מהר"ם שיף על גיטין נ׳

1 גמ' או דלמא משום דלא מסיק כו'. ודינא הוי ופירוש מפני תיקון העולם אניזקין בקטנים משום תקנתא ולא חילקו שוב בין גדולים לקטנים כמו בבע"ח משום לא פלוג וכמ"ש התוס' לעיל במתני' בד"ה אין נפרעין מנכסי יתומים וכאן בד"ה כיון:

2 בתוס' בד"ה פחות שבכלים כו'. דההורה תלאה בברירתו ליתן מה שירצה וממילא בקרקע נותן זיבורית אבל פחות שבכלים ודאי הוי מיטב. ראיתי מי שמשבש שכתב מכח יתורא ואין כאן יתור בקרא והדברים המה דברי יתור:

3 בתוס' בד"ה כיון כו'. בהרשב"א כתב דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא והיינו שיעבוד סתם שהלוה לו בשטר אבל הכא שפירש בהד"א שיעבוד קרקע מדאורייתא משתעבד ולפי"ז מאי מקשה מניזקין ודו"ק מ ולי אפשר קצת לומר דלא מוכרח דס"ל לרבא שיעבודא דאורייתא ומ"מ פריך שפיר על תדע שלו דלמא בשבח דמניה בעידית מדאורייתא הניחו רבנן ביתומים על דין האב משא"כ בבע"ח דמיניה דידיה גופיה בזיבורית ורבנן תקנו לגביה בינורת וגבי יתמי לא רצו לתקן ופריך מניזקין דמיניה מדאורייתא בעידית ואפ"ה ביתומים שינה הדין וק"ל נ:

4 בתוס' בד"ה מאי עידית שפאי עידית פירש בקונטרס כו'. דברי רש"י דחוקים בפשט דשפאי כמ"ש התוס' ודברי התוס' רחקו מני וגבי יתמי כו' אין לו פירוש וצ"ל שהם מדברי רבא גופיה ור"ל שפאי עידית הוי בע"ח לכן מיניה בבינונית לא בעידית וגבי יתמי בזיבורית כדין תורה משא"כ אילו הוי נזקין מיתומים לא גבי מזיבורית אא"כ הוי עידית דניזק ועוד ראיה דכדרבא לא קאי רק על מה שמצינו שפאי עידית דגריע אין זה ענין ובעיקר דבריו הוי דברי נבואה דאטו אם שילח בעירו וביער בשדה שבולת שועל העומד לאכילת בהמה או מצידי החנות המוכר שבולת שועל לבהמה לא יהיה דינו כניזקין מיהו בצידי החנות אינו עומד לכך לאכול הבהמות שמה משא"כ בשדה מרעה עומד לרעות שמה ס וכן מסתבר דאין לזה שום נזק. וברשב"א מביא בשם ר"ת אפילו הן עידית שפאי עידית אותו קרקע שהזיקה דהוי נזק ונזק דינו אף גבי יתומים בעידית לרבא מ"מ בשפאי עידית הוי כבע"ח דגבי מיתמי בזיבורית ואתיא ראיה דרבא שפיר דהוי בע"ח דמיניה בבינונית וקאי הסיומא וגבי יתמי אדלעיל כמו לפרש"י וק"ל רק דוחק דלפי"ז איירי ברייתא דמקשה מניה בניזקין ואמאי לא קאמר מתחלה מאי לאו אפילו הן עידית ר"ל ניזקין י"ל דא"כ הוי משני ליה ר' ישמעאל היא וכדלעיל והא דלא משני באמת כן ואם תירוץ זה עדיף לישני לעיל ג"כ בשפאי י"ל דכל אחד משני לפי משמעות הלשון דהכא הול"ל אפילו הן ניזקין למה כינה עידית דזה לא מצינו בשום מקום שכינה לניזקין בשם עידית. ואי לא מסתפינא הייתי מפרש שפאי עידית היא שדה טובה מאד כדרך השדה העומד על שפת הנהר והוי עידי עידית וקאמר אפילו יש להן עידי עידית דה"א דנעשה מעידית בינונית ומבינונית זיבורית ויגבה מהן בינונית דמלמעלה חשבינן קמ"ל דמלמטה חשבינן כי אין שיעבוד ניזקין אלא לעידית סתם לא עידי עידית וע"כ דלמטה חשבינן וא"כ ממילא דבבע"ח בזיבורית אפילו יש לו עידי עידית ומייתי שפיר ראיה דשיעבוד נזקין על עידית סתם וגובה מבינונית דידיה ולא מעידי עידית וממילא ביתמי אוקמה אדאורייתא וגובה בע"ח מזיבורית ואזיל רבא לטעמיה דס"ל בשל עולם הן שמין כמ"ש התוס' ונותן לניזקין עידית סתם דשל עולם לא עידי עידית ע ודוחק בעיני דהו"ל לרבא לומר הזיק זיבורית גובה מעידית ואפילו יש לו שפאי עידית כדקאמר הכא אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מזיבורית ואפילו יש להן שפאי עידית גובה מה שנקראין זיבורית בשל עולם ועוד יאמר בקיצור בשל עולם הן שמין ולמה לו האריכות הזאת: ודע ביש"ש פ"ק דב"ק סי' י"ג האריך בדין שכתב הטור סוף סי' ק"ב פ וסבר שיצא לו מפשט זה לפי פרש"י ואשתמיטתיה דדין הטור הוא גמרא ערוכה פרק איזהו נשך בבא מציעא דף ס"ו ע"ב וכן הב"י הראה מקום על גמרא דאיזהו נשך ופירוש הטור שהתנה מעידית ולא מעידי עידית וק"ל:

5 להתוס' שפאי בשין שמאלית:

6 גמ' אבל אם אמר תנו וכו'. ואחריו ג' מאות לפלוני ואחריו ד' מאות לפלוני כצ"ל:

7 גמ' ואע"ג דקמא בינונית כו'. דהא פסיק ותני. וברשב"א כי היכי דקדים לגבות קדים לגבות בינונית וע"ש באורך:

8 גמ' ולחזי שטרא כו'. פרש"י אמאי כו' דצוואה. משמע דמפרש שטר אצוואה ואח"כ פריך והא כל הקודם בשטר קאמר וצ"ל ע"כ דפסיקא ליה עכ"פ דס"ל לברייתא דאזלינן בתר צוואה ולא בתר שטר מדגובה ברישא מכולן ומדאין אומר ברישא בלא אחריו כל הקודם בשטר זכה ויש לו ב' פרכות ע"ז אמאי לא אזלינן באמת בתר שטר ועוד לישנא דכל הקודם בשטר וא"כ היינו האי נמי שכתב רש"י דמסיפא לא קשה כלל דדלמא קושטא שטר ממש ודו"ק:

9 בתוס' בד"ה יתומים כו' כשערב לו כו'. ועכשיו שמת זה החייב לו רוצה העובד כוכבים להפרע מהערב כיון שמת החייב לא יפרע הערב הזה מן היתומים אלא בשבועה שמא אתפסיה החייב צררי וק"ל:

10 בתוס' בד"ה גובה כו' יתן לפי חלקו כו'. וה"ה לענין גבי' שלהן אם אין הנכסים מגיעין חולקין אותו לט' חלקים:

11 בא"ד ור"ח דימהו למתני' כו'. דהיינו עד ב' מאות חולקין בשוה ומנה ג' משועבדים לב' אחרונים יחד ומנה ד' לאחרון:

12 בא"ד ונראה שיש לחלק. עיין ברי"ף שם בב"ב תמצא החילוק וכאן ברשב"א דהכא אזלינן בתר אומדן דעת המת וק"ל:

13 בתוס' בד"ה אע"ג כו' קצת קשה כו' דלא מפרש דאינו נפסד אלא האחרון והא רישא כו'. ואין לו גובה משלפניו וכו' נמי יש לפרש כן דמ"ש ודוחק לומר דברישא נמי לא ס"ד נפסד רק ר"ל מאיזה שיש לו בינונית דאין מכולן משמע כן:

14 בתוס' בד"ה ש"מ כו' אי נמי הכא במתנה במקצת כו'. וא"ל מנ"ל להקשות היינו לפשוט דדלמא איירי במתנת שכ"מ בכולה ודוחק לומר מדלא אמר תנו ב' חלקים מנכסי לפלוני וג' חלקים לפלוני כו'. אבל י"ל דמשמע ליה כן דבכולה לא מקרי משועבדים להיות גובה מן האחרון מטעם דאין גובה ממשועבדים במקום שיש בני חורין רק מתנת שכ"מ במקצת דהוי בקנין וכמתנת בריא לכל דבר שאם עמד אינו חוזר וכן משמע ברשב"א וק"ל:

15 בתוס' בד"ה ר"ת קצובין וכתובין כו' אר"ל לא מיבעיא כו'. דלר"ל פשיטא דכתובין לחוד מהני מדקאמר ר' אבא לעולא והא מזון האשה כו' אע"ג דלא קצובין הוי מהני אילו הוי ככתובין למשעבדי וק"ל. ועי"ל שהוא הראשון ופשיטא מדלא הזכיר רק כתובין מהיכא תיתי נאמר שכוונתו קצובין ג"כ אבל בר"ח מספקא ליה אי קאי אדברי ר"ל גם אי קאי אמאי טעמא דמתני' ע"כ דקצובין לחוד מהני דהא אין כתובין או אקושיות והא מזון אשה ובנות וכו' וק"ל: