מהר"ם שיף על גיטין כ״ד

1 גמ' מה להלן צריכות וכו'. אף דמיירי דאמר לה כי מטי התם אימור קמי ב"ד בפנ"כ וכו' א"כ בלא ממקום שבאת כו' צריכה שתאמר ז"א דאין פירושו בסמוך אימור קמי ב"ד כו' שיהיה תנאי שתאמר כך דא"כ מאי קמ"ל כל תנאי שמתנה פשיטא שצריך שתתקיים אלא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית לב"ד ואז יעשו הב"ד שליח וכו' והגמ' קושטא הוא דנקיט כיון דהדין דצריכה לומר בפנ"כ כדתנן ובלבד שהיא צריכה וק"ל:

2 גמ' אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כו'. וניחא למידק מהא מלמידק מרישא:

3 גמ' אשה מכי מטי גיטא לידה כו'. אשה הבאה לפנינו בגט שאינו מקוים ואומרת נתגרשתי נאמנת כ"כ הרמב"ם מהאי דהכא והשיגו עליו הרשב"א וע"ש בזה ודו"ק:

4 גמ' אלא למ"ד משום חצירה הבא לאחר מכאן מאי איכא למימר. בכל שליחות להולכה נמי יטעו דחצר מטעם שליחות איתרבי ז"א דפירוש הגזירה הכי הוא שיחשבו כיון דבשעת נתינת הגט ליד שליח להולכה באותו זמן לא היה זה השליח לקבלה שליח שלה ומה לי אותו האיש או חצר דעלמא ואפ"ה מועיל ומתגרשת בקבלתו אף שלא הגיע לידה כיון דשוכרתו אח"כ לשליח לקבלה ה"נ יאמרו כיון ששכרה או קנאה עתה החצר אף שבשעת נתינת הגט לא היה החצר שלה נמי מועיל ולא יעלו על לבם לומר דלא דמיא דהתם השליח להולכה הוא כבעל עצמו ונתינתו כנתינת הבעל ממש והרי בשעת נתינה השליח לקבלה הוא שלוחה וכמותה ממש משא"כ בחצר אבל בשליח לקבלה שמקבל מן הבעל אין לטעות דהתם בשעת נתינת הבעל הגט הוא שליח דידה משא"כ בחצר בשעת נתינתו אינו חצר דידה וכן בשליח להולכה הנותן גט לידה עצמה אין לטעות וק"ל ולכן כדמשני לעיל דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך לא שייך להקשות לגזור משום חצירה הבא לאחר מכאן אף דדמיא לה לכאורה משום דל"ד דעיקר הגזירה משום שרואין שמתגרשת ע"י קבלת שליח שלא היה רק כחצר דעלמא בשעת נתינת הגט ואילו הכא מתגרשת ע"י קבלת עצמה וק"ל:

5 גמ' אימור קמי בי דינא בפנ"כ כו'. לא דאתני כן בהדיא כמ"ש לעיל:

6 בתוס' בד"ה והא לא חזרה וכו'. קודם שיעשה שליח לאחרים:

7 בתוס' בד"ה חצירה כו' ומוכרו לאחרים כו'. דאל"כ גיטה וחצירה באין כאחד כדלעיל וק"ל:

8 בתוס' בד"ה אימור קמא בי דינא כו' דבלישנא קמא כו'. לפירוש התוס' נראה דלשינויא קמא צ"ל אמירה בפנ"כ בשעת קבלתה הגט דכל היכא שיש לומר בשעת קבלה עדיף טפי והיא עושה שליח להולכה שלא בב"ד דהא דתנן לקמן עושה שליח בב"ד היינו משום אמירת בפנ"כ. ג שהשני אינו יכול לומר וגם האשה המקבלת הגט אינה יכולה לומר בע"כ השליח הראשון להולכה צ"ל וע"כ צריך בפני ב"ד כדלעיל בפני כמה נותנו לה כו' אבל כאן שאומרת בשעת קבלת הגט דהכי עדיף טפי א"כ אינו צריך עשיית שליחות בפני ב"ד והאיבעית אימא רוצה לפרש אמירת בפנ"כ בשעה שהגט יוצא מתחת ידה ודאמר לה הוי שליח עד דמטית לב"ד והב"ד יעשו שליח דהב"ד אין עושין שליח עד שתאמר לפניהם בפנ"כ ובפנ"ח ודו"ק:

9 בתוספות בד"ה כל הגט וכו' ושמע קול סופרים כו' ותורה להתלמד כו'. הומ"ל כדבסמוך דלהתלמד דהכא גרע רק האמת מתרצו דהא בפ"ב ס"ת נמי פסלינן וכו' וכמ"ש נמי אח"כ בסמוך בד"ה יתר מוכן ומיהו אפ"ה כריתות של ס"ת וכו'. ואין מקום להקשות ליתני במתני' יתר על כן ס"ת כו' דאין חיוב ליתני כי רוכלא ד רק מה ששנה באמת בסדר המשניות כמו טופס גיטין הקשו בסמוך דהול"ל ביה יתר מוכן כמו באינך:

10 גמ' ואלא רישא במאי. עיין ברש"י. ואע"ג דתני כיצד לפרושי לרישא דרישא כל הגט שנכתב שלא לשם אשה כו' שמא בדוחק יש לפרש לשום הך אשה:

11 גמ' אמר רבא זאת אומרת כו'. קשה לי רבא אמאי לא דייק לזאת אומרת כו' דידיה מרישא דושם אשתי כשם אשתך:

12 גמ' אלא מעתה כו' כתב ברש"י ונמלך וכו' והשליכו לאיבוד וכו'. ואין להקשות ניחוש בדידיה גופא הך חששא כתבו ונמלך והשליכו והיא מצאתו כי היכי דחיישית בחבירו ואינו מתירא שמא תמצאנו אשתו ואפילו בחד יב"ש ניחוש להאי י"ל דכשמשליכו משליכו מסתמא למקום שלא תוכל למצוא וק"ל. ובענין הסברת הקושיא דדלמא להשליכו או מסר מדעת לאשת חבירו לא חיישינן ושם החשש שאחר הוא הלוה אפ"ל קצת דהתם בשט"ח למה אינו יכול להוציא עליהן שט"ח נימא מסתמא קושטא קאמר המלוה שזה יב"ש הוא החייב דמה לו לשקר אילו מסר לו זה שכנגדו למה לא יתבע חובו ממנו ודוחק לומר שזה עשיר מזה אלא דחיישינן לקנוניא שיב"ש השני עשה קנוניא עם זה והלך אצל הסופר לכתוב עליו שט"ח שילך זה ויוציא ממון משני ויחלקו ביניהם וה"נ ניחוש הכא לקנוניא שיב"ש השני כתב וחתם לה גט אצל עדים ועשה קנוניא עם אשת יב"ש חבירו להוציא כתיבה ממנו וכה"ג ויחלקו ביניהם ואולי פירוש השליכו ולא ומסרו לאשת חבירו כמ"ש אח"כ בסמוך לרבותא בקושיא שיש כאן גם חששא שאינו בשט"ח דלמה ישליך שמה שט"ח עליו ודוחק ודו"ק:

13 בתוס' בד"ה בעידי מסירה כו' אבל לר"מ כו'. ובה"א דרבא איירי בלא עידי מסירה לפנינו וכר"א עכ"פ וסמכינן אעידי חתימה דמסתמא בהכשר נעשה והיה שם עידי מסירה ולזה דייק שפיר זאת אומרת שני יוסף ב"ש כו' ה:

14 בא"ד ועידי מסירה אין מכירין כו'. וצ"ל שמותיהן שוין דנקיט דאי לא"ה ודאי ידעו הנשים שמות בעליהן והיו יודעין העדים והשליח מפי הנשים ועיין בר"ן וברשב"א לעיל וראיתי בתרומת הדשן סי' רל"ח אם אין השליח מכיר שזו אשת המגרש רק מפי הנשים וכו' ע"ש:

15 בא"ד וא"ת וכו'. פשוט בל"ז התם מניה וביה צריך ביאור ע"כ דפריך וליחוש וכו' אין מגרשין וכו' סוף סוף שמא ימסור לה בצנעא ותוציא היא אח"כ הגט ומה בכך שהדין הוא שאין מגרשין אלא במעמד שניהן גם הדין הוא שלא ימסור הגט לאשת חבירו וצ"ל ע"כ דצריכין עידי מסירה וכר"א ונשאל עידי מסירה אם היו במעמד אחד א"כ תקשי למה לי אין מגרשין אלא זה בפני זה וכו' תיפוק ליה כפשוטו דעידי מסירה יודעין אם בעלה מסרי לה או זולתו ודוחק לומר דשם מניה וביה י"ל דעידי מסירה אין מכירין הזוגות אם זו אשתו להכי צ"ל אין מגרשין וכו' אבל כאן משמע בעידי מסירה לחודא סגי מכח דמכירין שראו שזה מסר לזו וכפרש"י ותירץ ר"י דקושטא כאן נמי לא כפרש"י דמכירין וכו' אלא מכח דאין מגרשין אלא זה בפני זה ודוחק דלא מייתו לרש"י כלל גם דא"כ העיקר לא מפרש ר"י ומה שמפרש יהיה מותרות כיון דבלא"ה צ"ל כן התם אבל נראה דבל"ז אתיא התם כר"מ ובלא עידי מסירה ופריך כיון דכותבין לאיש ניחוש היכא דהוחזקו שני יב"ש שימטי בצנעא כו' ומשני כל היכא דהוחזקו אין העדים רשאים לחתום דעידי חתימה כרתי והמה עיקר הגירושין ו אלא זה בפני זה אך השתא שכתבו מכח גמרא דהכא דקאמר בעידי מסירה ור"א הוא דלר"מ לא מהני עידי מסירה דצריך שיהא מוכח מתוכו א"כ ממנ"פ כמאן אתיא סוגיא דגט פשוט וכ"מ ברשב"א ע"ש הא דלא מפרש ר"י בקצרה מניה וביה ודו"ק:

16 בא"ד הא מסקינן לקמן דלא חיישינן כו' שיכתבו כהן או דור כו'. כצ"ל: