הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט שפ״ב

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט שפ״ב
1 הקוצץ אילן של חבירו והמונע חבירו מלעשות מצוה. ובו סעיף אחד: שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיעם מלעשות מצוה ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך ה"ז פטור אבל שאר מזיק אינו נאמן לומר שהוא נתן לו רשות טור ס"ג אפי' יש לו מיגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו דהוי כמיגו במקום חזקה דלא הוי מיגו מרדכי ונ"י פ' החובל אבל נאמן לומר לא הזקתי נ"א אתה אמרת לי וכו' במיגו דלא היה שלך מה שהזקתי אלא שלי היה מרדכי שם וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור רבי' ירוחם נל"א ח"ד ובזמן הזה אין מגבין אותו אבל אם תפס לא מפקינן מיניה:
פירוש הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט שפ״ב
1 ש"ך ד' ומדברי הרא"ש שהבאתי. נ"ב יעוין בת"ש סי' כ"ח ובפליתי שם. וביו"ד סי' רס"ד בד"מ שם ובאבודרהם דף ח' ובפסחים דף ז' ע"ב פסח וקדשים מא"ל וברש"י שם דושחט קאי על בעלים וכ"כ רש"י ביומא דף כ"ז ע"א. ויעוין בר"פ האיש מקדש בכל המקומות שציינתי מבואר שדעת רש"י דמצות שחיטה חל על הבעלים ואעפי"כ יכולין לעשות שליח ומ"ש מצות מילה שמוטל על האדם שלא יועיל שליחות כי מצוה שבגופו הוא כמו תפילין. אמנם בדברי הרא"ש יש עיון שפוטר באם נתן האב לאחד למול ובא אחד ומל. וקשה הא יהיה מחויב לשלם להאב דהא אם היה שלוחו המוהל היה האב עושה המצוה כדין שלוחו של אדם כמותו משא"כ במל האחד שלא מדעתו. יעויין תוי"ט פ"ג דנדרים משנה י"א דקרי ליה מצוה שבגופו. וצ"ע. ואם נאמר דלא שייך שליחות רק על גוף המעשה במילה דהוי כאלו האב מל בעצמו אבל לא לענין הברכה שמברך השליח מיושב קושייתו הנ"ל דהקנס אינו אלא על הברכה וכיון שהאב לא רצה למול בעצמו ומסר להשליח לא היה לו זכות בברכה שהיה שלוחו מברך: