם בן חורין א"כ אזדא ליה טעמא דרבנן דמימנע כו' בלפני יאוש: ובקצרה להקשות בפשטא דשמעתין למה לי כשם לימא אף בלפני יאוש משום דחזקיה כיון דישתעבד אפילו לבתר יאוש משום דחזקיה אף דמדינא הו"ל להיות בן חורין כ"ש לפני יאוש דמדינא להיות עבד דכיון דלאחר יאוש קי"ל דישתעבד מכ"ש לפני יאוש יש ליישבו ודו"ק א אלא משום דאע"ג דליכא מצוה מ"מ ניחא להו לרבנן שיתפרקו או כמ"ש הרשב"א דאף לת"ק מצוה ומ"מ חייש שהעולם טועין בזה וקאמר רשב"ג כ"ע יודעין כשם כו' וליכא למיחש דימנעו:

10 גמ' מפני מה אמרו כו'. לשון רבים עיין באשר"י וכי תימא משום דאף לרבנן בלפני יאוש בין כך ובין כך ישתעבד לאוקימתא דרבא וכקושיית המקשה וקאמר מפני מה כו' דאע"ג דלפני יאוש הוא מ"מ הו"ל לחוש משום מימנעו א"כ קשה למה לי כשם כו' לימא טעמא דחזקיה ג"כ אלפני יאוש מחששא דמימנעו א"ו חששא דמימנעו אלים טפי מדחזקיה וכנ"ל וק"ל:

11 גמ' אין קני ליה למעשה ידיו. עיין ברשב"א באורך במאי קני בדינא הא לוקחו באלמות ובגזל ע"ש:

12 ברש"י בד"ה לשום עבד אמאי ישתעבד וקס"ד לרבו ראשון כו'. דאי ס"ד נמי בלאחר יאוש לרבו שני ופריך משום דלא קני ליה חסר העיקר משינויא דרבא וק"ל:

13 ברש"י בד"ה לשום עבד על מנת להחזירו כו' להשתעבד בו. נראה משום שרצה ליישב האריכות דאביי דלא הול"ל רק לעולם לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד משום דמימנעו וכו' אלא כוונת אביי דשלא תטעה לסברתו דמימנעו כו' א"כ לשום עבד פירושו להחזירו לרבו ראשון דוקא כיון דחיישינן למימנעו כסברת התוס' בקושיתם וא"כ היה קשה דהו"ל למתני' לפלוגי מניה וביה בלשם עבד בין להחזירו ובין להשתעבד לשני לזה בא אביי דלעולם לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון ומלתא פסיקא היא ולזה פירש לשם עבד על מנת וכו' וטעמא באמת דלא חיישינן למימנעו לזה פירש דמידע ידעי וכו' ויצטרך להחזירו ואפ"ה פדאו ומ"מ הקשו תוספות ולא ניחא להו בהאי טעמא דמ"מ כיון דמידע כו' ימנעו רבים בפעם אחר לפדותו ולהיות עבד לראשון ודו"ק: ועיין ברע"ב דמפרש ברבא טעמא דמימנעו ואולי ט"ס הוא:

14 ברש"י בד"ה מהם תקנו ריבויא היא. יותר צודק לכאורה לפרש מיעוטא הוא:

15 בתוס' בד"ה לעולם כו' וה"ה דמצי למימר כו'. דמשום מימנעו ולא פרקי אין ראוי להיות ישתעבד לשני קודם יאוש כמ"ש בדבור שאח"ז. מ"מ טפי אילימי סברת לשם בן חורין פרקיה דלא ישתעבד לשני אף לאחר יאוש משום דחזקיה כיון דלשם בן חורין פרקיה ולראשון משתעבד משום דחזקיה אע"ג דלאחר יאוש הוא ולכך נקיט האי טעמא דאלים וק"ל:

16 בתוס' בד"ה בין כך ובין כך כו' דאי כשפדאו לשם עבד כו'. אבל לשם בן חורין פשיטא דאין סברא להיות לשני כיון דלשם בן חורין פרקיה:

17 בא"ד כדי שירויח לענין מציאה כו'. אין להקשות אכתי לתקנו שיהיה מציאות ומתנות אף לשני דהא השתא הפקיע מציאות ומתנות ומעשה ידיו ונותנו לראשון משום דחזקיה כ"ש לשני דמעשה ידיו שלו מן הדין וא"צ לתקן רק מציאות ומתנות עניני דלא שכיחי גרידא וצ"ל כיון שצריכין להוציא מדינא סברא טפי לתקן להשתעבד לראשון ודו"ק:

18 בא"ד ומיהו נוכל לומר כו'. ומ"מ נשאר לשם בן חורין ישתעבד לראשון וכן משמע לקמן גיטין ב בסמוך ודו"ק:

19 בתוס' בד"ה אי לפני יאוש כו' דפליג ת"ק ארשב"ג בלפני יאוש רק בלפני יאוש מודה מטעם כשם או משום דלפני יאוש הוא ולא ס"ל סברת מימנעי כו':