מהר"ם שיף על גיטין ז׳

1 גמ' קיימתיה מסברא. כמו רבב"ח דאמרה נמי מסברא ואולי רבב"ח משמע ליה מלשון המשנה דקאמר לומר אמירה לשון רכה ולא קאמר לשאול או לצוות גם לשון בתוך ביתו כמדבר עם עצמו דאל"כ הול"ל אל בני ביתו והוא קאמר מסברא בלא דקדוק ודוחק לומר מסברא בלא טעמא דכי היכי דליקבלו מניה אף שודאי היה קיבנו מרב אשי דמימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד עם כ"ז מסברא דלעולם יהא דבורו של אדם בנחת כו' דסוף סוף גם הא דליקבלו מניה מקרי סברא וק"ל:

2 גמ' השכם והערב וכו'. אפ"ל והתחולל מלשון כדי שתתחולל דעתו עליו כמו ויחל משה והשתא אתי שפיר דאי מלשון דום א"כ הקדים המאוחר ואיחר המוקדם וכן מצאתי:

3 גמ' קינה ודימונה וכו'. שמעתי דמפרש טפי בהאי משום כפילות ועדעדה סנסנה ומדחדא לדרשא כמו גבי רך וטוב:

4 גמ' וכי מה ענין מצנפת כו'. ק"ק כל מקשה שאומר מה ענין וכו' מקשה שאין להם ענין כלל זה עם זה והם כרחוק מזרח למערב כמו מה ענין שמיטה אצל הר סיני וזה לא יתכן כאן גם איפכא הול"ל מה ענין עטרה אצל מצנפת כמו מה ענין שמיטה אצל הר סיני ונראה במה שאיתא ג' כתרים הן כו' וקחשיב ד' וצ"ל במה שאיתא אין מושחין מלכים כהנים עיין ברמב"ן פרשת ויחי פסוק לא יסור באורך וביאור רוחב. לזה קאמר ג' כתרים יכולין להיות יחד בלא ד' לזה אמר דמשמע ליה לכאורה דבאדם אחד איירי קח ממנו המצנפת והעטרה ולא אמר קח מזה המצנפת ומאחר העטרה מאחר דמצנפת הוא כתר כהונה והעטרה קאי על צדקיה כתר מלכות ולזה הקשה שפיר וכי מה ענין מצנפת וכו' הלא אי אפשר להם להיות יחד ומדקאמר הסר כו' משמע דהיה לו שניהם על ראשו ומתרץ דאיירי בעטרת חתנים דשייך כולן אף באחד ומינה דבטל מכל אדם וזהו שאמרו אמרו מלאכי השרת וכו' זאת וכו' הזכיר נעשה ונשמע יותר מזכות אחר במה שאיתא בשעה שהקדימו ישראל כו' באו ק"ך ריבויא מלאכי השרת וקשרו לכל א' מישראל ב' כתרים ר"ל נוסף על כתר תורה לכל אחד עוד ב' כתרים דהיינו לכל אחד ג' כתרים וק"ל. להמשיך הענין אמר וכי מה ענין מצנפת וכו' כי לפי הדמיון הלובש אחרון פושט ראשון וכיון שהזכיר המצנפת הסר בתחלה ע"כ היה לובש העטרה מתחלה ואח"כ המצנפת לזה פריך וכי מה ענין מצנפת שלבש אחרון אצל עטרה שהיה לו מקודם דכיון שהיה לו כתר מלכות אי אפשר לו לכתר כהונה כמו שאיתא אצל ינאי המלך הקם להם בציץ וכו' די לך בכתר מלכות הנח כתר כהונה לבני אהרן כו' ונכון נ"ל ש:

5 גמ' דרש ר' עוירא זמנין כו'. אף דכמה דרשות דרש ר' עוירא זימנין אמר לה כו' בפרק מי שמתו אצל ישא ה' פניו וכו' ועוד כיוצא בו נראה דנקיט להך הכא דשני הדרשות בקראי דכה אמר ה' וכו'. וקינה ודימונה כו' נקיט הכא משום קנאה ודומם כו' לגימא ודומם עושה לו דין ומסמיך לדום לה' והוא יפילם כו':

6 גמ' לב' רחילות כו' גזוזה עוברת כו'. ע"ד זה עוברין כבני מרון כאמריא וכו'. תחלה אמר אם שלימים מצומצמים ומ"מ יש לו מזונותיו מצומצמין רק אין לו מותרות לתת לאחרים וכ"ש כשהם רבים והדר אמר אפילו עני וכו' שלא תימא זה גזוז כבר:

7 בתוס' בד"ה השתא וכו' אלא גבי אכילה כו'. דומיא דבהמתן של צדיקים וכן מ"ש אין מגונה כ"כ אכילה של היתר כו' דדוקא דומיא דבהמתן חמורו דר' פנחס בן יאיר שלא רצתה לאכול דבר שאינו מעושר:

8 בתוס' בד"ה והוא וכו'. שמעתי מפרשים דקשה להו אמאי לא שירטט להך קרא כראשון לזה כתבו בזבחים כו' אע"פ שהפיל לך חללים כו' דום נמצא הפסוק מסורס ומהופך שהסדר הישר הוא התחולל לו דום לה' והשתא הוי כהאי דראשיתך מצער היה וכו' וק"ל והוא הלציי. ומה שלא הזכיר שירטוט בגמ' אפ"ל שהכל נכתב על נייר א' שעל הנייר ששלח לו בני אדם העומדין וכו' כתב לו עליו תשובתו בצידו אמרתי וגומר הדר וכתב לו תחתיו קא מצערו טובא וכו' הדר כתב עליו דום לה' וכיון ששירטט פעם א' שוב אין צריך כמ"ש התוס' לעיל. ועוד אפ"ל דכיון דיש שם במקרא זה האחרון ודאי לא כתב השם ככתיבתו רק ב' יודין או ה' או כקריאתו הנהוג עד היום כי אין רשאי לכותבו בכתב אשורית בחנם וממילא שינה מאשר הוא במקרא ושפיר דמי לכתוב בלא שרטוט כנ"ל ונכון:

9 בתוס' בד"ה השכם וכו' לבהמ"ד קאמר לעסוק בתורה. לא להתפלל וגרסתם היה השכם והערב והן כלין וכו':

10 בתוס' בד"ה עטרת חתנים. ומר בר רב אשי דגדיל כלילא לברתיה כלה ע"כ דומיא דבגברא היינו עטרת חתנים ולאו היינו כלילא דדהבא עיר של זהב דהא בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות רק דומיא דעטרו חתנים דהיינו כיפה איירי ואותו אסרו בגברי דוקא ועיין:

11 גבי' למימרא דעכו בצפונה כו' פרש"י בסוף הצפון. הא ודאי דלצפונה קיימא רק כיון דמשער הגבול בעכו ע"כ צ"ל דקיימא בסוף צפון דא"י ובברייתא משמע דמעכו ולהלן עדיין א"י וכזיב קיימא בסוף צפון והציור כזה. ת עיין בסוף הספר הציור סי' א' כמו גבול צפון כיון דקיימא במקצוע. וכיון דחציו דעכו היה ח"ל צריך לצייר כזה. עיין הציור סי' ב' רק לפי"ז הו"ל לעשות בה גבול מזרח:

12 גמ' לא קשיא הא ר"י הא רבנן. קשה דלמא אף לרבנן אף דחייב מדאורייתא מ"מ אפשר דמדרבנן הוי כתלוש כמו פרפיסא שהביאו התוס' בד"ה דלמא לא הוא ולכן לענין גט מדרבנן צריך לומר בפנ"כ ז"א דכיון שנקרא שם א"י עלי' דחייב במעשרות אינו צריך לומר בפנ"כ:

13 ברש"י בד"ה ואמר ר"פ כו' וע"כ מזרחה שמש אמסילה קאי. דא"ל מזרח א"י ודו"ק:

14 ברש"י בד"ה המביא גט בספינה וכו' וקס"ד דבנהרות דא"י קאמר. לכאורה כיון שסובר שהברייתות לא פליגי מהו א"י ואיירי בחד גוונא לא בנהרות חלוקות אף דס"ד בים מ"מ פריך שפיר:

15 בתוס' בד"ה ה"ג כו' ומיהו י"ל וכו'. מ"מ אינו נכון כ"כ דהול"ל למזרח הדרך למה לו להזכיר ימינו ודו"ק:

16 בתוס' בד"ה הא ר"י כו'. אגופא דברייתא דמביא עבר בלא הא דהכא פשיטא דאין מקום להקשות דמובלעות לענין מעשר מאן דכר שמיה ומנ"ל אבל אגופא דמביא גט בספינה הו"ל להקשות י"ל דלמא המים מצד עצמן ואף העפר שתחתיו אין לו דין א"י כאוקימתא דרב נחמן בר יצחק וק"ל:

17 בא"ד ואומר ר"י וכו'. בסמוך ע"כ לא קאמר ר"י כו' הומ"ל אלא בספינה שעפר שתחתיו לאו בר זריעה הוא אלא משום דעציץ ע"ג יתידות איירי בכל גוונא אף אם עומדות על גבי מים דומיא דספינה. ועי"ל דדוקא לענין דנקרא שם א"י עליו לענין גט כיון דשם א"י עליו לענין זריעה ע"ג קרקע שתחתיו בזה יש לחלק אבל לענין חיוב מעשר גופיה לא ודו"ק:

18 בתוס' בד"ה עציץ נקוב וכו' כאן בשל עץ וכו'. לכאורה מוכח כפשטיה דע"כ בשאינה נקובה ואפ"ה של חרס מביא וקורא דא"ל שניהן בנקובין א"כ מ"ש של עץ מחרס ועוד דהא קתני בעציץ דהוא של עץ דמהני נקיבה ואולי שלא תימא כאן בשל עץ ונקוב וכאן בשל חרס ואינו נקוב לזה כתבו מדלא משני כאן בנקובה כו' ותרוייהו בשל חרס כי היכי דמשני בעציץ והכל של עץ ומחלק בין נקובה לשאינו נקובה דהוי שפיר חידוש אחר בספינה שאין בעציץ אלא ש"מ דבחרס אינו נקוב כנקוב ושלא תקשי אכתי לישני הכל בספינה של עץ וכאן בנקובה וכו' דהא א"ל ודאי דסתם ספינה של חרס דפשיטא דלא זה מגוף דברי המחבר במוסגר לז"א דא"ר הוי ממש שינויא דעציץ כו' ובא לאשמעינן חידוש כו' וא"ל לישני בעציץ כאן בשל עץ כאן בשל חרס כו' ובספינה הכל בשל עץ כאן בנקובה כו' דלמה יתרץ כן הא סתם עציץ הוי של עץ טפי ניחא לשנוי בהכל של עץ וספינה הוא ג"כ של חרס וק"ל:

19 בא"ד ורשב"ם הביא כו'. דאפילו סתם עציץ היכא שלא הזכיר עציץ חרס כבפרק ב':

20 בא"ד אלמא סתם עציץ של חרס היא. עיין ברשב"א שפירש הקושיא בענין אחר דמדטומן הלוף בעציץ חרס מליאה עפר שלא יצמח ש"מ דחרס שאינו נקוב אינו יונק אבל התוס' שלפנינו לא ניחא להו להקשות כן כי אין פירושו שטומנו בתוך העציץ המליאה עפר רק ממלא עציץ מהלוף בלא עפר וטומנו בעפר שנותן העציץ יחד תוך העפר:

21 בא"ד וא"ש. שהרי עינינו רואות דסתם ספינה של עץ הוא. ולכך לא מתרץ בספינה כאן בנקובה כו':

22 בא"ד א"נ כאן בנקובה כו' ר"ל לפרש"י אבל לפירוש התוס' סתם ספינה של עץ ואינה נקוב כנקוב. ובתוס' מנחות גם הרשב"א כאן כתב בע"א מהתוס' שלפנינו פה ע"ש:

23 בתוס' בד"ה דלמא לא הוא כו'. פרפיסא היינו עציץ וע"ש והוא מבואר: