מהר"ם שיף על גיטין נ״ג

1 גמ' צריכא כו'. והו"מ למתני מדמע ומנסך רק כיון דתני מטמא ומדמע ברישא י"ל קושטא דאח"כ חזרו לומר אף המנסך ותו לא צריך לומר מטמא:

2 גמ' אמר חזקיה דבר תורה כו'. לחזקיה הו"ל לחלק בין אם רואין אחרים אף שוגג חייב דליכא משום שיודיעו שהרי אחרים יודיעוהו ובאין רואים פטור אף מזיד שהרי יכול לומר שוגג הייתי אף שכוונתו להזיקו יכול להזיקו שפיר ולומר שוגג הייתי נ וצ"ל מתני' איירי באין רואים ומ"מ כשמודה בעצמו שעשה במזיד או שנתברר שידע חייב ואולי לזה פי' רש"י לצעורי קא מיכוין דהשתא ודאי יודה שעשה במזיד לצערו טפי ודו"ק:

3 גמ' כדי שיודיעו. וכי מודיעו ומהימן ל"ה כבי תרי אסור לאוכלו או זה מקרי בידו כיון שיכול לטמאותו ואפילו במכחישו או באומר איני יודע או בשותק נאמן עיין לקמן:

4 גמ' שלא יהא כל א' כו'. וליאמר שוגג אני לא חששו דניכר אם הוא שוגג או לאו אבל אם אין רואין כמ"ש לחזקיה יאמר שוגג הייתי ועיין ס:

5 גמ' מתיב ר"א ואי אמרת כו' שמי' היזק. ולר"י אי ילפינן קנסא מקנסא מ"מ אפשר כיון דלא שכיחא כל כך הא דפרה לא קנסוהו אפילו במזיד ולכן אינו מחלק בברייתא בין שוגג למזיד:

6 בהכונס דף נ"ו ע"א פרש"י העושה מלאכה במי חטאת ששקל וכו' וכמ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וזה דלא כסוגיא דשמעתין ועיין:

7 ברש"י בד"ה ותדוש בתבואה כו' דאמחשבה לא מחייבינן ליה כו'. ובפיגול דמחייבינן שאני פיגול דאינו אלא בדבור לא במחשבה כמ"ש התוס' סוף המפקיד והוי כמו מסור דחייב בדבור בעלמא וא"צ לחלק משום דהתם קעביד מעשה בגוף הקרבן בשעת מחשבה לשום כך:

8 בתוס' בד"ה משום דקא מפסיד ליה כו' דלחזקיה הו"ל לאצרוכא לפטורא. ולחזקיה יש לעשות כל הצריכות לפטורא ע רק לאבוה דר' אבין בראשונה וכו' חזרו לומר מדמע למה לי מטמא השתא מנסך דמפסיד לכולה פטור מטמא מבעיא דא"ל דה"א מנסך פטור משום דקים לי' בדרבה מני' דא"כ מזיד אמאי חייב פ ואין סברא לומר כלל דה"א מנסך פירוש מערב אבל מנסך ממש קים בדרבה מניה אבל עתה דתני מטמא ומנסך ע"כ מנסך פירושו מנסך ממש דאי מערב היינו מטמא וק"ל:

9 בתוס' בד"ה ותני עלה כו' לאו היינו דתוספתא וכו'. ולא פריך באמת מתוספתא משום די"ל דארישא קאי אבל התני עלה קאי אמתני' דלא הוזכר בה רק מזידין דאילו היינו התוספתא א"כ בע"כ משמע ליה דקאי אסיפא וא"כ הו"ל למיפרך מרישא דהמטמא ודו"ק:

10 בסה"ד וכי האי גוונא וכו'. ר"ל דקאי אדיוקא:

11 בתוס' בד"ה בדיני אדם. עיין בתוס' פרק הגוזל:

12 גמ' האי גזלנא הוא כו'. א"ל כדי שיודיעו דמטבע ונפסל מאי איכא למימר:

13 גמ' ורמי דר"י אדר"י. גם לסברת המאי לאו קשה דר"י אדר"י: והומ"ל דכ"ע שמי' היזק ור"י פוטר בשוגג כדי שיודיעו ולא הוי מקשה תו דר"מ אדר"מ ולא דר"י אדר"י רק משום דהלכה לא שמי' היזק ועוד דבאיזה סברא הוי פליגי דלמר אית ליה כדי שיודיעו ולמר לית לי'. עיין ברש"י בחולין דמפרש ר' יהודה לא קניס אטו מזיד דא"כ אף בשוגג לא יאכל עולמית אלא משום כדי שלא יהנה מעבירה ע"ש באורך וזה סותר גמרא ערוכה כאן ע"ש ובח"ש שם שמישבו ודו"ק:

14 גמ' והא מנסך דאורייתא וכו'. אבל מטמא תרומה דרבנן או במטמא חולין:

15 בתוס' בד"ה גזלן הוא כו' דהא המכחיש כו'. אע"ג דהוי היזק הניכר מ"מ בממילא אמר לי' הרי שלך לפניך הואיל ולא קנאו בשינוי וכן הוא בפירושים שהרחיבו מקצתן אע"ג דהוי היזק הניכר מ"מ יכול לפטור עצמו כשמשלם אותן בעין דאמר ליה הרי שלך לפניך וא"כ ה"נ בהיזק שאינו ניכר ותירצו דאם שמי' היזק א"כ אין לך שינוי גדול מזה וכו' ומה לי בידים או ממילא כיון דחשוב כניכר א"כ הוי שינוי וקנאו בו ולא מצי למימר הרי שלך לפניך ובהכחשה לא הוי שינוי הואיל שהוא בעין אבל מטמא ונפסל ועבר עליו הפסח אם היה היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה שנפסד לגמרי והרקיבו מקצתן נמי משום דלא הוי שינוי להמכחיש באבנים דחייב נמי משום דמזיק בידים וק"ל:

16 בא"ד ושמין כעין שגזל וכו'. ביש ספרים מוגה שאין זה כעין שגזל:

17 בא"ד אפילו אתפסתיה בידים פטור. דלא שייך טעמא שלא יהא כל אחד הולך כו' דבשומר עסקינן וכי מזיק השור חייב לשלם ועוד דאי מטעם שלא יהא כל אחד כו' למה לי טעמא דאתפסתיה בידים כו':

18 בא"ד אפילו תפסוהו ב"ד כו'. דהא הכא בנטמא ונפסל מאליה חייב אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק אע"ג דממילא ומינה למ"ד לא שמיה היזק מ"מ בניכר אע"ג דממילא וק"ל: