מהר"ם שיף על גיטין ח׳

1 גמ' ר"נ בר יצחק אמר כו'. יש להקשות דהומ"ל הא והא רבנן כאן לפנים מחוט המתוח כאן חוץ לחוט המתוח:

2 גמ' בשלשה דרכים שותה סוריא כו'. ע"כ סוריא דשמעתין לאו היינו סורא דלעיל דהוי בבבל מסורא לנהרדעא כו' ישיבת רב דהוי כא"י ודו"ק:

3 ברש"י בד"ה מן החוט ולפנים לצד חבירו וכו' ונסין דנקיט כו'. אפ"ל דבת"ק פשיטא דה"ה למים דגם לעיל לרבנן דר"י מחייבי בנהרות דא"י למאי דס"ד דאיירי בנהרות אבל לר"י דלר' ירמיה דלעיל צריך לומר נסין דוקא דאילו מים אף נהרות דא"י לר"י כ"ז שאינה גוששת הוי ח"ל אף לענין גיטין אבל לרנב"י נסין לאו דוקא וה"ה למים לענין גט ולענין חיוב דמעשר משום יניקה נגעו ביה כפי' רש"י ודו"ק. ויותר נראה משום דמפרש המביא גט בספינה דברייתא דכא"י ר"י היא ור"י גופא לא קאמר רק נסין לזה צ"ל דאף המים לר"י כנסין ולכן גט שנכתב בספינה אף לתוץ מחוט המתוח כא"י אבל בנסין דת"ק כיון דאיירי במן הצדדים בברייתא דכמביא בח"ל בחוץ לחוט המתוח. כנ"ל להגיה ולמחוק השני תיבות במן הצדדים אין לנו נ"מ אף אם יהיה נסין דוקא וק"ל:

4 בתוס' בד"ה כל ששופע וכו' בסוף הדבור לצד מזרח ומצד זה לצד מערב כדפרישית כצ"ל ודבריהם מבוארים דלפי' רש"י דמציין ת"ק גבול צפוני בחודו של הר א"כ למה ליה לר"י להזכיר קפלוריא אבל לפירוש ר"י דהשיפוע לצד מערב ומזרח אתי שפיר הכל דהתנא מגביל בו בחודו גבול מערבי דא"י כל ששופע כו' והפסוק הגביל בו צפונה דא"י דקושטא הוא דהוא ג"כ בצפון דא"י שהרי עומד במקצוע צפונית מערבית והפסוק אינו מדקדק רק הגבול צפוני לא"י שם הוא ההר אבל התנא בא לדקדק בהר גופא באיזה מקום בו הוא הגבול בהתחלתו או באמצעו או בסופו דחודו של הר הולך מצפון לדרום ואפשר הוא כמה פרסאות ואף שהוא גבול מערבי דא"י א"א לומר שהוא גבול צפוני דהיכן הוא הנקודה שהרי שיפועו הולך לצד מזרח ומערב ומפרש ר"י מקפלוריא וכו' ויכול להיות אפילו שקפלוריא לא היה מכוון בחודו של הר רק בשיפועו או לצד מזרח או לצד מערב ולכן אין להגביל בו כלל גבול מערבו דא"י וגבול צפוני א"א להגביל בחודו דהר רק בקפלוריא זה פשוט. ור"י עצמו דמגביל גבול צפון במתני' בעכו היינו לצד מזרח דא"י וכפי' רש"י בתחלת ההלכה וקפלוריא לצד מערב וכ"ש אם קפלוריא מונחת בשיפוע מערב דהוי ח"ל מלבד הים שריבתה תורה כ"ש דניחא דמשמעות במתני' בעכו דהוי לפנים מטורי אמנון אבל לענין חוט המתוח טוב יותר לשער בגבול חצוני דא"י:

5 בתוס' בד"ה ר"י אומר כו' לכך י"ל דלא כבשו וכו'. ואצ"ל דלא קי"ל כר"י ומ"מ פטור מן המעשרות וכן לענין גיטין הוי כח"ל כיון דלא קדשה בביאה שניה:

6 בא"ד כדכתיב עד ים הגדול כו'. מה מוכח טפי מהאי קרא מקרא דבשמעתין ואפשר מלשון עד ועיין:

7 בתוס' בד"ה המוכר עבדו וכו'. א"ל דבגט פשיטא ליה וכו'. אלא לענין גיטין ג"כ מספקא ליה ובעי לענין מוכר וה"ה לענין גט וכ"ת א"כ אמאי לא פשיט לו ג"כ גט דאפילו ר"מ לא קאמר אלא בעכו דמיקרבא אבל סוריא דמרחקא לא כדאמר לעיל לענין בבל וי"ל כיון דעכו חציה ח"ל ממש א"כ אין למידק מניה אבל סוריא דמירחקא וכו' דדלמא סוריא נמי כא"י ונקיט עכו דמשמע כל עכו ואפילו חצי' של ח"ל דינה כא"י ואילו נקיט סוריא דהוי כיבוש יחיד דשמי' כיבוש לא הוי ידעינן חציו ח"ל דבעכו אבל לענין מוכר פשיט שפיר מחציו דא"י דהשתא אפילו חציו דא"י דינו כח"ל לענין מוכר כ"ש סוריא דמירחקא ואף שהוא כיבוש יחיד לא יהיה עדיף מא"י ממש וקצת קשה אכתי מאי דייק לענין גיטין אין וכו' דלמא נקיט לגיטין משום חציה דח"ל ולא היה יכול לומר עכו כא"י סתם לכל דבר כיון דאיירי מכל עכו לא הוי מלתא פסיקא כי אם לגיטין אבל חציו דא"י וכן סוריא דלמא לעולם דינו כא"י למוכר ואפ"ל דודאי עיקר פשיטותו מת"ק דר"מ דהלכה כר"י לגבי' ואפילו חציו דא"י כח"ל כיון דרחוקה מיישוב וכ"ש סוריא רק של"ת מנ"ל ה"ה למוכר לזה מייתי הסברא מדר"מ דלגיטין אין לעבדים לא ממילא ת"ק דפליג אף לגיטין כ"ש לעבדים ודו"ק. ובאמת דגם גיטין נפשט מת"ק והבעיין לא ידע למפשט תרוייהו:

8 בתוס' בד"ה בשלשה דרכים כו'. עיין ריש קידושין ותמצא מבואר דדרך לשון זכר ולשון נקבה רק כדקאי בנקבה נקיט לשון נקבה כמו האשה נקנית בשלש דרכים וכדקאי בזכר נקיט לשון זכר בשבעה דרכים בודקין את הזב והשתא מבואר דסוריא לשון נקבה שותה סוריא עפרה וחייבת הרוצה ליכנס לה:

9 בתוס' בד"ה כיבוש יחיד וכו' שלא היו לשם כו'. בקמץ השי"ן ויש קורין לשם בצירי ואינו נכון דא"כ שלא היה מבעי ליה גם מלת ביחד מגומגם וק"ל:

10 בא"ד אבל בספרי כו'. לכאורה רש"י הוצרך לפרש לישנא דכיבוש יחיד וכו' דלספרי אמאי תלאו בכיבוש יחיד אבל עיין ברמב"ן סוף פרשת עקב ותמצא מבואר וק"ל:

11 גמ' איבעי להו כל נכסי כו' דמברייתא ליכא למשמע דבלא כל ודאי צריך לומר עצמך דאף דעבד בכלל נכסים היינו כשכותב נכסיו לאחרים אבל לגבי דעבד לא ועיין ברשב"א וברי"ף. ולענין גט אשה בכתובה ליכא למיבעיא דמספר כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטול מה שכתב ליכי עיין בפוסקים:

12 גמ' הדר אמר אביי וכו'. אפשר לומר דהדר מכח קושית רבא דכי תימא דלא פלגינן דיבורא וכר"מ כ"ש דקשה טפי דתרוייהו לא ליקני רק צ"ל בהכרח דפלגינן ולכן שפיר קנה העבד מ"מ אין הדין עמך בנכסים ולזה הדר וסבר לא פלגינן וכר"מ ואה"נ תרוייהו לא קנה והקשה לו רבא דנימא פלגינן וכו' וע"ז הקשה לו רב אדא כמאן וכו' ע"כ משום דס"ל הלכה כר"ש לכן מקשית מניה הא אמר ר"י וכו' ומסיק דע"כ לפי סברתך דטעמא דר"מ משום לא פלגינן תקשי דר"נ אדר"נ אע"כ טעמא דר"מ דלא יצא בן חורין משום דלאו כרות וכו' אבל אי לא"ה ס"ל נמי סברת ר"ש דפלגינן וא"כ שפיר הקשה רבא דלכ"ע פלגינן אבל לאביי טעמא דר"מ משום לא פלגינן ולא משום כרות גיטא. ואולם יש לחלק דבדר"מ אי אפשר לומר כיון דקנה העבד קנה נכסים דהא קאמר בפירוש חוץ וכו' וכיון דלא פלגינן ע"כ צ"ל מדנכסים לא קנה עבד נמי לא קנה אבל לענין קיום שפיר נוכל לומר הכל קנה ואע"ג דבשיור דהתם נמי לא שייר כל נכסיה בפירוש רק חוץ מבית כור סתם מ"מ לא דמיא וק"ל:

13 ברש"י בד"ה דגזרו על גושה כו' ולא אוהל כו'. היינו חוץ לארץ העמים כר"י מאורלינ"ש עיין בתוספות א והוצרך לזה משום דקאמר סוריא על אוירה לא גזרו כו' דאכתי כיון דאוהל זרוק לא שמי' אוהל לרבי א"כ מאהיל על הגוש. ולפי"ז אצ"ל מ"ש רש"י ולא אוהל כו' חוץ לארץ העמים וכר"י מאורלינ"ש רק מפרש הב' גזירות שגזרו תחלה על גושה ר"ל מגע ומשא אבל אוהל אינו נכלל בגזירת גוש ואח"כ אוירה דהוי טומאת אוהל כדי שיבא שפיר על סוריא על גושה גזרו דהיינו מגע ומשא ולא אוהל ולפי"ז נתכוון רש"י טפי לר"ת דמשנה דאהלות קודם גזירת אוירה נישנית ודו"ק:

14 ברש"י בד"ה לא יצא בן חורין כו' דלא נחית לשיורא אנן לא אמרינן דשייר אבל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה כו'. כצ"ל:

15 בתוס' בד"ה בשידה כו' אלא משום דנקיט בברייתא כו'. ובברייתא גופא בדוקא נקיט באוקימתא דפליגי רבי ור' יוסי באוהל זרוק וכן לאוקימתא דמסיק משום דלא שכיח להכי ר' יוסי מטהר ולכ"ע על אוירה ממש גזרו ולס"ד דפליגי אם על גושה גזרו דהיינו מאהיל על הגוש או על אוירה נמי דוקא בשידה מטהר ר"י דברוכב מאהיל ברגלים על הגוש וגם לרבותא דרבי לאשמעי' דעל אוירה ממש גזרו וק"ל:

16 בא"ד כיון דסבר רבי אוהל זרוק כו'. א"כ מה לי שידה או פורח באויר או רוכב על הסוס ומאהיל ברגליו על הארץ:

17 בא"ד ומשמע כר"י אתיא בפשיטות טפי. משום דנחית דרגא דלר' יום דגזרו אגושה היינו אוהל דגושה לס"ד דגמרא שם ובסוריא אפילו אגושה היינו אוהל גוש לא גזרו ואיירי ברוכב על הסוס וכן לאוקימתא דלכ"ע על אוירה ממש גזרו ור"י מטהר משום דלא שכיח א"ש טפי לר"י דכיון דבארץ העמים לא גזרו בשידה א"כ בסוריא נחתינן דרגא ומתירין אפילו בספינה או יושב בקרון דשכיח טפי. ועיין בנזיר אבל לרבי דגזרו על אוירה ממש לס"ד שם בסוריא לא גזרו אאוירה ממש לטמא אפי' בשידה אבל אגושה דהיינו אוהל גוש גזרו אפילו בסוריא א"כ צ"ל דוקא דאיירי תנא דסוריא בשידה וכו'. ב ומ"מ אינו מפורש היטב בלשון המתרץ ואפילו רבי וכו' הא כבר ידע דבסוריא אגושה גזרו ואוירה לא והול"ל אפילו על אוהל גושה לא גזרו רק פירוש גוש הוא לפי"ז דוקא מגע ומשא ואוירה ר"ל אויר גוש דהיינו אוהל ואולם אם פירוש על אוירה גזרו דאיבעיא דהתם ולא על אוהל גוש וכמשמעות לשון ר"י דאורלינ"ש כאן א"כ לרבי א"ש נמי ברוכב על הסוס דבארץ העמים טמא משום אוירה ובסוריא טהור דאאוירה לא גזרו ומשום אוהל גוש אף בארץ העמים לא גזרו וע"ש בתוס' דנראה דפירשו או על אוירה ממש גזרו ועל אוהל גוש עכ"פ וע"ש:

18 בתוס' בד"ה אלא כו' ועל אוירה או משום מאהיל על הגוש כו'. וסוגיא דהכא אזלא בפשיטות בין ללישנא כתנאי דהתם דפליגי בצדדי האיבעיא ולכ"ע אוהל זרוק שמי' אוהל ורבי מטמא בשידה משום דאאוירה עצמו גזרו ואינו יכול ליכנס בשום ענין קאמר דבסוריא על גושא דהיינו אוהל גוש גזרו על אויר ממש לא גזרו א"כ יכול ליכנס בשידה בין לאוקימתא שני' דפליגי באוהל זרוק ולכ"ע משום אוהל גוש גזרו ורבי מטמא משום דאין כאן הפסק בינו לארץ העמים פירושו על גושה גזרו מגע ומשא על אוירה דהיינו אויר גוש שהוא אוהל לא גזרו בסוריא כלומר ולכן אף דאוהל זרוק לא שמי' אוהל מ"מ טהור בין לאוקימתא ג' דלכ"ע שמיה אוהל ולכ"ע משום אויר ממש גזרו ורבי דמטמא משום דלא יכול ליכנס בשום ענין דאי אפשר שלא יכנס אויר פורתא לתוך השידה ור"י מטהר משום דהוי מלתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן קאמר בסוריא על גושה דהיינו אוהל גושה גזרו על אוירה דהיינו אויר ממש לא גזרו כ"ז נראה פשוט ולא ירדתי לסוף דעת הח"ש שנדחק בזה עיין בו ובגמרא דהתם ודו"ק:

19 בתוס' בד"ה דגזרו כו' דבמסכת אהלות תנן וכו'. כצ"ל:

20 בא"ד ותי' דאיירי וכו'. לפי"ז תפשוט אבעיא דנזיר מהכא דמשום אוירה לפי מה דנראה מר"י דאורלינ"ש דאי על אוירה ממש גזרו לא גזרו על אוהל. וי"ל דשיעור לשונם דמיירי בעפר כו' אי משום אויר עצמו גזרו וכו' ואי משום מאהיל על הגוש גזרו איכא לאיקמא כר"ש וכו' רק התוס' מקשין קודם דמסיק הכל בצד דאויר עצמו גזרו דאין לשונו משמע כן וציירו באותו צד דרך אחר. אבל לפי מ"ש לעיל דבצד אוירה גזרו גזרו ג"כ על אוהל גוש אי אפשר לומר כן א"כ לר"י דאורלינ"ש דפירש עפר הבא מח"ל כו' הוא לכל צדדי האיבעיא שם טמא משום אוהל גוש וצ"ל שאר תירוצים דוקא ודו"ק:

21 בתוס' בד"ה אע"ג כו' וקודם המילה כו'. דלאחר המילה מסוכן הוא כו' כצ"ל:

22 בא"ד והא דאמרינן בסוף מפנין כו'. צ"ע לקישרו דאף אם תאמר ע"י ישראל ורבא לטעמיה דאמר שלשים א"כ למה לי נשיילי' לאמיה אף אם לא אמרה צריכה אצי מחללין אפילו ע"י ישראל כיון דמקרי פתיחות הקבר עד ל' ע"ש בגמ' וא"ל לענין אמרה בהדיא איני צריכה דז"א דמ"מ מחללין ע"ש:

23 בא"ד לפי"ז הא דקאמר כו' נוקמה תוך ז' כו'. וע"י ישראל ומעל"ע בעינן כדלעיל.

24 בא"ד ושמא דוקא לצורך המילה הוא דשרי. פי' ולעולם ע"י ישראל והאי דחולין אסור לבריא לא הוי לצורך מצוה דהא לצורך דבר אחר אף ע"י נכרי אסור כדמפורש בכמה דוכתי מילא מים לבהמתו לא ישקה אחריו ישראל שמא ירבה בשבילו וא"כ אף כשנאמר דאיירי ע"י נכרי ע"כ צ"ל דוקא לצורך מצוה א"כ ה"נ נוכל לומר ע"י ישראל וק"ל:

25 בתוס' בד"ה הדר אמר כו'. הכי משמע לישנא מדלא אמר אלא וק"ל: