הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט קס״ג

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

« Haggahot Imrei Barukh on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 162 Haggahot Imrei Barukh on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 164 »

מקור: שולחן ערוך, חושן משפט קס״ג

1 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

דברים שבני העיר כופין זה את זה. ובו ו סעיפים:כופין בני העיר זה את זה אפי' מיעוט כופין את המרובין רבי ירוחם נל"א ח"ו לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור: הגה וה"ה לכל צרכי העיר וע' בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה מרדכי פ"ק דב"ב ותשובת מיימוני ספר קנין סי' נ"ט וע"ל סי' ד' וסי' ז' בני העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו ואם נקראים מוחזקין דין שכירות למניין ע' בא"ח סוף סי' נ"ה ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' כ"א כ"ו וכפול לקמן סי' שפ"ח כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בע"ב הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים וילכו אחר הרוב ואם המיעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני עכו"ם ולהוציא ממון על זה והם צריכין לתת חלקם והמסרב מלומר דעתו ע"פ החרם בטילה דעתו ואזלי' בתר רוב הנשארים האומרים דעתן תשו' מוהר"ם ספר קנין סי' כ"ז והגמי"י פי"א דתפלה וע' בי"ד סי' רנ"ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה:

2 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קירוב הבתים לחומה כל הסמוך לחומה נותן יותר וי"א שגובין לפי הממון ואחר שחלקו לפי הממון גובין ג"כ איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר כיצד ב' בתים שוים בקירוב זה בזה ויש בהן ממון בשוה פורעים בשוה ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק ויש בו ממון אין גובין מהקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש: הגה כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון והעשירים שהם מיעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה ולכן פסק מהרא"י ת"ה סי' שמ"ד על ה' אנשים בעיר אחת ומהן ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להן שהדין עמהם ואם שני בתים יש בהם ממון בשוה וא' רחוק וא' קרוב הקרוב יתן יותר מהרחוק ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה לא איכפת לן בקירוב בתים כלל ואין גובין אלא לפי שבח הממון ואם באים על עסקי נפשות גובים אף לפי שבח נפשות החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל: הגה וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא סכנת נפשות גובין אף לפי הנפשות תוס' ומרדכי והרא"ש פ"ק דב"ב וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל שמדות ואפי' מענין אותו ביסורין י"א דגובין לפי הממון של ישראל הרא"ש ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות ואפי' רק ציוו שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה וכדומה גובין לפי נפשות תשו' רשב"א סי' אלף צ"א ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה מרדכי פ"ק דב"ב ודוקא בכה"ג אבל אם העכו"ם עדיין שומרים והיהודים שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן עדיין אקרקפתא דגברא מונח וגובין בשוה הן דל הן עשיר ת"ה סי' קמ"ה וכשגובין לפי ממון אין חילוק בין ממון שלו או ממון אחרים שעסק בהן ואפי' נהגו שלא ליתן מהם יכולים לשנות ולקצוב ליתן מהם מכאן והלאה מרדכי פ' השותפין וי"ח וסבירא להו דא"צ ליתן ממון אחרים ואם מתייראין שעושין להם עין יגידו למלך מרדכי פ' הגוזל בתרא בשם ר"ת והמנהג כסברא הראשונה ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים יתן המקבל מפלגא והנותן פלגא וכן צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה או לבניו או בנותיו הקטנים מרדכי פ' הנ"ל אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה יכולין לשנות ולתקן ע"פ השבועה דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין נ"י בשם רשב"א ות"ה סי' שמ"ב ואם כולן נותנין ע"פ השבועה ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו י"א דאין שומעין לו ת"ה הנ"ל ואם שמו המס על כל אחד מהם מה יתן והתחילו לגבות מאותה שעה הוי על כל אחד כחוב ואפילו העני אח"כ חייב ליתן מה שפסקו עליו תשובת הרשב"א סי' תתע"ז וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה רשב"א סי' תשע"ז מיהו מי שבא לעיר בין הזמן שנתחייב במס ההוא ובין זמן הגבייה י"א דא"צ ליתן המס ההוא מאחר שכבר נתחייב ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו ריב"ש סי' תע"ז מיהו י"א דאם המס ההוא תועלת הבאים חייבים ליתן חלקם הרא"ש כלל ו' סי' י"ב וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג' פעמים אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים ת"ה סי' הנ"ל ומהרי"ו סי' קל"ב קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם בענייני המסים ואח"כ לא רצה ומת ונתייאשו מן החוב ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם הקהל הוו כזוכים מן ההפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלואה וירדו מנכסיהם מהרי"ק שורש ג' מי שיש לו חובות על אחרים אם ראויין ליפרע נותן מהם וכן אם נתחייב לאחרים מנכין לו אם יצטרך לשלם אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכונות כל זמן שלא נזקף עם הקרן וכן שכירות שלא בא ליד בעליו ת"ה הנ"ל ומהרי"ו סי' תל"ג וכן אין נותנים ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה הרא"ש כלל י"ג סי' ו' והגהות מרדכי ריש ב"ב אם אין לו הנאה מהם אבל אם יש לו הנאה מן הריוח או לזרעו אחריו נותן כפי הנאה שבהן ת"ה הנ"ל מי שיש לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו י"א דחייב ליתן מהם מס אף ע"פ שנותן ג"כ במקום שהפקידן ת"ה הנ"ל ויש חולקין תשו' רשב"א סי' תרס"ד וסי' תשפ"ח ומהרי"ק שורש קכ"ד ולכ"ע אם היו לו קרקעות במקום אחר אינו נותן מהם כלום ת"ה הנ"ל ובמקום שנותנין ע"פ הערכה אינו יכול לומר שטעו אבל אם נותנין ע"פ השבועה י"ל שטעו מהר"יו סי' פ"ד אבל ממון דלא מיטלטל אין גובין עליו כלל: הגה והא דאין נותנין מקרקעות היינו מבתים וכדומה שאינו מרויח בהן אבל אם יש לאדם שנים או ג' בתים ודר באחד מהן ומשכיר האחרים או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן או שעוסק בפרקמטיא צריך ליתן מהם אבל לא כ"כ כמו משאר ממון כשנותנים מבתים כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר צריך ליתן יותר מרדכי פ' השותפין ות"ה סי' שמ"ב ובכל זה הולכין אחר המנהג תשו' רשב"א סי' תרמ"ד ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שא"צ ליתן מהם אין שומעין להן מרדכי הנזכר לעיל וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין נותנים משאר כלי בית או ספרים אבל תכשיטין נותנין מהם אבל אינו כ"כ כמו משאר ממון ואין חילוק אם מחוברים לבגדים או לא והכל כפי המנהג ת"ה סי' שמ"ב ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם גובין אף לפי כולם: הגה במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם ויצטרכו הקהל ליתן השכר גובין לפי ממון וכן בשכר החזן ר"י נכ"ט ח"ג וע' בא"ח סי' נ"ג סעיף כ"ג וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון מהר"מ פאדוואה ס"ג כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדומה אפ"ה צריכין ליתן חלקן מהר"י מינץ:

3 מאירת עיניים פתח ↗

שחזן הכנסת פטור וכו' " וה"ה שאר המתעסקים בצרכי ב"ה וכולם מדינא חייב דלא מצינו דפטור אלא ת"ח ושם ובמהר"ם מרוזבורק ☜ דיש מנהג דמי שאין לו זקוק כסף דהיינו ה' לטרות מעות ווינ"ר פטור ממס ומלמד ומשרת וסופר נהגו שאם אין לו ב' זקוקים אינו נותן כלום אבל אם יש לו יותר נותן מהכל:

4 שפתי כהן פתח ↗

או להפרידן כו' המלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר א' או ב' ויש ליהודי א' כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להצילם לאלו או לא פסק בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' מ' דאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפוטרן בשום ענין שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזרה להטיל על ב' אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזירה אף שבודאי יכנסו אחרים והביא ראיה ברור' ממפיבש' בפרק הערל שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון אבל בעכו"ם אמרי' דמשוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ולענין ממון אצל העכו"ם הוי כמו נפשות כתוא מכמר והאריך ע"ש ודוק כי נכון הוא עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' מ"ט ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ד ובתשו' מהרא"ן ששון סי' מ"ח דף ע' ע"ג ובתשו' ן' לב דף ע"א וע"ב ובספר א' ריש כלל י"ב:

1 רמ"א ס"א יש להושיב כל בעלי בתים. נ"ב בתשו' מיימוני השייכי' לס' קנין סי' נ"ד:

2 רמ"א ס"ג קהל שהלוו לשר. נ"ב יעוין שו"ת ח"צ סימן קמ"ד:

3 סמ"ע ל"ד וה"ה שאר המתעסקים בצרכיב"ה. נ"ב יעוין בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' קנ"ג שפוטר ממס לחזן העיר ומלמד תינוקות הנצרך לעיר וגם הר"ד אם יש יותר מכ"ה תנוקות:

4 ש"ך ס"ק י"ח המלך או שר שמטיל. נ"ב יעוין סי' שפ"ח סוף סעיף ב':

3 מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

רשע פסול להעיד אפי' עד כשר כו'. ל' הטור רשע פסול להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואפי' עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע כו' והוכחתי בפריש' דה"ק מדכתיב אל תשת ידך עם רשע נלמד דאפי' עד כשר היודע בחבירו שהוא רשע ושניהן ראו ענין א' אסור לצרף עמו להעיד על אותו ענין שראה מפני שזה הרשע הוא כאלו אינו שפסול לעדות והדייני' לא ידעו מרשעו ונמצא שע"פ הכשר לבדו נגמר הדין ויהי' זה הכשר עד חמס שהוא גורם שהדייני' יפסקו ע"פ עד א' כמו שפוסקין ע"פ שני עדי' ומכלל זה נלמד דרשע פסול להעיד: ואצ"ל עד כשר כו' עד עד השני שעמו עד שקר. פי' שאינו יודע מעדות זה כלל ואף ע"פ שהוא פשוט ואצ"ל הוא ומה"ט לא כתבו הטור ומ"מ כתבו הרמב"ם והמחבר כדי של"ת דלמא הא דכתיב אל תשת ידך עם רשע לא הקפיד אלא שלא יעיד עם אחד שאינו יודע מהעדות כלל ולכך כתבו שזה אצ"ל הוא ולא בא הכ' אלא להזהיר שלא יצרף עם היודע מהדבר אלא שהוא רשע מצד אחר וק"ל: שחייבי' עליה מלקות כו'. מפני שהתורה קרא להני רשע דכתיב והי' אם בן הכות הרשע וחייבי כריתות בכלל חייבי מלקות נינהו וכתיב אשר הוא רשע למות: פסול מדרבנן. ה"ה בועלי ארוסה בלא כתובה ובועלי כותיות פסולין מדרבנן מרדכי פ' ז"ב ד"מ ז' אבל בב"י משמע דבועלי כותיות פסולין מדאוריי' וע' בע"א ריש סי' י"ז: משום חימוד ממון. דאז חששו דכמו שעבר עבירה משום ממון יעבור נמי להעיד שקר בשביל ממון או הנאה שיהנה לו: מפני שהם סוברי' כו'. וה"ה במלוה על ספרים ולמד בהן אף למ"ד דאם למד בהן מקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות משום דסבר מצוה קעביד מרדכי ס"פ אלו מציאות ד"מ ה': המגביה ידו על חבירו כו'. אסמכוה אקרא שנאמר רשע למה תכה רעיך הכית לא נאמר אלא תכה שקראו רשע על שבקש להכותו והיינו בהרמת יד עליו פסול לעדות מדרבנן אף ע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן ב"י ובמרדכי פרק החובל סיים בזה דפסול לעדות ולשבועה עד שישוב מרשעו ויקבל עליו דין אפילו לא תבעו זה אלא אחר עכ"ל ד"מ ה': אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר. ע"ל בסי' צ"ב פירושו: וביטוי. ל' דקרא נקט דכתיב בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב ופי' להרע שנשבע שלא לאכול או שלא לישן ולהטיב שנשבע לאכול או לישן: שהחרימו הקהל אבל המועל בחרמו' תקנת הקהלות אין לפסול לעדות דא"כ לא יוכשר א' מאלף כ"כ חדושי אגוד' פז"ב וה"ה מי שמסרב לכנוס לתקנת הקהל מהרי"ק שורש קכ"ו ד"מ ז': דוק' בשבוע' דלשעבר כגון שנשבע שכבר אכל ולא אכל: אבל בשבוע' דלהבא כו'. ה"ט דבשע' שנשבע דעתו הי' לקיים שבועתו ואח"כ יצרו ולבו אונסו לעבור על השבועה בזה דאינו איסור מצד עצמו אלא שהוא אסרו אנפשו בשבועתו ומפני זה לא יעיד שקר שהוא איסור ועון פלילי מצד עצמו משא"כ בשבועה דלשעבר דהשבועה עצמה יצתה מפיו לשקר. ובטור ר"ס צ"ב כ' שגם ר"ת ס"ל שנפסל אפי' בשבועה דלהבא ושהריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אינו נפסל אלא לכשעבר שבועתו בקום ועשה שנשבע שלא לאכול ואכל אבל לא כשעבר שבועתו בשב ואל תעשה דהיינו שנשבע לאכול ולא אכל ודלא כע"ש שהרכיב הדברים וקיצר במקום שהי' לו להאריך ודו"ק ע"ש: אינו נאמן לומר שוגג הייתי. הרשב"א מסיים בטעמו וכ' ז"ל שאם כן אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לטעון שכחתי כו': או אנוס הייתי כו'. ודין שבועות אונס שיכול לישבע ע"י בי"ד סי' רכ"ח ורל"ב הג"ה וכן אם סייע לחבירו בפתיחת חלונות או פתחו לחצירו אף שלענין חזקה הוי מחיל' מיד כמ"ש לקמן סי' קנ"ד סי"ב והוא נשבע ע"ז שלא מחל לו אינו נפסל בזה דאפשר דהאמת אתו שלא סייעו ע"ד מחילה אלא רצה לשחק בו שיחזור ויסתום כ"כ ב"י ס"ח בשם תשובת הרשב"א: טבח שיצאת' כו'. הטור ב' כאן דין דהבא על הערוה ודין החשוד על העריות ע"ש והמחבר ומור"ם השמיטו ונראה דבדין בא על עריות סמכו אמ"ש כבר דחייבי מיתות פסולין ודין חשוד דכשר כתבו מור"ם לקמן בסי' זה בסכ"ה: שיצאתה נבילה כו'. עפ"ר שם הוכחתי דדעת הטור ודעת הרמב"ם הוא דאינו נפסל לעדות אם שחט ובדק בהמות דאחרי' והכשיר את הטרפה חדא דאיכא למימר דטעה וסבר שאינה טריפה שהרי אין אדם חוטא ולא לו ועוד אפי' עשאוה במזיד אכתי לא עבר אלא אלאו דלפני עור לא תתן מכשול ומפני זה לא נחשד להעיד שקר ולהוציא בשקרו ממון מיד חבירו וכ"כ הכ"מ בפ' י"ב דעדות ע"ש אלא מיירי בטבח ששחט בהמות עצמו ונמצא טריפה ורצה למוכרה לאחרי' ואע"פ שאינו אוכל ממנה מ"מ כיון שמפני חימוד והנאת ממון רצה להכשיל אחרי' אמרינן בשביל הנאת ממון יעיד ג"כ שקר: ואע"פ שהחזירו כו'. הטור כתב ע"ז דהיינו דוקא כשלא שלמו מעצמו אלא בכפיית ב"ד ואע"פ שבמלוה בריבית לא מהני החזרה לחוד כ"א בהוספה על נפשם לאסור המותר לו וכמ"ש בסי' זה סכ"ט היינו דוקא במי שהרגיל נפשן בכך אבל מי שעשה גזיל' או עבירה כיוצא בה בפעם ח' והחזירו מעצמו די בכך כ"כ מור"ם בד"מ וכ"כ בהג"ה בסי' זה בסכ"ט ע"ש: הכופר בפקדון או מלוה אימת כו'. כצ"ל: אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם כו' קמ"ל דאע"פ דמתחלה לא עיוות אלא בדבר שיש לו תשלומין גם שילם לבסוף אפ"ה נפסל ק"ו אם עיוות מתחלה להעיד בדבר שאין לו תשלומין כגון לגרום מיתה או מלקות לחבירו דנפסל ואע"פ שהוזם קודם שנהרג חבירו מ"מ מחשבתו הית' לרעה בדבר שאין לו תשלומין: ומאימת הוא נפסל כו'. ל' הטור עד זומם נפסל למפרע משעה שהעיד כגון אם העד בניסן והוזם בתשרי על אותו עדות כל מה שהעיד מניסן ואילך פסול עכ"ל והטעם דהרי בשעה שהעיד נעשה רשע: שכתבוהו ואחרוהו כו'. פי' ושטר שזמנו מאוחר כשר כשכתב בו דאקני וכמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ג סי"ג סי"ב ודוקא שטר הלואה אבל שטר מכר מאוחר פסול כמ"ש שם בסי"ג וסי' רל"ט ע"ש: אם יש שם עדי' כו'. פי' שראו שחתמו ולא ראו בתוך השטר הזמן והמקום הכתוב בו דא"כ ה"ל הן ג"כ עדי הזמה וק"ל: ה"ג ביום פלוני כיון שהוזמו כו': כמי שנחקרה כו'. פי' ומה"ט נעשו רשעי' מאותו העת דה"ל כאילו העיד אז אבל לא מזמן החתימה שכתוב בשטר כיון דאין עדות אימת חתמו ויכול להיות שביום שראו העדים השטר בחתימתן חתמוהו והקדימו הזמן ברשעתן וכדמסיק המחבר: דאפשר שביום זה כו' כצ"ל: שיש לו כמה שני'. פי' שיש לו שטר שזייף וכתב בו איך שנכתב לפני כמה שנים א"נ שהיה בידו השטר כתוב בלא חתימת העדי' והי' מונח בידו כמה שנים והיום חתמו העדי' דה"ל זמן כתיבתו מוקדם לחתימתו: פסולי' לעדות כו'. וכתב הרשב"א בתשובה סי' תשפ"ז מי ששכר עדים שיעידו לו אינם נפסלים עד שעה שיעידו עכ"ל ד"מ י"ד: משום דסבר כו' זה נלמד מדין קוברי מת בי"ט ראשון שכתבו המחבר בס"ד והוא מהגמ': אפוטרופוס או סנטר של עכו"ם. ע' בי"ד ס"ס קס"ט: או שהי' טועה וסבור כו'. וכ"כ בסמוך בריש סכ"ד ול"ד למ"ש מור"ם בס"ה דאינו נאמן לו' שוגג הייתי להכשיר עצמו וכן בשבועו' העדו' דאינו נאמן לו' שכחתי כנ"ל בסק"ט בסקי"ג דשאני התם דאיסור שבועה הוא ידוע לכל אלא שבא להתנצל ולו' שוגג הייתי ולא זכרתי שנשבעתי ועל זה אמרו אדם מועד לעול' להיות רמי' אנפשי' להזהר במה שקבל עליו בשבוע' וכן בעדות שראה מתחילה רמי' אנפשיה לאדכורי כדי להעיד משא"כ באמרו סברתי שאין איסו' בדבר דמהיכי תיתי לרמי' אנפשי' ליזהר וכן הקושר ומתיר בשבת ואו' לא ידעתי שיש בו משום מלאכה וכן באמרו לא ידעתי שהוא שבת שאף שהוא מוזהר בו משמים מכל מקום כיון דמעלמ' אתא עליה אינו עולה על זכרונו כ"כ כדבר שהאדם עצמו רמיא אנפשיה וק"ל: שגזל מציאת חש"ו. וגזלה זו אינה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום כמ"ש הט"ו לקמן סי' ע"ר ודוקא מציאה קאמר דאין דעת אחרת מקנה להם וכמ"ש שם והרמב"ם והמחבר השמיטו זה וסמכו אמ"ש בהלכות גזילה ומציאה וגם י"ל שסמכו אמ"ש אח"ז פסול דמפריחי יונים להביא להם יונים אחרי' דג"כ אין בו אלא גזל דדרכי שלום וכמ"ש בסמוך בס"ז בסט"ז ע"ש: שלא ברצון הבעלי'. אע"פ שנותנים הדמים פי' וכל הנותנים דמים אינם עוברים בלאו דלא תחמוד כי לא תחמוד בלא דמי משמע וכן האמת כ"כ התוס' ואינם גוזלים בכח אלא משתדלי' מהבעלים עד דיהבי להו בלא דמים ועפ"ר: א' רועי בהמה דקה כו'. לקמן סי' ת"ט כ' הט"ו חילוק במגדל בהמה בבית דבבהמה דקה אסור מפני שדרכם לקפוץ ולצאת מהבית אל השדות ואינו יכול לשומרה משא"כ בהמה גסה וקמ"ל הכא דכשרועין הבהמות בשדו' אין חילוק בין בהמה גסה לדקה והא דלא כתב הט"ו דמגדל בהמה דקה אפי' בביתו הוא פסול משום דפסול זה אינו אלא להמגדל בא"י או בבבל שהיה לרוב ישראלים שדות ובהמות משא"כ בזמנינו וכמ"ש הטור בסי' ת"ט והוי כדבר שאינו נוהג וכ"כ ב"י ועפ"ר וע"ל בס"ס תכ"ה שכתב שם הטור והמחבר דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין ולא נקט שם בהמה גסה נראה דשם מיירי ברוע' בהמות של אחרים וכאן נקט בהמות של עצמו ומשום שנחשד שבשביל הנאתן יניחם לרעות בשדות של ישראל וכמ"ש הטור ולפי זה הי' נראה לומר דמ"ש של עצמו לא קאי אלא אבהמה גסה ולא משמע כן מסתימת לשון הגמרא והפוסקי' וצ"ל דלענין לפסול אותו מעדות ושבועה אפילו בבהמה דקה הצריכו להיות דוקא של עצמו א"נ לענין שיהא אסור להציל ממיתה לא החמירו כ"כ אלא ברועי בהמה דקה: המוכסי' סתמם פסולים עפ"ר שם הוכחתי דהרמב"ם והטור סבירא להו דמוכסן הוא הגובה למלך לפי הסחורה או לפי ממון של אדם וכל כיוצא בו בדבר שאינו ידוע לכל ובדבר שאינו ידוע יכול ליטול יותר באין מרגיש כ"כ מש"ה סתמא פסולין ופי' דגבאי הוא שגובה מקרקפתא דגברא או מהשדות והבתי' בשוה והוא דבר גלוי וידוע ובקושי יכול ליטול מהן יותר מקצבתו מש"ה סתמא כשר ע"ש וזהו דלא כפי' הב"י עפ"ר ודרישה: ואם נודע שלקחו אפי' פעם אחת. כן הוא לשון הרמב"ם ז"ל ולשון הטור הוא ואם נודע אפילו פעם אחת שלקחו יותר כו' ולשון זה משמע שפעם אחת נודע הדברי' ויכול להיות שעשו כן הרבה פעמים אבל משום שלקחו פעם אחת יותר אפשר דלא מפסלי דנוכל לומ' דבטעות השומא לקחו יותר משא"כ בגזלן ומיהו גם לשון הטור אפשר לפרשו כל' הרמב"ם: יותר מהראוי כו'. ואפי' החזירו מה שלקחו יותר כתבו התוס' דפסולים כל זמן שעסוקים באותו ענין שיש לחוש שיחזרו לסורן ועוד שמסתמא אינן יודעין מאי לקחו שיחזרו לו וע' פרישה: קודם שתגמור מלאכתן. שאז מורה היתר שאכל בטרחות עבודתו ואינו כגזלן להיות נחשד ג"כ להעיד שקר: ויש אומרים בדבר שנגמר מלאכתו. דאז מורה היתר ואומר שאינו מקפיד הבעל הבית שהרי התורה התירה לפועל לאכול מדבר שנגמר' מלאכתו כמ"ש כי תבא בכרם רעך כו' ועפ"ר: מפריחי יונים בישוב כו'. בגמרא איתא בזה שני פירושי' הא' דהאומר אי תקדם יונך ליוני אתן לך כך וכך. והשני ששולח יונו להביא יונים משובכים דאחרים והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם דכתב איסור מפריחי יוני' לענין להביא יונים כו' ואיסור אי תקדמי יונך כו' ס"ל דהוא בכלל איסור משחק בקוביא ואיסור להביא יונים אינו גזל גמור דכל היונים מעלמא אתו ורבו בשובכין ולא קנאן בעל השובך בקנין גמור ומ"מ אסרוהו משום דרכי שלום כמו גזל מציאת חש"ו וזה שכתב הרמב"ם והמחבר שנמשך אחריו מפריחי יונים ביישוב נקט ביישוב לאפוקי במדבר דיוני המדבר הן הפקר ופשיטא דלא מיפסלי בזה והמשחק ביונים עם חבירו ואומר אם תקדים יונך ליוני כו' שהוא בכלל דהמשחק בקוביא ממילא ג"כ נלמד דאינו נפסל אא"כ אין לו מלאכה אחרת דמסתמא אוכל ממעות שחוק זה כדמסיק הרמב"ם בסוף דבריו משא"כ במפריחי יונים להביא לו יונים אחרי' של חבירו דנפסל בזה אפי' אינו אוכל ממעות הללו דבכלל שם גזלן הוא אע"ג דאינו אלא מדרבנן ובמ"ש נתיישב מה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתבו וכן לא יונים בלבד אמרו כו' עד ואומרים כל הקודם את חבירו וכו' דקש' פסול דמפריחי יונים לענין כל הקודם כו' מאן דכר שמיה אלא ודאי משום דס"ל דגם זה פי' דמפריחי יונים ושלא כתבו משום דהניחו בכלל משחק בקוביא הנזכר לפני זה לפסול ובא ללמדנו דאפי' במשחק בבהמ' וחיה בענין זה נמי נפסל ממנו ועפ"ר ודרישה מ"ש מזה ודו"ק: ה"ז בחזקת שאוכל מהקוביא שהוא אבק גזל בפרישה הוכחתי דהרמב"ם לא ס"ל כמ"ד דמשחקי בקוביא נפסלי' משום דהוה גזל גמור כיון דאין קוני' מעות הקוביא דה"ל אסמכתא אלא אף שקונה אותו מ"מ כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא ע"י שחוק והיתול בא לידו ה"ל אבק גזל מיהו אף שיש בו צד גזל מ"מ לא הוה נפסל בזה כיון דאינו אלא אבק גזל שהוא מדרבנן ולא נפסל ממנו אא"כ ביש לו הנאת הגוף מזה וכמ"ש מור"ם בס"ג מ"ה בעינן נמי שלא יהא לו אומנות אלא הוא ואז מסתמא הוא אוכל ממעות שחוק זה וכיון דנהנה ונתגדל במעות איסור הללו פסלוהו וחשדוהו שיעיד נמי שקר מה שאין כן אם אינו אוכל ממעות שחוק זה אלא מחזיק אותו בידו וחוזר ומשחק בו להעביר בו זמנו לא אמרינן דהוא חשוד להעיד שקר ולפ"ז אף שיש לו אומנות אחרת כל שאותו אומנות אינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה פסול הוא ומינה נמי דאפי' אין לו אומנות כלל כל שיש לו ממון אחר ואינו נתפרנס ממעות שחוק זה אינו נפסל. אבל לטע' דרש"י והטור דפירשו מ"ש בגמרא דפסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם ר"ל כיון שאין לו מלאכה אינו יודע כמה קשה על בני אדם המעות ומחיית' ויקל עליו להעיד שקר ולפ"ז בשניהן הוא איפכא והיינו דכל שיש לו אומנות אחרת אפי' כל דהו אינו נפסל וכל שאין לו מלאכה אפי' יש לו ממון להתפרנס ממנו הוא נפסל וכמ"ש בפריש' מבואר מילתא בטעמא והמחבר נמשך אחר שיטת הרמב"ם ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא הזכיר כלל סברת': וכן לא יוונים בלבד אמרו כו'. עמ"ש בריש סעיף זה ישוב ל' זה: מי שאינו לא במקרא ולא במשנה כו' פי' שאינו בשום א' מהם והרמב"ם סיים בטעמו וכתב ז"ל דכל שירד לכך חזקתו שעובר על עבירות שיבאו לידו לפיכך בעינן שיהיה מוחזק שהוא בר מצות וכדי של"ת הדיוקי' אהדדי דמרישא משמע הא אם יש לו א' מן השלשה אינו נפסל ואח"כ סיים ואמר ז"ל לפיכך אין מוסרין כו' דמשמע אף שיש לו א' דהיינו דרך ארץ לא סגי ליה בהכי עד שיהיה ג"כ בר מצוה מ"ה כתבתי בפרישה דהעיקר הוא דצריך להיות בר מצוה והולך בדרך ישרים וכשהוא ע"ה אינו בר מצות דלא ע"ה חסיד וז"ש לפיכך אין מוסרים כו' ור"ל כיון שהוא ע"ה בעינן שיהיה מוחזק שהוא בר מצות וכו' וג' עניני' הן כשידוע שאינו בשלשתן הוא פסול לגמרי אפי' בדיעבד וכשהוא בודאי בר שלשתן אף שאינו ידוע שעוסק במצות כשר הוא אפי' לכתחלה דחזקתו שהוא בר מצות אבל מסתמא שאינו יודעין בו שאינו למדן ואין אנו יודעין בו אם הוא בר ד"א ומחזיק במצות בזה אמרו דאין מוסרין לו עדות לכתחלה אא"כ ידוע שהוא מוחזק במצות ובד"א אבל בדיעבד אין פוסלין עדותו ודו"ק: אין מוסרין כו'. פירוש אין מיחדין אותו מתחלה לעד ואם נעשה שיחדו לעד מ"מ אין מקבלין הב"ד ממנו העדות: שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם אבל כשאינו בפני כל העם אמרו בגמרא דגנאי הוא לת"ח לעשות כן אבל אין אדם נפסל בכך ועפ"ר שכתבתי מה שיש להסתפק בל' הרמב"ם ובטור ובד"מ דכתב בשם התוס' עוד ב' פירושי' בענין חוטף ואוכל דפסול לעדות: שאין מקפידין. פי' וחיישינן נמי שיעידו שקר ולא יחששו שיוודע הדבר ויבא עליהן חרפה ובושה דהא אין מקפידין על הבושת רש"י: כל מי שנוטל כו' בסי' ט' נתבאר' ומשנה הוא בבכורות ונלמד ממ"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי' כאשר צוני ה' אלקי מה אני נצטויתי מהש"י בחנם שלא נתתי לו שכר אף אתם נצטוית' ממני בחנם שלא נתתם לי שכר וכן תעשו לדורות שעל זה א"ל ראה למדתי כו' כלומר ממנו תראו וכן תעשו אתם לדורות ופי' זה הואשם באשר"י דבכורות ע"ש: דיין שדן כבר בהגד"מ סי' ט' כתבתי ל' הרא"ש ובו נתיישב דלא תקשה ע"ז מעובדא דבר חמא קטל גברא ורצה הר"ג לכיוהא לעיני' ורב פפא היפך בזכותו וקם בר חמא וקבל עליו כרגא דכולי שני וכתב הרא"ש דדוקא פטירא ממס שרי לקבל מטעם דבלא"ה הוה רב פפא פטור ממס כדין ת"ח ע"ש וצריך ליתן טעם למה סידר מור"ם ז"ל דין זה דדיין שדן כאן בהל"ע דבהל' דייני' בסי' ט' ה"ל לכתבו: עכו"ם ועבד פסולים וכ' בהג"א פ"ק דגיטין דאפי' עכו"ם המוחזקי' שאינם משקרי' מ"מ הם פסולי' כיון שאינו בכלל אחיו ולא עדיף מעבד עכ"ל וכן הוא במרדכי שם וברמב"ם פ"ט שם וע' בהגד"מ מ"ש בזה: השונא לחבירו כו'. דוקא בשונא חששו שמחמת שנאתו יעשה כן ולא באחרי': ממזר ופצוע דכה כו'. דאע"פ שפסולין הן מלבא בקהל מ"מ כיון דלא מעשיהן הרעים גרמה להן זה מ"ה כשרי' להעיד: וערל שמתו אחיו מחמת מילה. רחמנא פטריה מדכתיב וחי בהן ע' בי"ד בהל' מילה: המוסרים והאפקורסים כו'. עפ"ר שם כתבתי למה הוצרך לכתוב זה: פחותים הן מהעכו"ם. ל' הטור שהעכו"ם לא מורידין ולא מעלין ויש לחסידי א"ה חלק לעה"ב ואלו מורידין ואין להם חלק לעה"ב ועפ"ר שם כתבתי ל' התוס' דמה שכתב טוב שבעכו"ם הרוג היינו בשעת המלחמה דוקא כו' ע"ש וכנ"ל סי' תכ"ה ס"ה ודין אונסים ביום הרג ע' בתשובת הרא"ש כלל ב"ד וריב"ש סימן ד' י"א י"ב: מומר שחזר בתשובה מהרא"י בת"ה סי' קצ"ח מפרש טעמו כיון שהמומר הוי מעורב בין העכו"ם שיש להם כל התאוות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוחזקי' שודאי יעשה תשובה שלמה ע"ש וכתבתי לשונו בסמ"ע בי"ד בהלכות גרים ע"ש: והפסול מדבריהם כו'. דכיון דאין פסולו ידוע קודם שהכריזו עליו לא רצו להפסיד ממון הבריות מאחר שכבר העידו ואין פסולין אלא מדרבנן רמב"ם: קודם שהכריזו עליו כשרה. דאפי' ברועה ומוכסין שאמרו שהן פסולין מסתמא בעינן הכרזה תחלה אלא שמסתמא מכריזין על פסוליהן קאמר וכתבו הטור ברועה ונ"ל דה"ה במוכסין הנ"ל וכתב נ"י פז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול: כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. נקט ג' מיני הודאות בכאן הא' דאפי' אם אנו יודעי' שהוא יודע שהוא שבת מ"מ אם אין איסור דמלאכה ידוע צריך להודיעו. השני אף אם היא מלאכ' מפורסמת לאיסור בשבת מ"מ כל שאין ידוע שיודע שהוא שבת צריכין להודיעו. השלישי אף שהוא ידוע שהוא יודע להמעש' שהוא עושה שעושיהו באיסור מ"מ אי איכא למימר שאינו יודע שיפסל עי"ז צריך להודיעו וק"ל ועפ"ר: או גבאי שמוסיף לעצמו כו'. האי שמוסיף אגבאי לחוד קאי שצריך להיות ידוע שמוסיף לעצמו וכמ"ש לפני זה בסי"ד ע"ש: אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו. הטעם דהאדם הוא קרוב אצל עצמו: שאין אדם משים עצמו רשע וכתב המרדכי פז"ב דאפי' אם אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית דערומי קמערים כדי שלא יעיד לחבירו וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סל"ז באמרו העדים עשינו תשובה: וכן אין נפסל על קול. וכתב במשרים נ"ב ח"ד והרא"ש פ' ז"ב דאפי' בקלא דלא פסיק כשר לעדות וזהו דלא כרשב"א ב"י מס"ו הביאו ועד"מ ו': שהלוה לו בריבית כו'. וכן הוא ברמב"ם פי"ב מעדות דכתב ז"ל אמר הלוה לי בריבית כו' אפ"ה נאמן על המלוה לפוסלו ולאפוקי מרדכי פז"ב דכתב דצ"ל אוזיף ברבית ולא שקיל מידי עד"מ סעיף ל"ז: פלגינן דיבוריה כו'. דכשאמר פלוני הלוה לי בריבית הוא מעיד על חבירו שהלוה ועל עצמו שלוה פלגינן דבוריה וכאלו אומר פלוני הלוה ברבית ולא אמר לי ובמרדכי ביבמות כתב דלא אמרינן פלגינן דבוריה במקום שצריך להוסיף טעם ובמקום שצריכין לומר מילתא דלא שכיחא נ"י שם וע' בר"ן פ"ק דגיטין מזה ד"מ ל"ז הביאו: או שבא על אשתו. וע' בתשו' רשב"א סי' אלף רל"ז דיש לחלק בין אמר אשתך זנתה עמי דפלגינן דבוריה ובין אם אמר אני זניתי עם אשתך דלא פלגינן דבוריה ע' שם ד"מ שם: או שרבע שורו. אין זה דומה להראשונים דשם פלגינן דבוריה ואינו נאמן על עצמו ועל אשתו ובזה נאמן גם על שורו להרגו דהכי אמרי' בגמ' דאדם קרוב אצל אשתו ולא אצל ממונו וכ"כ בטור ומפני שבזמן הזה שאין דנין דיני מיתה אין סוקלין ג"כ השור וכמ"ש בסי' א' מ"ה לא דקדק המחבר לכתוב זה ולא כתב הני דינים אלא משום פסולו דהאיש הרובע דנוהג גם בז"ה וק"ל ועפ"ר: מצטרפין להעיד עליו לפוסלו דייק וכ' להעיד דהיינו שלאחר גמר דינן בא מחדש זה שנשבע לו והעד ומעידין לפני ב"ד שנשבע לשקר דמאחר שכבר נגמר דינו לא מחשב לנוגע הרא"ש בתשו' כלל י"א כ"כ ובזה נתיישב של"ת דברי הטור בכאן אמ"ש בסי' פ"ז סמ"ד ובדברי המחבר שם ס"ס כ"ט וכמ"ש בפ' ע"ש: ויש חולקין. ר"ל דאין העד ובעל דין מצטרפין ומ"ש אחר זה ואפי' אם היו כו' הוא ג"כ לדעת יש חולקין והכל הוא דברי הרמב"ן שם: אחר שעמד בדין ונשבע כו'. ה"ט דכיון דהאמינו התורה בשבועתו נגד כל א' מהן הרי עדותן בענין זה כלא היו משא"כ קודם שנשבע כגון ששניהן מעידין שיודעין בזה שהוא גזלן אע"ג דאגזילה דמסהיד האי לא מסהיד האי מצטרפין וסיים שם דאפי' השני נגזלי' יכולי' להעיד עליו דפלגינן דבוריה וצ"ל דמעידין לענין שפסול לעדות אחר כנ"ל במלוה ברבית בסכ"ו: ה"ז ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו כו'. נראה דהיינו דוקא בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מ"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ לעיל בסכ"ג שכ' שם מור"ם בהג"ה דמוקמינן גברא אחזקתיה דאף דנפסל בודאי מ"מ כיון דבשעה שהעיד לא נודע ריעותא מהגברא מ"ה לא מחזקינן ביה רעותא מספק וק"ל: כיון שלקה בב"ד. ילפינן לה מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך מיד משנקלה ונלקה קראו הכתוב אחיך: אבל שאר פסולי עדות כו'. שחמסו כו' ה"ט דאף שהחזירו ממון שגזלו עדיין לא סבלו שום עונש על שעברו אהלאו דלא תגזול או לא תגנוב כמו בחייבי מלקות שנלקו בגופם על עוברן בעבירה: עד שיודע שחזרו בהם כו' וכתב הר"ן פ"ב דכתובות דלדע' ר"ח ורי"ף גזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתיי' פסולים וכתב הר"ן ע"ז דבריו תמוהים דכיון דהעידו עליו דכשר הי' בשע' שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להעיד עכ"ל וצ"ע דהמחב' סתם בזה: משיקרעו שטרותיהן פי' השטרות שכת' בהן קרן ורבית קורעין וגובין קרן בע"פ: אפילו לעכו"ם דין זה הוא בברייתא וכ' בהג"מ בפי"ב דהכא מיירי דקיבל עליו דאפי' בכדי חייו לא ילוה לעכו"ם דשרי כו' דאי ביותר מכדי חייו בלא"ה אסור כמ"ש הטור בי"ד סי' קנ"ט ושמא דאפי' בקבלו עליו ביותר מכדי חייו הוה חזרה כיון שהוא מודה באיסורו עכ"ל והביאו בד"מ מ"ג: וצריך להחזיר כו'. וכתב במשרים נ"ב ח"ד דחזרת לוה ברבית שיקבל אפי' מעכו"ם לא יזיף עכ"ל וצ"ל דמ"ש כאן דצריך להחזיר הרבית והגזילה היינו לענין שיעשה הוא המוטל עליו והנגזל יעשה כדינו והיינו דאם הוא גזלן הרגיל לגזול לא יקבלו ממנו אם הוא חושש שיהא רוח חכמים נוחה הימנו ואם הוא גזלן באקראי מקבלין מהן כמ"ש לקמן סימן שס"ו ובי"ד סי' קס"א אלא שאם רוצים לעשות תשובה מעליותא צריך לצאת י"ש ולהוציא מידן מה שאינו שלו ועד"מ סמ"ג בפי' לדברי הטור בע"א: שלא יעשו אפי' בחנם. לשטת הרמב"ם דהפסול תלוי במה שאוכל המעות דשחיקת קוביא א"ש כפשוטו ואפי' לשטת הרא"ש והטור ע"ל סק"מ יש ליישבו כמ"ש בפרישה ע"ש: שאפי' במדבר לא יעשו כ"כ הרמב"ם לשטתו דנקט בל' מפריחי יונים שצדין ביונים ומביאין יונים אחרים ואיסור זה הוא דוקא בישוב ולא במדבר וכמ"ש בסי"ו ע"ש: וי"א דגם כאן כו' צריכין להחזיר המעות כו'. ב"י וד"מ כתבו כן בשם הרא"ש ואני כתבתי בדרישה ובהגד"מ דאדרב' מדברי הרא"ש מוכח איפכא דדוקא למ"ד דפסול משחק בקוביא הוא משום דה"ל אסמכתא דלא קניא כלל או במלוה ברבית או טבח שבכל אלו יש איסור גמור בהמעות מדאורייתא הצריכו להחזיר ע"ש וכן מוכח מדברי משרים נ"ב ח"ד שכ' ז"ל שצריך להחזיר המעות שהרויח בקוביא דאסמכתא הם וי"א דלא צריך וזהו עיקר עכ"ל וד"מ מ"ג הביאו: ולא חזרת דברי' בלבד אלא כותב אני כו' בברייתא בפז"ב. דף כ"ה ע"ב ופירש"י חזרת דברי' לומר לא אוסיף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים עכ"ל ושם בברייתא לא כתב שכותב כן אלא שאומר כן והרמב"ם והמחבר שכתבו כותב הוא ליתר קיום מה שקיבל אנפשו: שאין מכירין אותו כו'. אבל בעירו אין לו תיקון זה שיאמר חשוד אני שהרי בל"ה מכירין אותו שהוא חשוד ומה"ט נמי אין לו תיקון בעירו במה שיתחייב בשבוע' ולא ירצה לישבע דהא אין מוסרין לו שבועה בעירו ומה"ט נמי כתב בסמוך בעד זומם שילך למקו' שאין מכירין מפני שבעירו אין מוסרין לו עדות אבל בטבח צריכין לטעם אחר דהא גם בעירו יש לו תיקון כששחט לעצמו ומוציא טריפות עצמו מתחת ידו בדבר חשוב דהא מלישחט לעצמו לא העבירוהו כמו שהוכחתי בפרישה ודרישה מדברי נ"י מיהו יש ליישב ולומר דאין זה הוכחה במה שיאמר בעירו בהמה ששחטתי טרפה היא וימכרנה לעכו"ם ולא לישראל דבעירו מכירין אותו ובלא אמירתו ג"כ לא יקנוהו ממנו ואי משום דאינו אוכלה בעצמו מזה אין ראיה שלא ימכר פעם א' טריפה לישראל דקיל טפי לעבור על לאו דלפני עור לא תתן מכשול משיאכל האיסור בעצמו וכמ"ש בי"ד סי' קי"ט בדין חשוד וגם בכולן קשה הא גם בעירו יש לו תיקון כשיחזיר אבידה בדבר חשוב אם לא שתאמר דמציאת אבידה בדבר חשוב לא שכיח כ"כ לתלות תקונו והכשרו בהכי וכ"כ בע"ש ע"ש וזהו דוחק דמ"מ הל"ל דגם בעירו יש לו הכשר כשמחזירין אבידה בדבר חשוב ועוד דגם שיתנו לו ממון הרבה להעיד שקר אינו שכיח דאם הוא נחשד כל ישראל מי הן חשודין לשכור עידי שקר ואפילו הכי כתב תיקון זה בעד זומם ועוד דאכתי ה"ל למכתב עניינים אחרים דהיה יכול להתגדר בהן לאסור עליו המותר ולהתכשר על ידו אפילו בעירו וכמ"ש במשחק בקוביא ומלוה בריבית וכבר הקשה זה הב"י והאריך בישובו ובפרישה כתבתי הנלע"ד והוא דחז"ל החמירו בדבר שיש להן הכשר לשוב אליהן עצמו דהיינו טבח שחטא בטבחות וחזר להיות טבח וכן עד זומם לחזור להיות כשר לעדות וכן במועלי שבועות דחששו שיעשה תשובה לעיניהם בעירו וכיון דהוצרכו להחמיר עליו לענין להכשירו לאותו דבר עצמו שחטא בו החמירו עליו ג"כ שלא להיות כשר אפי' לענין עדות ושבועה בעירו דאין הכשר למחצה משא"כ במלוה ברבית ומשחק בקוביא ומפריחי יונים דלא יוכשרו לחזור להתעסק באלו דהא מפניהן פסלוהו כ"א להיות כשר לעדות ולשבועה שנפסלו עבורו מ"ה הקילו להמצא להן תשובה בעירן ודוק עפ"ר מ"ש עוד מזה: ויאמר להן חשוד אני. בכאן לא כתב שיאמר כן אדבר חשוב דכיון דמרע נפשו באמרו שהוא חשוד א"כ ממילא פסל נפשו אכל דבר ואין לך דבר חשוב גדול מזה: ודוקא מועלי שבועות וכתב ב"י מס"ח ונראה מדברי הרמב"ם ורבינו דמיירי אפי' בשבועות של כפירת ממון אבל בהג"א פז"ב כתב בשם א"ז דלא מיירי אלא בשבועת שוא ובטוי אבל בשבועת ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך שיחזיר מה שירויח בשבועת שקר עכ"ל ד"מ שם: ודוקא שלא העבירו כו' מור"ם כ"כ לשטת ב"י דפי' כן לדברי התוס' במ"ש דיעשה רמאות כדי שיחזור לאומנתו אבל אני כתבתי בפרישה על דברי ב"י דאין כן כוונתם אלא בל שהוכשר לדבר שנפסל בו זהו מיקרי אומנתו א"כ אין חילוק בין אם הועבר מאומנתו או לא עפ"ר ודו"ק: שילבש שחורים כו'. עפ"ר מ"ש בזה והחמירו בטבח להלביש שחורים בשביל שהכשיל רבים וכדי שיכנע לבו כי השחרות משפיל הגאוה והזדון שבלבבו:

« Haggahot Imrei Barukh on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 162 Haggahot Imrei Barukh on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 164 »