מהר"ם שיף על גיטין ל״ו

1 גמ' לא צריכא אלא לר"א כו'. הקשיתי לפי מ"ש התוס' לעיל גיטין דף ג' ע"ב בד"ה ר"א אומר דאף לכתחלה א"צ עידי חתימה אכתי מאי קמ"ל ר"ג טפי מירמיה דקרא נמי עצה טובה קמ"ל ותירצתי ע"פ מה שאיתא לעיל לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ע"ש פרש"י דשטרות עומד לזמן מרובה והשתא המקשה ס"ד דעידי חתימה כרתי דאין השטר ממש זולתן א"כ מ"ש גט משטר לזה הקשה שפיר ומשני לא צריכא וכו' וקרא בשטר מכר איירי שעומד לראיה לזמן ארוך ואתא הוא ותיקן בגט נמי משום שמא מייתי וכו' וברשב"א מיישב בע"א ע"ש:

2 גמ' מפרשין שמותיהן. ומעיקרא אני עד בלא שם כלל או אני פלוני עד זולת שם ר:

3 בתוס' בד"ה אמר אמימר כו' דאדר"נ נמי קאי כו'. עיין הלשון באשר"י. ונראה שלא תימא ר"נ עצמו ס"ל ברבים אין לו הפרה דהא משני לעיל דמדרינן לה ברבים ולא פריך מידי רק הכא רוצה תלמודא ליישב הך דינא דא"צ לפרט אף אם נפסוק דינא יש לו הפרה וק"ל וכעין זה כתב מהרש"א:

4 בתוס' בד"ה אבל לדבר מצוה כו' היינו כשאומר על דעת פלוני כו'. דלא כפרש"י כך יאמרו לו וכו':

5 בתוס' בד"ה והעדים כו' משמע דמקודם נתקנה. ומ"מ הו"ל לאקדומי הא דהעדים לאלמנה כיון דקדמי ומיהו אהתקין ר"ג צ"ל ע"כ שתהא נודרת דהא דהעדים לא התקין הוא רק אמר שניתקן מקודם. ולולי דבריהם היה נראה דר"ג הזקן לחוד ור"ג סתם לחוד:

6 בתוס' בד"ה מי איכא כו' ואע"ג כו'. הא ודאי דאסקו אדעתייהו דתקון הלל היה ללמוד לעשות ולנהוג כן דאל"כ מה תיקן דאורייתא הוא ועוד למה לי כתיבת פרוזבול במסירה בלא כתיבה נמי אינו משמט א"ו שלא היתה התקנה כדי שיועיל שלא לשמט דבלא"ה מועיל במסירה לחוד רק כדי ללמד לעשות כן רק הקשו מאי פריך דלא הו"ל לעקור מצות שביעית אע"ג דהפקר ב"ד היה הפקר מ"מ אין להם לעקור מצוה ע"י כן הא דאורייתא הוא ואין כאן עקירת מצוה:

7 בא"ד עיקרו על המלוה וכו'. מקושר לפ"ה כיון דלדידיה הפקר וכו' הוא תירוץ אפילו לעקירת מצוה א"כ למה לי קרא מיהו ז"א דלא הו"ל לקרא לסמוך על הפקר וכו' רק דהו"ל לרבא לשנויי דאורייתא הוא ואין כאן עקירה דא"ל דמ"מ פריך דלא הו"ל לנהוג וכו' דע"ז לא יפול התירוץ הפקר כו' דלא יהיה עדיף מדברי תורה גופיה דאפ"ה אין ללמוד לעקור לדורות מצוה אחת מתרי"ג מצות. ולי היה נראה דתרי מילי נינהו וכן משמע בהדיא במשניות סוף שביעית ומוסר שטרות היינו שמסלק עצמו מהן ונותנם לב"ד שיעשו בו מה שירצו ויש כח בידם אחר שביעית לנוגשו לשלם להם או להמלוה וכשראה הלל שנמנעו וכו' דלא ניחא להו למוסרו לב"ד על הספק אם ירצו לנוגשו לשלם להמלוה לזה תיקן הריני וכו' ומתנה עמהם ע"מ שאגבנו כ"ז שארצה דזו מדאורייתא לא מהני. וראיתי בתוס' ריש מכות דכתבו דפרוזבול ומוסר תרי מלי נינהו ותו לא:

8 בתוס' בד"ה בזמן שאתה כו' בריש מ"ק דפריך וכו'. ומשני בשביעית בזה"ז ומייתי הך דהכא וכו':

9 בא"ד ואשמם אילי צאן לשון אשם:

10 בא"ד דהוו ידעי דחריב וכו'. ושיעמדו ויתקנו רבנן שמטה זכר לשביעית ידע מסברא א"נ בזמן חורבן בית ראשון תקנו נמי כן והא דקאמר ראה שנמנעו וכו' ר"ל ראה שימנעו או אף בזמנו התחילו במדה רעה זו וכן מסתבר דאז אתי שפיר טפי ועברו על מה שכתב בתורה דלאחר חורבן מדאורייתא שפיר עבדי דאין מלוין כיון שלא רצו לפרוע אחר שביעית ומדאורייתא חייבים לשלם דאין שביעית משמט וק"ל:

11 בא"ד א"נ הך בעיא כו'. היינו לפרש"י דקאי רבא אדלעיל נמי:

12 בא"ד כל יושביה עלי'. דכתיב וקראתם דרור לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו':

13 גמ' שב ואל תעשה הוא. הלשון משמע כאילו להס"ד דהמקשה לא חשיב שב ואל תעשה וכן פירש הרשב"א דצריך שיאמר משמט אני ע"ש: עכ"פ תקנות הלל מפני תיקון העולם משום תקנות עניים לא משום העברת דת כמשמעות לשון פרוזבולי ובוטי אף שפרש"י בד"ה רבא משום סייג וגדר גם זה גדר הוא גם משום קושיות ותקינו רבנן דתישמט דהוא גדר זכר לשביעית:

14 גמ' ואי ס"ד לדרי עלמא נמי תיקן בשאר בי דינא נמי לכתבו. לפי"ז נ"מ של האיבעיא כפשוטו לענין אי כתבינן בשאר ב"ד ותלמודא דנקיט נ"מ לבטולי משום דדחי הת"ש כי תיקן הלל נמי לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכו' ובזה מיושב נמי בסמוך אבטליניה הא אין ב"ד כו' למה ליה הך סיומא הא שפיר פשיט דיכול לבטל כדקאמר אבטליניה אלא משום דלפי סברת הפשטן הנ"מ בלא לבטולי רק לענין בשאר ב"ד והיה צריך לאתויי אידך דשמואל ולכך סיים הא אין ב"ד כו' דתיפשט מינה כולה ודו"ק:

15 גמ' אע"ג דלא כתב ככתב דמי פרש"י יהיו כמוסרין כו'. משמע אע"ג דלא מסר וא"ל א"כ מבטל תקנת ב"ד ראשון דתישמט זכר לשביעית בשלמא הלל לא ביטל דאם לא כתב פרוזבול משמט וזה עצמו הדבר מה שצריך לכתוב פרוזבול י"ל דר"נ קאי על איישר חילי פירוש יותר מב"ד הראשון ועי"ל במלוה ע"פ מתקיים תקנתן עי"ל לענין שב ואל תעשה יכול לבעל דברי ב"ד חבירו:

16 גמ' או לישנא דניחותא הוא כו' פי' רש"י לא עשאוהו אלא לנחת. אע"ג דתנן כשראו שנמנעו פירוש משום שנמנעו כו' עשה תקנה אבל מה שעשה פרוזבול והיה יכול לתקן בע"א לכוף כל אחד לפרוע קודם שביעית זה היה משום ניחותא. והיה אפשר לומר משום ניחותא ר"ל ענותנותו של דיינים הוא שהיו יכולין לתקן אלימי מזה אף בלא פרוזבול אלא דא"כ מאי אבטלינה:

17 מה משמעות עולבנא לניחותא אי משום עולב או עלוב הו"ל למיבעי עולב או עלוב:

18 גמ' הסריח. לשון תרגום ור"ל הבאיש:

19 גמ' כצאת השמש. נעלב מן הלבנה דאמרה אי אפשר לב' מלכים ושותק. עושין מאהבה כמו שאמרו שמחים בצאתם וששים וכו' והוא כחתן יוצא וכו' ישיש כגבור לרוץ אורח אף שיש לה יסורין כמו שאמרו כשיוצא מפלת חררת דם כנדה שנא' ישיש כגבור לרוץ אורח כנשים ודו"ק:

20 גמ' ובוטי. דאותיות דטלנ"ת מתחלפין דאל"כ למה קרא עשירים בלשון בולי בכאן הול"ל פרוז עשיר אלא כדי לכלול העניים:

21 ברש"י בד"ה ואמרו רבנן דתישמט ונמצא הלוה גזלן וכו'. אבל לעיל פריך כפשוטו בלא"ה דעוקר מצוה:

22 ברש"י בד"ה לבטולי כו'. לבטל כו' שאפילו כתב בפרוזבול ישמט. להתוספות הא דאורייתא הוא דאינו משמט מוסר וכו' דא"ל כגון במלוה ע"פ דע"כ צ"ל או מדאורייתא במוסר החוב בע"פ או בכתב נמי לא ישמט או אף לתקנת הלל משמט מדהקשו לעיל בד"ה מי איכא מידי ואע"ג דבספרי כו':

23 בתוס' בד"ה ותיקן רבנן כו'. ולא רצו לתקן יובל לענין חזרת קרקעות לחודא או שביעית להשמטת כספים לחודיה:

24 בתוס' בד"ה אא"כ. בע"ז הקשו מכח פרוזבול דהכא דקאמר אי איישר חילא יותר מהילל היכי דמי אי דפשיט כו' ולא כפשוטו על אא"כ גדול וכו' כדמסקו הכא משום דבקשיא מציינים שם ש וזה בעצמו קושית הגמ' שם ואה"נ לפי התירוץ שם הומ"ל על אא"כ ועוד משום קושיא שניה שהקשו שם הא פרוזבול מסתמא פשט ויכול לעמוד וכו' וכ"כ מהרש"א שם:

25 בא"ד והיכא דלא פשט כגון שמן אע"ג דעמדו כו' דשמן מי"ח דבר כדאיתא בע"ז ובירושלמי דפריך ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול כו'. אף בגדול אינו יכול לבטל ובגמרא דע"ז נמי פריך מזה ועוד הא אמר כו' אפילו אם יבא אליהו כו':

26 הא דירושלמי ר"י כדעתיה כו' ולא קבלו רוב ציבור כו'. היינו לא פשט ואע"ג דבעבודת כוכבים שהביאו לעיל וסמכו רבותינו כו' ועל דברי ר"א ב"צ כו' אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד מ"מ הך דאמר ר"י בירושלמי בשם ר"א ב"צ פירושו לא פשט כנ"ל פשוט ולא כאשר ראיתי מי שהבין שפירושו אין יכולין לעמוד ונדחק עצמו ע"ש ודו"ק:

27 בא"ד ומיהו בדבר שלא תקנו וכו'. הא דשמעתין תקנו שיתפשט בכ"מ שיהיה שם ב"ד חשוב מיישב בזה קושית מהרש"א ע"ש:

28 בתוס' בד"ה דאלימי כו' תנן במס' שביעית כו'. מלתא באפי נפשיה הוא ובגמ' שלי מוגה והא דתנן ואינו מובן:

29 בתוס' בד"ה דכתיב נתן ולא כתיב הסריח כו' מ"מ הומ"ל עזב. להתוס' הול"ל ולא כתב עזב ולולי דבריהם נראה דדיוקא דחביבותא דהו"ל לקצר ולכתוב נרדי הסריח ורמו שאיתא ריש פסחים תנא דבי ר"י לעולם אל יוציא אדם לשון מגונה מפיו שהרי עיקם וכו' ופריך ובדאורייתא לא כתיב טמא כו' ה"מ היכא דכי הדדי נינהו וכו' לשון קצרה עדיף וכו':