מהר"ם שיף על גיטין כ״ב

1 ברש"י בד"ה שמא יקטום העלה והוי קציצה מן המחובר. אם לדקדק נקיט מן המחובר ומשום דנקוב הוי גידולי קרקע א"כ סותר למ"ש מקודם בד"ה דשקיל ליה לכוליה עציץ כו' ואין לחוש שמא ישבור החרס כו' ודוחק לומר דע"י חיבור העלין נחשב כל העציץ מחובר דז"א כדמשמע בסמוך דעציץ דינו כמטלטלין ואולם באשר"י כתב בשם רש"י דמכשיר כרבינו שמואל ע"ש.

2 בתוס' בד"ה בתר נקבו יניקת הנוף מה שבתוך וכו'. פירשתי דבריהם דלאביי דקאמר בתר נקבו כאילו יש יפוי כח לנקבו יותר מלנופו הא אילו הוי איפכא שהיה הנוף נוטה למקום חיוב היה אזלינן בתר נופו לחיוב כדקאמר והטהור בטהרתו והול"ל בתר מקום חיובו אזלינן. והשתא א"ש הה"ה כמ"ש לקמן אבל לא היו יכולין להקשות כפשוטו אמאי בתר נקבו וחייב ליזיל בתר נופו לפטור כהתם ויציירו הה"ה בעציץ א"י ונופו לחוץ לארץ דפטור דהתם כיון דאינו נקוב פשיטא דאם עציץ בא"י וניפו בח"ל דפטור דמהי תיתי לחייב דלעולם אין כאן חיוב לזה הקשו ה"ה אם העציץ בח"ל כו' דבזה אין לחלק דהתם אינו נקוב כיון דש"מ משם שישנו יניקה לנוף ולעציץ בפני עצמו א"כ לעולם כשאחד מהן יונק במקום חיוב יש כאן חיוב מצד יניקתו של חיוב וכיון דסוף סוף הנוף יונק במקום החיוב מה לי נקוב או אינו נקוב מ לזה כתבו דמ"מ שייך שפיר לומר בתר נקבו אזלינן משום היפוי כח שיש יותר לנקב מלנוף דע"י נקבו מיחייב הנוף כאן משא"כ בהיפך אינו חידוש שמביא הנוף חיוב לעצמו שהרי על הנוף שאינו נוטה לחוץ אינו יכול להביא חיוב. ולרבא ניחא הכל בפשיטות שהרי בכל אופן אזלינן בתר הנוף בין לחיוב ובין לפטור ואע"ג דהתם אזלינן בתר יניקה שבתוך העציץ ונשאר בטומאתו ולא שדינן בתר יניקת הנוף לטהר אע"פ שאינו נקוב והכא אף דנקוב שדינן ליה בתר הנוף נ ואולי לא מחשיב ליה לנקבו ליניקה לא מהקרקע ולא מנופו לכן כאן פטור והתם טמא. ועי"ל דרבא סבר כת"ק דהתם דהכל טהור אבל לאביי כת"ק מכ"ש לא אתיא וצ"ע בכל זה. ויש מפרשים שכוונת התוס' ממש כמו שם בחולין שהביאו הגמ' דהכא כמורה המראה מקום שם ומ"ש שמה בהשולח טעות סופר וקושיתם הכא לאביי דהו"ל למיזל בתר נוף ולפטור וכתבו וה"ה כו' לאו משום שכוונתם לאקשויי על ההיפך כמו לפירוש ראשון רק ר"ל כמו התם לענין טומאה ה"נ לענין מעשר הדין כך וקשה אדהכא ולא מצי למימר וה"ה בציור דהכא עציץ בא"י דכל דבריהם באינו נקוב והכא איירי בנקוב וכמ"ש לעיל דכיון דכל דבריהם באינו נקוב ל"ש למימר וה"ה דפשיטא דפטור אף אם אין לנוף יניקה כלל ולכך נקטו בדבריהם בנופו בא"י דמיחייב במעשר כמו בטומאה וכיון דיש לנוף יניקה הו"ל למיפטר הכא אף בנקוב מחמת יניקת הנוף ולא הקשו לת"ק דהתם דפשיטא דלדידיה ליכא יניקה לשורש התם כלל כיון דאינו נקוב מה שאין כן כאן דיש יניקה לשורש אפשר נמי דסבירא ליה בתר נקבו אזלינן משא"כ לר' שמעון דס"ל התם דיש יניקה לשורש ואפ"ה חשיב לנוף יניקה בפני עצמו לזה כתבו מ"מ לא שמעינן מהתם שיהיה יניקה לנוף להשליך אליביה השורש וכו' במקום שיש לשורש יניקה מרובה דהיינו בנקוב ס ואינו מחוור לי ועיין בתוס' דהתם ודו"ק:

3 בתוס' בד"ה בדאשרוש וכו' ותימה דלא מייתי וכו'. דהתם לא שייכי טעמא דר"מ ודר"י דהכא:

4 בתוס' בד"ה ולא על הנייר כו' שאינו מחוק וכו'. דלא כפרש"י במתני':

5 בתוס' בד"ה מאן חכמים כו' משמע דאי הוי סהדי קמן וכו'. ר"ל עידי מסירה ע:

6 ברש"י בד"ה ימים רבים כו' אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד כו'. וזה אינו ראוי לעמוד דלמא ישכחו עידי מסירה את הדברים וסמכינן אחתימה כפי' רש"י ודו"ק:

7 בתוס' בד"ה אבל בשטרות כו' דלמה יש לטעות כו'. לר"א וכ"כ מהרש"א ע"ש דבשלמא לעיל בר"א דלמא היה תנאי וזייפו לא קשה דה"נ קאמר באמת דלזמן מרובה אין לנו לסמוך עליו דאעידי חתימה אין לסמוך כיון שיכול להזדייף ואעידי מסירה אין לסמוך דלמא שכחו ור' יוחנן סבר דיש לסמוך אעידי מסירה דמידכרי אבל הכא לר"א דבשטרות לא אפילו לאלתר אף דמידכרי משום גזירה כו' הקשו דלמה יש לטעות כו' ואם ישכחו עידי מסירה לזמן ארוך יאמרו אין אנו יודעין ואז ודאי לא נסמך אעידי חתימה ודו"ק:

8 בא"ד והא דפריך והא כתיב כו'. נתחבטו בקישורו ואם נאמר לפרש"י פריך והא כתיב כו' דדוקא עד עשרה ימים מידכר דכירי ולא אפילו לזמן מרובה ועיין ברשב"א ולזה פריך שפיר הא דרך שטרות לעמוד ימים רבים וא"כ אף לאלתר יש לפסול משום דלמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וכו' וכפרש"י ואמאי לא גזור ר"י אבל לפירוש ר"י דר"י לטעמיה כו' דלא מחלק בין י' ימים ליותר א"כ מאי פריך דמ"מ מי דחק לפר"י לומר כן הוי ליה לחלק ג"כ בין י' ימים ליותר ואם נאמר דלפרש"י דוקא בגיטין מידכר דכירי ולא בשאר שטרות היינו סברת הועוד י"ל דמתרץ בזה גם לפירוש ר"י ונראה דלפרש"י פריך לר"י אע"ג דמדכר דכירי עד זמן מרובה מ"מ נגזור דלמא ימותו עידי מסירה או ילכו למדה"י וסמכינן אעידי חתימה פ דאף דבעשרה ימים אין לחוש לזה צ מ"מ לזמן מרובה יש לחוש להך חששא אבל להתוס' דאין מקום לגזור מאי פריך ק ולזה כתבו דר"י לטעמיה ולא כפשוטו דטעמא דר"א משום גזה"כ ור"י משמע ליה דעצה טובה קמ"ל משום דקושטא הוא דלר"י מידכר דכירי וגזירה דשמא יסמכו לא שייך להתוס':

9 לר"א לזמן ארוך פוסל כפשוטו משום דלמא שכחו אבל לאלתר פסול משום גזירת הכתוב ור"י מכשיר בשטרות ואפילו לזמן ארוך כדבגיטין ודו"ק:

10 בא"ד וא"ת לר"א וכו' הניחא לפי' רש"י הכא יש לגזור דלמא יסמוך אעידי חתימה אבל התם באין עליו עדים לא שייך למיגזר זה ומ"מ אינו מקושר היטב ודו"ק. והסברת הקושיא י"ל למה יהיה כשר באין עליו עדים הא בעינן ראוי להתקיים ימים רבים והתם אינו ראוי כיון דאין עליו עדים ועידי מסירה במהרה ישכחו ותירצו דלעולם לא ישכחו שזה השטר נמסר לפניהם וכיון שאינו יכול להזדייף ראוי שפיר לעמוד ולהתקיים:

11 בא"ד ויש מפרשים דאין חילוק וכו'. ר"ל לאפוקי הוי"ל של וא"ת דשאני אין עליו עדים וכו' אבל מ"מ הכא בדבר שיכול להזדייף כו' רק לענין דבר שאינו יכול להזדייף ואין עליו עדים נמי הדין כך דפסול לר"א אמורא וק"ל:

12 בתוס' בד"ה והא לאו כו' לר"א פריך. ומשמע ליה להש"ס דאתיא כר"א דקי"ל כוותיה בגיטין אע"ג דסתם מתני' ר"מ מ"מ ע"כ הוה מחלוקת לעיל בדיפתרא ר"א ור"מ ואח"כ סתם דהכא והלכה כסתם ואנן קי"ל כר"א בהא וק"ל:

13 בא"ד אלא ראיה בעלמא כו'. ובהכי מדויק לישנא התם אחרים רואין אותו והכא נקיט עומד ע"ג וק"ל:

14 בא"ד התם אונתן סמוך וכו'. אע"ג דקושיא שניה שם הוא מונתן מ"מ א"ש היטב דפירוש ונתן הוא יתן ובתחלה מקשה מהוא דלאו הוא הנותן ואף שיהיה שוה כמה וכמה מ"מ הוא אינו הנותן ומשני אקנויי אקני ליה רבנן והוי שפיר הוא הנותן ואח"כ מקשה מיתן אע"ג דהוא הנותן מ"מ נותן לא אתי שפיר שהרי סתם גט אינו שוה פרוטה דנייר קטן בעלמא הוא ומשני דלמא לשון נתינה אגט קאי תדע דשלחו מתם וכו' וק"ל:

15 בא"ד אבל קשה כו' עובדי כוכבים כו'. דא"ל הואיל ואם נתגייר דגירות מלתא אחריתא הוא ונעשה יהודי:

16 בא"ד ומה צריך נמי לאיתויי כו'. כך ישבתי הלשון מקושית מהרש"א דבדאמר ליה ר"נ כו' תחלה והתניא כו' למאי משני כו' וממילא מאי פריך דלישני עובד כוכבים פסול משום כריתות ואף להדר ביה ר"נ כו' והתניא כו' דלא מצי למימר פסול דעובד כוכבים משום כריתות דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דמתני' דהכא ס"ל עובד כוכבים כשר מדפסול בהבאה כו' וצריך לשנויי ר"א הוא וכו' מ"מ מאי דוחקיה לאקשויי מכח ברייתא ליקשי מכח סברא פשוטה והא לאו בני כריתות וכו':

17 בא"ד ועוד אומר ר"י כו'. לפי"ז צ"ל סברא מאי דגזרינן טפי כתיבה אטו חתימה לענין לשמה מלענין בני כריתות ושליחות ולפי הועוד אומר ר"י אין אנו מוכרחים לתירוצים דלעיל רק ג"כ יכולים להיות ולזה לא נקטו לפסיקה אלא שוטה וכתבו אבל לר"א דבעי כתיבה מדאורייתא לשמה לא מהני בשוטה גדול עומד ע"ג וכו' ובחרש וקטן יכול לומר הכי והכי וכן בסמוך כתבו אי בעי שליחות ואי לא בעי שליחות וכו' משמע דמסופקין בוי"ל דלא בעי שליחות בכתיבה אבל תירוצא דהוו בני כריתות הואיל ואם הגדיל כו' משמע דנשאר קיים ר גם חילוק דאחרים רואין וגדול עע"ג נשאר דאף שי"ל הא דחולין משום דשחיטה דאורייתא להכי פריך מאן האי תנא דלא בעי כונה כו' והכא דרבנן מ"מ תיקשי מחליצה דהוי נמי דאורייתא ולא פסול חרש וקטן מטעם כוונה וק"ל ועכ"פ עיקר כוונת הועוד אומר ר"י משום דבתר דאוקי כר"מ פריך והא ודאי עובד כוכבים לדעתיה וכו':

18 בא"ד ונקיט עובד כוכבים לרבותא כו'. אם פסילא דעובד כוכבים נמי משום דלאו בני כריתות א"כ ליכא רבותא בהאי דבן דעת וכו'. ונאמר דוי"ל דבמידי דלא בעי שליחות ועדות אין לפסיל משום בני כריתות נשאר קיים ורבותא דבן דעת קאי עכ"פ לענין שליחות ש כדמסיימו וה"ה חרש שוטה וקטן אי בעי שליחות כו' דלענין לשמה סוף סוף אדעתא דנפשיה קעביד ת:

19 עוד שם ונקיט עובד כוכבים לרבותא. משום דלהאי פירושא עיקר קושיא והתניא עובד כוכבים פסול דמשמע ליה דאתיא כר"מ מדנקיט עובד כוכבים ולא חרש שוטה וקטן א"כ היאך משני הא מני ר"א וכו' אבל לפירוש ראשון אתיא כל הסוגיא לר"א וכו' וק"ל:

20 בא"ד ועוד נראה כו'. ולפי"ז הדרינן לכל התירוצים הראשונים דמ"ש אי אתיא סוגיא כר"א דכתיבה דאורייתא או כר"מ וס"ל נמי כתיבה דאורייתא לס"ד:

21 בא"ד והשתא כו' ומסיק ר"נ כו'. כל זה הוא נמי לתירוץ ראשון של ר"י ודו"ק:

22 בא"ד וה"ה עובד כוכבים כו'. מכ"ש עובד כוכבים שהוא בן דעת:

23 בסה"ד ופריך והא ודאי עובד כוכבים כו'. כוונתם לפי"ז דפריך מעיקרא גם לר"מ משום דס"ד דלדידיה נמי כתיבה דאורייתא ומשני לי' הא ר"א דע"כ ר"ל אבל ר"מ ס"ל דא"צ כתיבה לשמה ומאי פריך והא ודאי כו' אבל לפירוש הראשון פריך בפשיטות טפי דהכל קאי אליבא דר"א ולא הוזכר כלל לר"מ אכתי ואפ"ל עוד בענין אחר דלאידך פירושא י"ל בניחותא והא ודאי כו' כפירוש רש"י בלשון ראשון ואמר ר"נ הוא מלתא בפ"ע אבל השתא צ"ל בהכרח תירוצם כו' א ודו"ק: