מהר"ם שיף על גיטין ג׳

1 גמ' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי'. ופרש"י ואוקי חד לבהדי חד. דמשמע ליה פסול דשלא לשמה הוא שאנן חיישינן לה לא משום ערעור הבעל לחודא וכמשמעות רש"י לעיל דמשמע ליה בפנ"כ מהני לענין שניתן הגט כעת ומתירין אותה לעלמא ולא חיישינן דלמא קושטא פסול הוא כיון דלא בקיאין לשמה ומעיקרא פריך כיון דלא בקיאין ליבעי תרי או נחזיק הגט בפסול ככל עדיות שבתורה ומשני רוב בקיאין וכו' ורבנן הוא דאצרוך ר"ל חששא דרבנן בלחוד הוא משום דאיכא דאשכח כו' וכפרש"י והם אמרו והם אמרו והאמינו לעד א' אבל היכא דבא הבעל ועירער ודאי הוי חד לגבי חד וערעורו ערעור לזה פריך האי קולא חומרא הוא והשתא א"צ לדוחק דהתוס' רק התוס' משמע להו דכד אתינן לרוב בקיאין ליכא אלא לעז בעלמא ולא נראה לי רק ורבנן הוא דאצרוך ס"ד חששא ממש אף בלא ערעור עד לבתר דמשני כיון דאמר מר בפני וכו' ולא אתי וכו' פירוש השליח לאורועי נפשיה ולכן אין ערעור הבעל ערעור השתא ודאי מהני בפנ"כ לבטל אפילו ערעור הבעל וכן יש לפרש ברבא לפי שאין עדים וכו' ור"ל אמ"ט צריך שיאמר השליח בפנ"כ קאי ומשני לפי שאין עדים וכו' ואין אנחנו יכולין לקיים הכתב ע"י זולתו ואולי זיוף הוא לכך צריך השליח שיאמר כן. ה ולרוחא נוכל לומר דתליא טפי בתירוצא דמשום עיגונא הקלו דמשמע ליה השתא דבשלמא בעד אחד אומר מת בעלך דבהאשה רבה דהימנוהו לעד אחד משום טעמא דעיגונא היינו משום דמתוך שהחמרת בסיפה דאי אתי בעל תצא מזה ומזה וכו' היא גופא מידק דייקא אבל הכא מאי איכא למימר וע"כ צ"ל נמי דאה"נ אי אתי בעל ערעורו ערעור לכן היא גופא מידק דייקא ובפנ"ח מהני כל זמן שאין כאן ערעור שלא ניחוש לפסול לזה פריך האי קולא חומרא הוא כו' בשלמא התם זימנין דלא אפשר לתקן וכמ"ש התוס'. ו ומשני לעולם אין כאן חומר בסופה והא דמשום עגונא הקלו משום מידק דייק אחר דהיינו השליח וכדמסיק: ז וכן משמע דפריך לאמוראי לבעי תרי וע"כ ידע הך סברא דמשום עיגונא הקילו מכח הך דע"א אומר מת בעלך אלא התם משום חומר דבסיף מידק דייק כו' מיהו בזה י"ל דסומך כאן אקושיא האי קולא חומרא משא"כ התם זימנין דלא אפשר כו' ודו"ק. ואין להקשות למה לי התם חומר שבסוף תיפוק ליה כיון שמעיד בפני ב"ד הוא מידק דייק ולא אתי לאורועי כו' כדהכא שאני הכא דגיטו מוכיח עליו דלא נחשדו לזייף ורוב בקיאין הן ח:

2 גמ' ולרבא ליבעי תרי מידי דהוי אקיום וכו'. אי בעלמא אין טוענין זיוף שלא בפניו מאי פריך בעלמא צריך תרי כשהוא כאן וטוען ברי מזוייף ט. וצ"ל דבעלמא כשיבא אח"כ ויטעון מזוייף מחזירין הממון מזה לזה עד שיקיימנו בחותמיו משא"כ כאן דאין שומעין לבעל אף שיערער ויטעון מזוייף וכדפריך אח"כ האי קולא כו' חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה היינו כמ"ש התוס' לא פסול ממש וכו' ורש"י דפי' לדעת הגאון דהוי פסול ממש אפשר דסובר דטענינן מזוייף גם אפשר לומר דכאן אי אפשר בחזרה שהוא מעוות אשר לא יוכל לתקן אם תנשא לבעל אחר ויבא אח"כ ויערער לומר דגט פסול הוא ולא דמי לממון ודו"ק:

3 גמ' הכא בפני. ואין להקשות מכ"ש יטעו השתא הכא דחמירא משאר קיום דבעלמא מועיל ידענו ובפני וכאן דוקא בפני ואפ"ה סגי בעד אחד כ"ש בעלמא בשלמא אידך היכירא התם אשה ובע"ד לא מהימנא כו' ניחא שפיר שיראו דשאני הכא בגט דהקילו טפי משום עיגונא י"ל דהיא הנותנת משום דאומר בפנ"ח דהוי קיום טוב מאד לכן מועיל בעד א' דלא מרע נפשיה אבל בידעתי לא מהני עד א' ומיהו קשה הא פשיטא דבעלמא מועיל בפנינו א"כ למה לא יבא לטעות דמועיל עד א' היכא שיאמר בפני. וגירסת הרשב"א ורבא אמר לך אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימני וכיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי דגם א' מהני כשיאמר בפני ודו"ק:

4 ברש"י בד"ה הכא בפני קאמר ולא קא מוכחי מלתא. פירוש דלקיומי אתי וכמ"ש לעיל אתי לאיחלופי דמוכחא מלתא דלקיומי אתי וכו' וביש ספרים איתא וקמוכחי מלתא דמשום עיגונא כו':

5 בתוס' סד"ה חד אתי בעל וכו' דרוב פעמים לא יוציא לעז שיסבור וכו' קאי נמי אמביא גט במדה"י כו'. דהיינו אף שאמר בפנ"ח מ"מ אם יבא ערעור יתקיים בחותמיו ולא אסיפא דא"י דא"צ שיאמר בפנ"ח לחוד קאי. נראה מדבריהם שמפרשים לרבה אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ערעור דשלא לשמה ויתקיים בחותמיו לשאלן אם נעשה לשמה. י ובפי' רש"י במתני' משמע דלכ"ע פי' ערעור דזיוף ויתקיים בחותמיו כמשמעו והוא מלתא באנפי נפשיה לרבה וכן בשמעתין דלקמן דיכול וכו' משמע דאין ס"ד לפרש כן אף לרבה ודו"ק:

6 בא"ד ונראה לפרש וכו' וכ"ת אכתי לפי הס"ד זה מאי מהני בפנ"ח דא"ל דאי לא"ה הוה פסול ממש אטו משום לעז בעלמא יהיו פסול כקושית ר"י וי"ל דתי' דלעיל דס"ד דמהני דרוב פעמים לא יוציא כו' נשאר קיים ולא חזרו רק מפי' פסול ממש. והא דאם יש עליו עוררין כו' פי' ואז אפילו האמנת לעז ליכא אבל בלא קיום יש האמנת לעז אע"ג דלא מיפסל דכיון דרוב בקיאין הן ליכא אלא לעז בעלמא כמ"ש התוס' לעיל וכ"ש בא"י מיהו א"כ לא מיושב דלא תנן ברישא אם יש עליו עוררין כו' כיון דלא מהני בפנ"ח רק משום דרוב פעמים לא יוציא ואם יוציא יצטרך להתקיים בחותמיו כמו בא"י ואי משום כיון דאומר בפנ"כ רוב פעמים לא יוציא לעז להכי לא קתני ברישא רק בסיפא בא"י קתני שא"צ לומר בפנ"ח דלא חיישינן שיבא לעז שאם יבוא אז יתקיים אבל כל זמן שלא בא אין אנו חוששין שיבוא א"כ גם לפירוש פסול ממש לא הקשו מידי גם לא משמע כן ממ"ש וא"ת א"כ דמאי ס"ד וכו' ר"ל א"כ דפסול ממש. זוהי מדברי הגאון המחבר במוסגר ומשמעותו דדוקא א"כ דפסול ממש קשה משא"כ לר"י ודוחק לומר דהשתא חוזר מהכל ואהני בפנ"ח דאל"כ פסול ממש אף דלא הוי אלא לעז וכן בא"י אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ואי לא"ה פסול כיון דלא אמר בפנ"ח ודוקא אי אמר בפנ"ח ויופסל ממש ע"י ערעור ע"ז הקשו דאינו נראה שיהיה פסול דזה דוחק גמור ודו"ק. כך סדרן של אלה הדברים למסקנות התוס' היאך מתורץ קושיות ועוד וכו' דלא תני ברישא אם יש עליו עוררין אי משום דבא"י דוקא פסול קשה אמאי יופסל משום לעז בשלמא קושיא הראשונה דאין נראה לר"י י"ל דתירוצם הראשון דרוב פעמים כו' נשאר קיים ודו"ק:

7 בתוס' בד"ה הכא בפני אבל ידענו וכו'. הנראה מדבריהם ושלא יהיו כסותרין זה את זה שסיימו בידענו לא מהני משום לשמה ופתחו משום דלא מרע נפשיה באומר ידענו אבל ר"ל ע"פ מסקנא שלהם בסמוך דידעתי לכ"ע לא מהני אפילו לרבא כמו שהכריחו מדנקיט בכל דוכתא בפני גם בריש פרק שני דאמר רבא אפילו הוא ואחר כו' אבל ידענו לרבא מהני כדקאמר אטו כי אמרו שנים ידענו וכו' ולרבה לא מהני לזה נותן טעם בתחלה אמאי לא מהני ידעתי לכ"ע אי משום לשמה הלא לרבא לא הוי טעמא משום לשמה אי משום דלא ליתי לאיחלופי מדאמר בפנ"כ לא אתי לאחלופי לרבא לזה פי' משום מרע נפשיה ומ"ש ידענו לשון רבים אשלוחים דעלמא קאי ונכון להגיה כאשר הגיה בח"ש אבל ידעתי אינו מועיל כו' מכשיאמר ידעתי. ואח"כ הקשו אידענו בשנים דשם ליכא טעמא דמרע דשנים נאמנים לעולם בלא סברת דייק וכו' אמאי לא מהני לרבה כמו לרבא כו' ותירצו דמשמע ליה לרבה מדנקיט לקמן גם בשנים ל' דבפנינו נחתם משמע דידענו לא מהני וא"כ ישנו היכר בידענו דלא ליתי לאחלופי בפנ"כ למה לי ע"כ משום לשמה וא"ל לימא בקצרה רבה לא אמר כרבא משום דמוכח לקמן דידענו לא מהני ואמאי ע"כ משום טעמא דלשמה ז"א דדלמא לעולם משום שאין עדים מצויים לקיימו וידענו לא מהני משום דלא ניתי לאחלופי לזה אמר בפנ"כ למה לי כיון דידענו משום איחלופי אלא משום לשמה וק"ל:

8 בתוס' בד"ה אטו כו' ולעיל לא בעי למימר ידעתי כו'. להתוספות לא אמר לעיל ידענו איכא בינייהו דהיינו גט מקוים איכא בינייהו שכתבו התוס' לעיל דנכלל באתיוה בי תרי אבל לרש"י הול"ל ידעתי בא' איכא בינייהו ודו"ק:

9 בא"ד ונראה דידעתי כו'. והא דפריך רב אשי מי איכא מידי כו' מפרש לקמן בתוס' במקימו. והא דמקשים התוס' לעיל אטו בכיפי כו' דא"ל דלמא אתיוה בי תרי ואמרו ידענו איכא בינייהו דממנ"פ אין מקום לקושיא זו דאם יהיה הקושיא דהתוס' יפרשו כן באמת אכתי קשה קושיא ב' היאך תליא באתיוה בי תרי כך לי ב' מן השוק ואם יהיה הקושיא דלמא רש"י נתכוין לכך ואזדא ליה מיהת הך קושיא דאטו בכיפי כו' ז"א שהרי לרש"י מהני ידעתי לרבא והיאך תליא בבי תרי אמרי ידענו כך לי א' ואמר ידעתי נמי איכא בינייהו ועוד שהרי רש"י מפרש בהדיא אם יערער הבעל הרי הן מצוין לקיימו ש"מ דלא אמרו ידענו וזה פשוט:

10 בתוס' בד"ה מאן האי תנא וכו' וליכא למימר כו' היינו משום איחלופי דהא כיון כו'. דבריהם מבוארין ולפי קושיתם צ"ל איכא בינייהו בי תרי או באותה מדינה ר"ל לרבה צ"ל בפנ"כ לחוד אבל לא בפנ"ח ולרבא א"צ וק"ל:

11 על צד הפלפול יש להקשות דלמא לעולם ר"א היא ובפנ"כ משום לשמה ובפנ"ח משום קיום וא"צ לשמה וידענו לא מהני משום איחלופי והשתא כיון דידענו משום אחלופי ממילא מוכח דבפנ"כ אתיא משום לשמה דא"ל משום אחלופי הלא כבר יש היכר דהתם ידענו הכא בפני אבל אי לא הורו לנו חכמים הדין דידענו לא מהני הוי אמינא בפנ"כ לאו משום לשמה אלא טעמא דקיום לחוד וכרבא ובפנ"ח משום אחלופי כדקאמר ורבה מ"ט לא אמר כרבא משום כיון דידענו לא מהני א"כ יש היכר וא"כ בפנ"כ משום לשמה קאתי ודו"ק:

12 עוד שם וליכא למימר כו' היינו משום אחלופי כו'. אע"ג דלרבה אשה ובע"ד ישנו היכר ולמה להו למיעבד דידענו לא מהני משום היכר י"ל דודאי לא הוי היכר כ"א בצירוף היכרא דידענו דהא כיון דלרבא ידענו מהני לא חש להיכירא דאשה ובע"ד וק"ל:

13 עוד שם וליכא למימר כו'. וא"ל למה יעשו רבנן כזה ידענו דמהני מדינא לא יועיל כדי שיועיל בפנ"ח בחד דשכיח יותר שליחות בחד משנים המכירין חתימות דאין שיירות מצויות ומשום עיגונא הקילו ופסלו שנים המכירין החתימות דמהני בשאר שטרות כדי שיהיה א' כשר דפסול בשאר שטרות ומ"מ צ"ל דשכיח יותר קצת שנים מכירין מאשה ובע"ד דלא שכיח כלל וק"ל:

14 גמ' אי ר"א חתימה לא בעי. וא"צ ראיה לזה כיון דבעלמא ס"ל עידי מסירה כרתי ולאפוקי עידי חתימה וא"כ עידי החתימה אינו מעלה ומוריד וא"כ וכתב אכתיבה קאי אבל לר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי לאפוקי עידי מסירה דלמא וכתב אתרוייהו קאי אכתיבה ואחתימה לזה הוצרך לראיה דתנן אין כותבין וכו' וק"ל:

15 בתוס' בד"ה דתנן דלמא לכתחלה כו'. כתבו לשון דלמא משום דיש לחלק בין לשמה למחובר כמ"ש אח"כ בד"ה חתמו ונתנו לה:

16 בא"ד דלית ליה טעמא דאחלופי כו' כדפירשנו. לכאורה א"צ לזה דשפיר יוכלו להקשות בקצרה כמו שהתחילו דהכא נמי משמע מדלא מיתוקמא כר"מ דלר"מ א"צ בפנ"כ ואילו אית ליה טעמא דאחלופי למה לא מיתוקמא כר"מ רק של"ת קודם שנניח ר"מ בתימה טפי נימא דהך סוגיא למאי דס"ד מעיקרא ולסבול הדוחק ונאמר דדוקא לס"ד דלית ליה לרבה משום קיום לא שייך אחלופי אבל למסקנא דרבה אית ליה דרבא נוקי מתני' כר"מ ובפנ"ח משום קיום ומשום לשמה וכיון דהוא נמי משום קיום צריך בפנ"כ משום אחלופי לזה כתבו דבהכרח נסתיים דאף למסקנא ס"ל דבעי כתיבה לשמה ולא משום אחלופי מדידענו לא מהני ולא שייך אחלופי רק מ"מ בלא מה שפירשו קשה לרבה דא"ל כלל בפנ"ח משום קיום ובפנ"כ משום אחלופי דא"כ למה ליה טעמא דלשמה כלל ז"א דאיצטריך משום דמשמע ליה דידענו לא מהני וא"כ צריך טעמא דלשמה דלר"מ צריך חתימה לשמה וק"ל. זה היה במוסגר מדברי המחבר ולא היה צ"ל דלית ליה טעמא דאחלופי גם הא דידענו לא מהני לר"מ נסתיים כפשוטו דהא בעי חתימה לשמה וא"כ לא אתי לאחלופי ובפנ"כ למה לי ודו"ק:

17 עוד בא"ד ולשמואל ור"י נמי יש להוכיח וכו' דלא מסתבר לפרש בדברי אמורא וחתמו אתורף דהו"ל לפרש וק"ל:

18 סה"ד אפשר לומר בתימה שלהם דר"מ ודאי צריך בפנ"כ משום אחלופי ובפנ"ח משום קיום וידענו מהני לר"מ אף דס"ל דצריך חתימה לשמה מ"מ לא חייש לשמה כיון דרוב בקיאין הן וסתם ספרי וכו' ומסתמא נעשה לשמה אבל דוחק דרבה לפרש משנתינו משום לשמה משום דמשמע ליה מהכרח דס"ל דידענו לא מהני ממשנה דריש פרק ב' א"כ ע"כ צ"ל דבעינן חתימה לשמה וחיישינן למיעוט שאין בקיאין מדרבנן וא"כ לא אתי לאחלופי ע"י ידענו ובפנ"כ ע"כ משום לשמה ואזדא לה מה שהניחו בתימה ודו"ק:

19 בתוס' בד"ה שלשה וכו' אע"ג דאית ליה לר"מ וכו'. וכיון דהכא פסול אף אם כבר נתן גט הול"ל אם נשאת הולד ממזר משא"כ לעיל אין כותבין במחובר לכתחלה:

20 בא"ד ובאתה האשה והחתימה כו'. אולי ה"ה האיש וק"ל:

21 בא"ד מיהו אין רגילות להזהר כו'. ולהכי הגט פסול וכתב בכת"י אף שאין לך חתימה גדולה מזו מ"מ פסול משום דהוי כאין בו זמן:

22 בתוס' בד"ה כתב בכת"י וכו' מה חשש יש בכת"י כו'. דאם יאחר הזמן היא לא תעשה ואם עשתה לקבלו אנו מה לנו אם רצתה להפסיד הפירות שימכור הבעל אחר הגט דהא בכת"י מיירי שיש בו זמן וק"ל:

23 בא"ד ואם יש לחוש שיקדים כו' דאי משום חשש מאוחר גט מאוחר הוא כשר ובדין יש לבעל פירות עד שעת הזמן כדמפורש בתוס' לקמן גיטין דף י"ז בד"ה ר"ל אומר כו'. ומ"ש מקודם בזה אינו אמת למעיין בסוגיא דלקמן מפני מה תקנו זמן בגיטין ודו"ק כ:

24 בסה"ד דאחר הכתיבה מיד וכו'. אף שנכתב היום תתפוס הפירות שנמכרו קודם זמן מרובה קודם שידעו הלקוחות להזהר וק"ל:

25 בתוס' בד"ה ר"א אומר כו' ונראה לר"י דאף לכתחלה וכו'. יש לקושרו דבל"ז פשיטא איירי אף לכתחלה דאל"כ במאי פליג את"ק אבל השתא פליג אפילו אין עליו עדים כלל גם אך י"ל אף בל"ז דר"א איירי דאם ניתן הגט כשר אף קודם שנישאת אבל לכתחלה אין לכתוב כה"ג לזה הוכיחו מדקתני לקמן אין כותבין דמשמע לכתחלה ועלה קאי ר"א דהיינו כותבין וק"ל:

26 בתוס' בד"ה וגובה מנכסים משועבדים כו'. א"ה אפילו ממשעבדי נמי ליגבי אף דמשני לית ליה קלא מ"מ מאי ס"ד דמקשה אי לאו דבעלמא גבי ממשעבדי ומשני הכא בשטרא פרסאה גרע טפי דלית ליה קלא וק"ל:

27 בסה"ד גם מלשון הקונטרס. דפי' באמת כן לית ליה קלא ע"ש:

28 בתוס' בד"ה וכי לא בעי כו' מוקי האי מתני' דמחובר כר"א כו'. אין להקשות א"כ דלמא אף מדאורייתא ס"ל לר"מ דבעי כתיבה לשמה י"ל דהא דמוכיח לעיל לר"מ כתיבה לא בעי מהך מתני' דמחובר היינו נמי דמדרבנן לא בעי כתיבה לשמה אבל מדאורייתא א"צ הוכחה וברירא ליה דלר"מ לא בעי כתיבה לשמה בלא ראיה כי היכי דברירא ליה לר"א דא"צ חתימה לשמה בלא ראיה רק א"כ הול"ל נמי לר"מ לעיל וכ"ת כמו לר"א ואולי סמך עצמו אהך וכ"ת או שפיר ידע בלא"ה מימרא דר"נ אפילו מצאו באשפה כו' דלפחות מן התורה ס"ל כשר רק דלמא מדרבנן לזה אמר מדקאמר בהך לישנא ולא אמר דבר תורה וכו' ודו"ק: