הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט ע״ה

1 ש"ך ס"ק א' לא יאמר לאחד בא אני ואתה כו'. נ"ב צ"ע דבכה"ג שקורא משקר יעוין מסכת שבועות דף ל"א ע"א דמסיק שם בגמרא דא"ל ודאי חד סהדא אית לי ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי:

2 ש"ך ס"ק א' לא יאמר לאחד בא אני ואתה בו'. נ"ב צ"ע דבכה"ג שקורא משקר יעוין מסכת שבועות דף ל"א ע"א דמסיק שם בגמרא דא"ל ודאי חד ההדא אית לי ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי:

3 רמ"א א' שיש רמאות בדבר יפסיד. נ"ב יעוין לעיל סימן ט"ו ס"ה משרבו בתי דינין כו' יעו"ש וצ"ע:

4 סמ"ע ו' דחזק' הוא בסתם בני אדם. נ"ב זה הוא שיטת רש"י אבל דעת התו' דכופר הכל פטור משבועה אף היכא דליכא העזה יעוין בתוס' ב"מ דף ג' ובמסכת ב"ק דף קיז ובכתובות דף י"ח ע"א ובמסכת גיטין דף נ"א ע"א ולשיטת רש"י צ"ע היכא שתובע אדם לחבירו כלים וקרקעות והנתבע כופר בכל ועדים מעידים על הקרקעות כדברי התובע אף דליכא לחייבו ש"ד מטעם שלא תהא הודאת פיו גדול' מהעדא' עדים דהא כה"ג גם בהודא' פיו על הקרקעות ליכא חיוב שבוע' על כפירת הכלים מ"מ כיון דחזינן ע"פ עדי' שכפר בקרקעות ואין שם מעיז גדול מזה מה"ת יופטר משבוע' על הכלים דאף דהוי ככופר הכל על הכלים הרי כופר הכל אינו פטור אלא מטעם דאין אדם מעיז והרי חזינן דהוא מעיז ומעיז דהא כפר בקרקעות אשר נתברר שקרו על פי עדים. וכן מבואר מדברי הנ"י בסוגיא דר"ח קמיית' דהיכא שהוכחש במקצת ע"י עדים תו לא שייך בו חזקה דאין אדם מעיז:

5 מחבר ד הוחזק כפרן. נ"ב וכן מבואר מדברי התוס' ב"מ דף ה' ע"א ד"ה אם איתא כו'. ובאס"ז בדף ד' ע"א ד"ה מה להצד כו'. אי' בשם הרמ"ה. דסובר דאם עדים מעידים על נ' דפקדון ובגוונא שמוחזק כפרן ע"ז זה הוי כליכא חיוב שבועה גביה דבכה"ג דמוחזק כפרן ליכא למילף מפיו ולא אמרי' ביה מחושאיל"מ והרא"ש חולק עליו בפירוש הגמ' ומדברי הריטב"א שמובא שם נרא' שסובר בדברי תוס' הנ"ל:

6 נה"מ ג' ומתרץ דא"כ למה כו'. נ"ב יעו"ש באס"ז ובריטב"א שעיקר סברתם כיון שטוען על אחד נאנסו למה כפר השני הי' לו גם על השני לטעון נאנסו והי' טוען אחת על שניהם ולמה משנה טענותיו:

7 נה"מ הנ"ל וגם ביד הגנב לא הי' כו'. נ"ב שינה מלשון הריטב"א שם:

8 ש"ך י"ט ועתה נתחייב במקצת מחושאיל"מ. נ"ב צ"ע דהא הרשב"א סובר דבכה"ג לא אמרי' מחשואיל"מ בפוטר את עצמו בטענות פרעון והש"ך בעצמו לקמן בס"ק ל"ח מביא דברי הרשב"א שבתשוב' המובא בב"י ומוזכר גם בסמ"ע לקמן סימן ע"ט ס"ק כ':

9 מחבר ט' ואיני יודע אם החזרתי לך. נ"ב יעוין במל"מ פ"ד מה' שאלה דין ד':

10 ש"ך כ"ו מפקינן מניה. נ"ב יעוין באח"ז לב"מ דף צ"ז ע"ב ד"ה ביום:

11 נה"מ ה כמו שאר נולד ספק בשטר. נ"ב אינו מובן הא הספק בשטר' רק על הזכות שאחר חלות החייב על פי שטר כתוב' שמגיע לה משעת אירוסין או מצד תנאי ב"ד למ"ד דארוס' יש לה כתוב' אף בדלא כ' לה:

12 ש"ך ל"א וראיה ממי שטענו חטים כו'. נ"ב לכאור' יש מקום לו' שאני טענו חטים שמיירי בטענו בב"ד ומדלא תבעו בב"ד גם השעורים הוי כודאי מחילה. אבל הך דהכ' מסתמא מיירי שלא בב"ד שהרי השני לא נתעורר לתבוע ממנו בכה"ג אם לא השיב בודאי אינו חייב לי איכא למימר דלא דק בחשבונו ואח"כ נזכר אבל ביאורים ס"ק כ"ט נראה שהבין שגם הכא מיירי בב"ד וצ"ע:

13 סמ"ע כ"ח דכיון שא"ל אני ח"ל. נ"ב צ"ע דא"כ בכי טענו חטים והודה לו בשעורי' יהי' ביד התובע לו' לא זכרתי מן השעורים ע"כ לא תבעתי עליה ועתה מתוך דבריך שמתי על לבי ונזכרתי שמגיע לי גם השעורים ואף אם גם עתה אינו עולה בזכרונו יהי' בידו לתבוע השעורי' עפ"י הודאת הנתבע שהרי זה לא אמר מעולם ובודאי אין מגיע לו בעד השעורי' ואפשר מחמת שהיה מסופק בדבר ע"כ לא תבע:

14 ש"ך ל"ד ואע"ג דאי"ל מגו. נ"ב כלו' דאם הי' מכחיש בבריאת העד הוי פטור משבוע' דלהכחיש למ"ד דאמרי' מגו לאפטורי משבוע' וליכא מציאות בכה"ג לחייב ש"ד ואמאי אמרי' מחושאי ל"מ:

15 ש"ך מ"ם וכ"ה להדיא בחדושי הרמב"ן. נ"ב מ"ש הש"ך שהרמב"ן ור"ן כתבו ממש כתרוצו של הריב"ם צ"ע דלפי לשון התוספת בב"ב בשם ריב"ם עיקר סברתו כיון שחייבו התורה לישבע אם אינו נשבע צריך דוקא לשלם דאף מגו אינו מועיל והא דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו אף דעל נאנסו איכא חיוב שבועה מתרץ באס"ז לב"ב בשם הרא"ש והר"י דשם לא נקיט מחויב שבועה כו' דאין התחלות חלות השבועה רק כשטוען שאבד ובאונס משא"כ כשאינו טוען אבל כרמב"ן והר"ן מתרצים באופן אחר ויסודם דעד אחד הוי כשנים ולדידהו רק היכא שיש ע"א הדין כן מה שאין כן בהחזרתי במגו דנאנסו. ואם הי' רא"ש והר"ן מפרשים תרוצו של הריב"ם בתו' כסברת הרמב"ן והר"ן משום דע"א כשאין נשבעים להכחישו הוא כשנים לא היו צריכים לסברתם הנ"ל דלכך אמרי' המגו בהחזרתי משום דכ"ז שלא טען נאנסו עדיין לא נתחייב שבועה והו"ל לומר בפשיטות דבכ"מ אמרינן מגו אף שיש חיוב בשבועה ושאני בנסכא משום דע"א הוא כשנים א"ו שהיו מפרשים כונת הריב"ם שסובר דכל היכא ששייך לומר משואי"ל אותו שבועה אינו מועיל מגו ואין לחלק בין אם החיוב שבועה בא על ידי ע"א או שלא עפ"י עדים על כן הי' קשה להם דאם כן אמאי מאמינין בהחזרתי במגו דנאנסו והוצרכו לסברתם שאני התם דכ"ז שלא טען נאנסו ליכא חיוב שבועה הרי מבורר כמו שכתבתי שאין להשוות תרוצו של הריב"ם עם התירוץ שמובא ברמב"ם ור"ן. אמנם להאמור בחדושי רשב"א באס"ז לב"ב בסוגיא דנסכא דר"א ע"ש הריב"ם יש לפרש כדברי הרמב"ם והר"ן. וגם דברי הסמ"ע והדרישה מורים שהוא לא הי' מפרש דברי ריב"ם כאשר פרשו דבריו הרא"ש והר"י הנ"ל ומדברי חדושי הרשב"א שמובא באס"ז למסכת כתובות דף פ"ה במ"ש וא"ת וכו' ולא הוא כו' וכן דעת הריב"ם גבי סהדי דנסכא דר"א עכ"ל. נראה מבואר שהוא הי' מפרש תרוצו של הריב"ם כפי התירוץ המוזכר בחדושי הרמב"ן והר"ן הנ"ל דע"א כשאין נשבעין נגדו הוא כשניה:

16 ש"ך מ"ג ונלע"ד לתרץ כו'. נ"ב צ"ע כיון דליכא מגו ממילא לאו כל כמיניה לומר דידי חטפתי:

17 נה"מ ט וקשה דאם כן בשטר בשני עדים כו'. נ"ב קושיא זו כבר העיר הפנ"י והפלא' ובפרטן מדברי הגמרא בכתובות ספ"ב על מתניתין אלו נאמנין להעיד בגודלן כו' ואי בגמרא והוא שיש גדול עמו הרי שאין קיום מועיל בע"א ובלא"ה א"א לומר שעלה על דעת הש"ך שיהא מועיל הקיום השטר בע"א וע"כ נ"ל דרק בממרנות שהוא תח"י הלו' דעת הש"ך שמועיל קיום ע"א ואין נאמן הלו' לומר פרעתי במגו דמזוייף שאינו יכול להעיז נגד העד שמכיר שהוא כ"י ומשקר בוודאי במה שאמר שהוא מזויף אבל בשטר בב' עדים יכול הלו' לטעון יודע אני בודאי שלא לויתי מזה כלום. וע"כ מוכרח לדעת ששטר זה הוא מזויף ולדברי ע"א שאומר שמכיר שזה חתימת העדים אינו מחויב להאמן לשלם עי"ז החוב שלא נתחייבתי מעולם ואין בטענ' כזו העזה נגד העד דהא אינו מכחישו בברי רק שאינו מאמינו ועיקר הברי שלו שיודע שלא לוה וע"כ עשה התובע זיוף בשטר או שזייף חתימתו או שעלת' למצוא עדים שקרני' אבל מקיום השטר בב' עדים יצטרך לשלם אף שיודע בעצמו שאינו חייב לו אבל כל זמן שאין הקיו' רק ע"י ע"א אינו מחויב להמצי' א"ע לפרוע מה שיודע בברי שאינו חייב ובטענ' כזו אינו כמעיז נגד העד:

18 ש"ך ס"ק נ"ב אין כאן ש"ד כלל. כ"ב צ"ע דברש"י מסכת ב"מ דף נ"ח ע"א ד"ה אלא חמשים א"י בזה"ל ה"ל מוד' במקצ" ומחיוב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע ע"כ:

19 ש"ך ס"ק נ"ד ועמ"ש לעיל סימן ע"ב נ"ב יש להסביר יותר דהחיוב בא"י אם פרעתיך הוא משום דמוקמינן בחזקת חיוב וגבי היורש לא היה עליו מעולם חזקת חיוב דאם פרע אביו מה היה לחול צד חיוב על היורש:

20 ש"ך ס"ק נ"ו וזה הוא מציאו' רחוק. נ"ב מפור' כן להדיא בחדושי הרשב"א וחדושי הריטב"א למסכת שבועו' כדברי הר"ן:

21 ש"ך הנ"ל וגם משמע דס"ל דבהא אין היורש חייב ש"ד. נ"ב בחדושי הריטב"א כתב בשם מורו הרא"ה דהיורש חייב ש"ד שאינו יודע:

22 ש"ך ס"ק נ"ח מיהו יש לדקדק עליו דיהא נאמן במגו. נ"ב יש לדחות דאין זה מגו דירא שמא רמי אנפשיה ומידכר ויתבענו בברי ויצטרך לישבע היסת ואי הוינין פטרינין לי' משבועות היסת בטענות פרעון הוי הפטור אף לאחר שנזכר התובע דהא ע"י תשובת הנתבע שפרע נזכר התובע שלו' לו ושב להיות טענת ברי ואם היה משיב שלא לוה והתובע הי' בא אחר כך בטענה שנזכר ויודע בודאי שלו' לו בודאי היה מחויב לישבע היסת ואין לומר שאם התובע אומר שנזכר שלוה לו אז מחויב הנתבע לישבע היסת ולא יפטור הנתבע מלישבע היסת רק כשאין התובע אומר שנזכר דבכה"ג יפטור הנתבע במגו. ז"א דהא יש להתובע גם כן מגו שיכול לומר נזכרתי ודע דבאלפסי פרק כל הנשבעין כ' בעסק חד גברא דא"ל לחברי' אית לי חד סהדי דאתית לביתאי ופתחי' לי דלאו באנפאי ושקלי מיני חד טעונא דכותנא ואמר לי' אין פתחית שקלית ודידי שקלית ואתה אמרת לי שקול זה בחשבונא דאית לך גבאי פסק דה"ל משואיל"מ. ודברי האלפסי הנ"ל הוכיחו הרא"ש והר"ן והרשב"א והריטב"א בפרק שבועת הדיינים דסובר האלפסי דמשביעין בטענת ספק על פי עד. ולכאורה ק' דהא לפ"ד המבי"ט הוי בכה"ג בטענת ברי ממש כיון שהנתבע בעצמו מודה שלקח טעונא ומה שאומר שהיה מויירצון התובע מוכחש בברי מאת התובע ואין לומר שאם היה הדין שאין נשבעין בטענת ספק על פי עד היה הנתבע פטור מש"ד בגוונא דלעיל במגו שלא היה מודה שלקח הטעונא ובכה"ג לא היה להתובע נגדו טענות ברי. ז"א אלא למאן דסובר מגו לאפטורי משבוע' מנא ליה שהרי"ף סובר כן. ועוד לפי התוספת בסוגיא דנסכא דלא אמרינן מגו שיצטרך לישבע מה שהעד יודע שמשקר י"ל דגם הכא ליכא מגו כלל דהא עכ"פ יש חיוב שבועת היסת היכא דאיכא ברי על פי עד העומד לפנינו ויעוין לקמן סעיף כ"ג ואם כן י"ל דלכך הוצרך להודות על החטיפה ולענין שהיה ברשות כדי שלא יצטרך לישבע היסת בדבר שהעד יודע בשקרו וכיון דליכא מגו אף שדחיות המגו אינו בא רק מחמת תקנת חכמים בשבוע' היסת מ"מ הדר דינא כאלו ליכא כלל מגו וקם בחיוב שבועה דאוריית' ע"פ העד וברי של התובע מצד הודאת הנתבע ואמרינן גם בהא מחשואיל"מ. ויעוין בחדושי הרמב"ן לב"ב דף ל"ג ד"ה סבור שכתב בזה"ל ולדברי תלמידי רבינו ז"ל שאומרי' אין חיוב שבוע' בע"א אלא בטוען ברי כו' ע"כ משמע קצת דלא הוי מספקא לי' שהאלפסי חולק עם תלמידיו בזה וא"ש לפמש"כ דהראי' מדברי האלפסי הנ"ל אינה מכרעת ובפרט שא' מתלמידי הרי"ף הוא הר"י במג"ש שפסק ואין משביעין על ספק ע"פ עד והוא סובר דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה כמ"ש בחידושי בסוגיא דקציצ' ובחדושי הרשב"א שם איתא שהר"י במג"ש הביא ראי' לדבריו מחויב שבועה נגד עד שאין פוטרין אף היכא דאית ליה מגו דהרשב"א מדחה ראייתו מעד אחד כסברת הריב"ש שבתוספת בבא בתרא בסוגיא דנסכא:

23 ש"ך ס"ק ס"ה כ"כ בת' מהר"ר כו'. נ"ב יעוין מל"מ פרק ד.' מהלכות שאלה ופקדון דין א':

24 ש"ך ס"ק פ"ב שהמעש' שם היה באחד שתבע את חבירו כו'. נ"ב לא הבנתי מה רגלים לדבר יש באותו מעשה ובכוונת ר"ב נרא' שמחלק בין היכא שהתובע ה"ל למידע אם היה חייב לו ובכה"ג אם מוד' בעצמו שאינו יודע רק ששמע מפי אמר אין להשביעו דאי כן היא כדברי האחר היה התובע בעצמו יודע ג"כ. אבל בהך מעשה שאמרו לו אחרים שגזלתו בא לידו שלא בפניו לא ה"ל למידע דראוי לו שיסתפק:

25 ש"ך הנ"ל ומייתי ראיה מהא דאמרינן בפרק המפקיד. נ"ב ל' זה אינו מדוקדק דהא דין זה מפורש בדברי הגמרא במסכת קידושין דף מ"ג והשתא דתקנו רבנן ש"ה. והתה"ד מסביר דטעם שהוא כעין דין משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו:

26 ש"ך ס"ק פ"ח שטען מתחלה איני יודע. נ"ב צ"ע דבכה"ג אם נמצא השטר אחר כך מבורר להלוה בעצמו שחייב לשלם ואם כן מה"ת יהי' צריך המלוה לבטל השטר להפסיד ממונו אף אחר שידע הלו' בעצמו שחייב לו ופשטות לשון הטוש"ע מודה דמיירי רק שהלו' טוען בברי שאינו חייב שאין להכריחו לישבע היסת עד שיבטל המלו' את השטר דאמרינן למלוה או קבל שבועתו ויפטור בו ממך או המתין עד שתמצא שטרך. אבל כשהלוה בעצמו טוען א"י ביד המלוה לומר אני מקבל שבועתו שא"י ואם יזכור הלוה בעצמו אחר כך שלו' ממנו בודאי יהיה מחויב לי לשלם כמו כן אם אברר לו חיובו ע"פ השטר כשאמצאנו דלא גרע מאלו נזכר בעצמו: