מהר"ם שיף על גיטין מ״ט

1 גמ' ובע"ח דיניה בבינונית. מדרבנן מפני תיקון העולם והכא לא שייך תיקון העולם יגבה בזיבורית וק"ל:

2 לא מוקמי בגמ' באוכל הקדש דבר הראוי להיות קודש וכ"ה ברשב"א ג:

3 בתוס' בד"ה כגון כו' ואיפכא כו'. דאז א"צ לומר דבתרתי פליגי ולא בא הכתוב כפשוטו ומפני תיקון העולם אתיא כר"ע הנזיקין שמין להם בעידית דניזק מפני תיקון העולם תקנו שצריך לקנות אך עתה בשמעתין צריך לקנות אין ה"א כלל לכן לא מוקי כה"ג מיהו למ"ד או כסף או מיטב הול"ל טפי הניזקין שמין בכסף דטרם שיקנה בכסף עידית יתן לו המעות וז"א דדלמא יקנה שדה בעד מטלטלין אבל א"ל אף לאיפכא מתני' כר"י ותיקון העולם להיכא שעידית דניזק כזיבורית דמזיק כמו השתא באמת דז"א דלאיפכא צ"ל אהני קרא לכדאמר השתא באמת דהיינו היכא דעידית דניזק כזיבורית דמזיק דאהני קרא שצריך ליתן לו מעידית של מזיק ומחמיר ר' ישמעאל בכל צד מדאורייתא דבשלמא בשמעתין אתיא קרא לאפוקי שלא תימא זיבורית כיון דאינו חייב לקנות אבל לאיפכא זיבורית מהי תיתי הא אפילו לא הו"ל עידית כלל אין לפטור עצמו בזיבורית דהא צריך לקנות אלא לאפוקי לקנות כעידית דניזק יתן לו אותו המעות דיכול לפטור עצמו בכסף אך אין זה הכרח דדוקא למ"ר או כסף כו' הוא כן ד ועוד כמ"ש לעיל דבכסף אה"נ דיכול לפטור רק אם קונה עידית במטלטלין או בחילוף שדה בשדה וכה"ג ולזה שפיר י"ל דאהני קרא כבשמעתין בדיש לו עידית ואין לו זיבורית כעידית דניזק אבל כשיש לו זיבורית כעידית דניזק שמא א"צ ליתן לו מעידית שלו ואתיא תיקון העולם לזה ודו"ק:

4 בא"ד כגון דאית ליה למזיק עידית ובינונית כו'. לכאורה בינונית כדי נקטו דהא בשל עולם שמין וא"צ לצייר בינונית גביה ובתוס' ב"ק ליתא ודו"ק:

5 בתוס' בד"ה שור כו' תימה כו'. עיקר התימה למה דלא ידע אכתי פירכא דשכן יפה כחו בנזקין:

6 בא"ד דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא כו'. אין זה הוכחה דהא אף מנזקין איכא למיפרך כמו שכתבו בסמוך בד"ה ור"ע שכן יפה כחו בנזקי אדם ובור כו' ה ונראה שכתבו זה קודם דנחתו למ"ש בסמוך דילפינן קרן מקרן ו ויש משבשין דאף לפי מ"ש בסמוך דיליף קרן מקרן ה"ט נמי משום דליכא למיפרך מנזקין משום דמלתא אחריתא ה"נ לכך לא פריך מרבית כו' משום דמלתא אחריתא הוא ולהסביר קצת אף הא דגובה מועד מעידית אף במקום תם משום דאף אדם דאיקרי מועד שם חייב תאמר בהקדש דאדם מועד נמי פטור ז וא"ל דאם חומר באדם וה"ה בור גורם יעשה נמי חיוב בתם דאדם הוא מועד כ"ז היה במוסגר מדברי הגאון ובחשיכה יתהלכו ודו"ק:

7 בא"ד היינו מדרבנן כו' וא"ת א"כ רעהו כו' למה לי כו' וי"ל דאי לאו כו' אלא לפטור מחומש. עיין בחידושינו ב"ק שם מפרש דאכתי למה ליה רעהו הא אשכחן פטורא בבור מיהו אף לר"ע פטור וכמו שהקשו בסמוך באמת לר"ע וא"ת אכתי כו' שכן יפה כחו בנזקי אדם כו' דדוקא לרבנן כתבו דאי לאו רעהו כו' ועוד בגילוי דבור ממעטינן מכי יאכל לגמרי כדבסמוך אולם בתוספות ב"ק כתבו על קושיתם שבסמוך דאכתי איכא למיפרך מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם ולמ"ש א"ש היינו דרק לרבנן דאשכחן פטורא מרעהו ממעטינן מכי יאכל לגמרי ע"ש וק"ל:

8 בתוס' בד"ה ור"ע וא"ת כו' וי"ל בהקדש לא קמיירי. לוי"ל הראשון שבד"ה שור דשן ורגל בהקדש חייבין אך לא ממיטב הא דפריך בב"ק אי ר"ע ליתני תרי גוונא שור אף לרבנן תיקשי ח וצ"ל נמי בהקדש לא קמיירי:

9 בתוס' בד"ה ועוד כו' ולא הו"ל לר"ע לאהדורי כו'. ולמסקנא ק"ו להקדש לד"ה קאי אע"ג דלא דאילו ס"ל לר"י בעלמא כדמסיק בדמזיק גם בהקדש הוי ס"ל כן מ"מ י"ל אה"נ. זו היה במוסגר מדברי הגאון אף אר"י קאי לכל מר כדאית ליה משא"כ עתה בה"א זו דפליגי רק בהקדש ע"כ הוא מדברי ר"ע לבד דאל"כ במאי פליגי וא"ל לפירוש ר"י דלמא מכח ק"ו להקדש דרשינן לרעהו לחומרא ולא לקולא כרבנן דרשב"מ ט דאין שייך לשון ק"ו בזה דמשמע דהילפותא מכח ק"ו דהלימוד הוא מרעהו רק מכח סברא דהקדש חמירא מפרשינן לדיוקא דרעהו לתומרא ועוד דמק"ו דיו לבא מן הדין וכו' והול"ל עיקר הילפותא דהיינו מרעהו ודו"ק:

10 בא"ד והרב ר' שלמה וכו'. ואף דקרא בהדיוט איירי וקאמר ר"י דר"ל בדניזק ולא בדמזיק וקאמר ק"ו להקדש לאפוקי מזיבורית דניזק ואם יש להקדש עידית והוא סוף סוף אינו מחויב לקנות וצריך ליתן לו ממעולה שלו מ"מ בהקדש אין שייך לשום בדניזק כלל דמי ידעינן עידית או זיבורית שלו וצריך לשום בדמזיק ע"כ משמע דומיא דהכי בהדיוט:

11 מ"ש ק"ו להקדש דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק אין נמשך להק"ו שאין הק"ו קאי שלא נשום בדמזיק דהא שומת המזיק הוא חומרא:

12 היה נ"ל לפרש בגמ' ועוד מאי ק"ו להקדש כיון דלא פליג ר"ע בשומת העידית א"כ הא דקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות כו' הא ר"י נמי ס"ל כן ע"כ ר"ל לגבות להקדש נמי מן העידית א"כ מאי ק"ו להקדש הא בהקדש עסקינן משמע כאילו גופא דדינא לגבות לא איירי בהקדש דאל"כ הול"ל בקיצור וקל וחומר להקדש ודו"ק:

13 גמ' מפני מה אמרו בע"ח בבינונית כו'. דמשום נעילת דלת הו"ל לתקן בעידית ובאשר"י מפני מה אמרה תורה ולאו דוקא דהיכן מוזכר בתורה בינונית ועוד מהי תיתי יהיה בע"ח בעידית הא בתחלה פריך בהיפך מפני מה ניזקין בעידית משמע דבלא טעמא טפי הו"ל לתקן בבינונית וק"ל:

14 גמ' אפשר דמשהי לה בגיטא. מכאן הקשו להרמב"ם ז"ל דפסק במאיס עלי כפינן לבעל ואין מזה הכרח לדידי דאדרבה למה לי סיומא זה משמע דאף במאיס דכפינן ליה מ"מ יכול לעשות עיכוב ושהיה ודו"ק:

15 גמ' כגון שנעשה ערב וכו'. ומצייר לנו מתני' ואשמעינן דינא ג' מיני תשלומין באחד זה בעידית וזה בבינונית וזה בזיבורית משום שזה הגבי' בא לאחר מיתה וכפי אותו תשלומין נעשה ערב:

16 גמ' בקבלן. ולא משני בערב לאחר נשואין דלאו מצוה קעביד דמשתעביד אפילו בלית ליה נכסי כמ"ש התוס' לקמן ולא יקשה קושיות הגמ' דאכתי קשה למ"ד ערב דבע"ח לא משתעבד אע"ג דחסריה ולא עביד מצוה וכ"ש ערב דכתובה לאחר נשואין ודוקא לפי ההלכתא כתבו התוס' כך וק"ל:

17 גמ' אלא למ"ד וכו' מאי איכא למימר וכו'. נפשי אותה להבין דעת רש"י דמה מקום לקושיא זו תקשי בל"ז למ"ד אי אית ליה משתעבד כיון דאית ליה היאך גובה מערב ע"כ בדהו"ל ונשדף ומאי קשיא ליה הכא ה"נ בדהו"ל ונשדף גם היאך יטעה רש"י להשוות קבלן לערב וזה עצמו החילוק בין קבלן לערב וצ"ע: מדלא משני בערב בקנין משמע לי קצת דאף בקנין לא משתעבד י והפוסקים לא כתבו כן: ולענין ערב דנכסי מלוג וצאן ברזל אין להוכיח דדינו ככתובה גופיה אע"ג דחסריה ממונא הואיל דלא משני בנכסי מלוג וצאן ברזל דסתם כתובה מנה מאתים וק"ל:

18 ברש"י בד"ה בקבלן כו' שהתפיסה בנו מטלטלין כו' והחזירתן. לשון נקיבה היא החזירתן לבנו וזה שכתבו התוס' דלא דמיא לנשא ונתן ביד כיון שלא נתנו הוא בעצמו לבנו ובקצת גמרות מוגה והחזירן וקצת משמע כן לשון לבנו דהול"ל לבעל ולפי"ז מ"ש התוס' דל"ד לנשא ונתן ביד משום דהתם לקח המעות מיד המלוה ונתן ללוה משא"כ כאן שהמטלטלין המה של בעל ולא נתנן לידה רק למשכון ולהבטחה ודו"ק:

19 ברש"י בד"ה אית ליה נכסי כו' הערב הזה כו'. הול"ל קבלן מיהו רש"י משוון או לא דק בלישניה וכן בתוס' בד"ה אלא למ"ד נקטו דלא מצי ערב לאשתעויי כו' הו"ל למינקט קבלן:

20 ברש"י בד"ה בדהוי כו' בשעת מלוה. הול"ל שיעבוד כתובה ואולי עיקר קושיא אבע"ח דבכתובה ניחא דמ"מ בזיבורית אף דלא משתעבד מכ"ש דא"כ גבי מיתמי כ אבל בע"ח בבינונית יקשה כיון דלא משתעבד ל:

21 ברש"י בד"ה דברי הכל לא משתעבד כו' ועוד דלא מידי חסריה כו'. ולא נקיט מצוה:

22 בתוס' בד"ה משום חינא כו' לא הו"ל למקרי כושל. אף דרש"י יישב שמה מ"מ לא הו"ל למקרי כך כיון דאין זה טעם שנותנין לה בשביל כן והול"ל לכתובת אשה הניחא לפירוש התוס' וק"ל:

23 בא"ד ולעיל נמי כו'. והתם בהכותב נשארה באמת סברת חינא ותקנו בשביל כן לתת לאשה דהם ב' הפכים ולפי' התוס' ניחא דאדרבה כיון שהאשה רוצה להנשא ומדאגה שמא לא ישא אותה איש תקינו לה שמה שיתנו לה והכא בשמעתין קאמר ס"ד אמינא משום חינא יפוי כחה אף לגבי יתומים לגבות מבינונית קמ"ל דגבי יתומים לא ייפו כחה לגבי הא והא דקאמר מפני מה אמרו כתובה בזיבורית דכדי שתשא איש דהיינו כסברת חינא שפי' רש"י הו"ל לתקן עידית או בינונית לזה קאמר דאין זה סברא כלל דיותר ממה כו'. ומ"ש התוס' לעיל ריש פרקין בד"ה כתובת אשה בסוף הדבור משום חינא נקטו לישנא דחינא לפי פי' רש"י דלרש"י קרוי זה חינא ולהתוס' ג"כ כוונת הפשט אחד רק לשון חינא אינו כן וק"ל וכ"ז פשוט בעיני וראיתי מי שלא כתב כן ואינו נראה:

24 בתוס' בד"ה בקבלן כו' דבלשון תליא כו'. ר"ל אם אמר לשון תן לו ואני אתן לך הוי קבלן הלוהו ואני פורע הוי ערב וכה"ג ע"ש. נראה דרש"י ס"ל בכל קבלן צריך דוקא שקיבל המעות לידו ולכך נקרא קבלן וברשב"א כתב משום דכאן לא שייך תן לו וכו' שהאשה אינה מלוה לבעל רק חייב לה כתובה בתנאי ב"ד לזה צ"ל שהתפיסה מטלטלין כו' ומ"ש והיא מוסרתן לידו ה"ה אם אמר לה תן לו וכו' ועיין:

25 בתוס' בד"ה אלא למאן כו' ניזקין אמאי בעידית כו'. . אע"ג דהוי קבלן ויכול לתובעו תחלה מ"מ עיקר דינו איתמי ואפילו בקטנים כו' ולפום ריהטא קצת קשה לי דלמא איירי בדאית ליתמי עידית ולא זיבורית ואפ"ה כתובה בזיבורית דלא נכנס לשיעבוד יותר רק שיהא קאי במקום יתומים ויהיה לו יפוי כח דיתומים ואילו הוי להו זיבורית מצי מגבי לה ה"נ איהו כיון שיש לו ואינו נראה פשטא דשמעתין דאיירי שיש לו לחייב ג' שדות עידית בינונית זיבורית דאין לנו לדקדק בשדותיו רק טעמא בניזקין ובע"ח קיבל עליו לעמוד במקום החייב דינייהו וכיון שיש לו עידית צריך ליתן לו עידית ובכתובה דלא ניתנה לגבות מחיים שיעבד לעמוד במקום היתומים ודו"ק: להתוס' א"ל כמו שהקשיתי ברש"י תיקשי ליה בל"ז אי אית ליה משתעבד כיון דאית ליה משתלם מבע"ח ובקבלן ניחא אבל בערב דבע"ח נמי פליגי וע"כ ידע מקור הפלוגתא י"ל דאיירי שפיר בדאית ליה עדיין וביתומים קטנים וק"ל: