הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט ל״א

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט ל״א
1 דין הרבה כיתי עדיות. ובו ד סעיפים: שני כיתי עדים המכחישות זו את זו שבא עד א' מכת זו ועד א' מכת זו והעידו בעדות אחרת אין כאן עדות שהרי בודאי א' מהן שקר באה כת זו בפני עצמה והעידה עדות ובאה כת זו והעידה עדות אחרת בפני עצמה מקבלים כל אחת מהן בפני עצמה:
2 מלוה שיש לו על לוה אחד שני שטרות א' במנה וא' בר' וכפר הלוה בשני השטרות וכת אחת מאלו חתומה בשטר זה וכת שנייה חתומה בשטר זה אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנקיט' חפץ ומוציאין שטר של ר' מידו וקורעין אותו ואם הוציא שטר א' בלבד גובה אותו ואם אח"כ הוציא השטר השני גובה אותו גם כן וי"א דטוב לו שישרוף הקטן שלא ישביעהו הלוה שיש לו שני שטרות שאלו העדים חתומים עליו שני מלוים שהוציאו כל א' שטר על לוה שאלו הכתות חתומים בו כל כת בשטר אחד והלוה כופר בשניהם זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל ואפי' כתוב נאמנות בשטרות צריכין לישבע:
3 מלוה אחד שהוציאם על שני לווים אם הוציאם כאחד ישבע כל א' היסת ויפטר ואי מודה חד מנייהו יגבה ממנו מבני חרי ואם הוציא שטר א' גובה בו ואח"כ מוציא השטר השני וגובה בו:
4 מי שהביא עדים והוכחשו מתוך עדותן ואחר כך הביא עדים אחרים על אותה תביעה והוכחשו וכן עד מאה כת ואח"כ הביא עדים אחרים ונמצאת עדותן מכוונת דנין על פיהם אבל שטר שבאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף שטר זה אף על פי שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם אלא א"כ באו עדי השטר והעידו הם בעצמם על כת"י:
פירוש הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט ל״א
1 ש"ך ס"ק א' וכתב הר"ן וז"ל וכו'. נ"ב יעוין בב"ש אה"ע סימן קנ"ב ס"ק ט' שמחליט שמשמעות לשון הרמב"ם שאף בהכחשה גמורה תצא:
2 סמ"ע ס"ק ב' לישבע נגדו ש"ד כו'. נ"ב וע' בפני יהושע חלק ד' מסכת מכות דף ו' על תוספת ד"ה אמר ר' יוסי כו'. ודע דלפי חד תרוצא בתוס' סנהדרין ל"א ע"א ד"ה שב"ש דלא אמרינן נמצא א' מהם פסול עדותו בטלה רק היכא שהפסול ידוע וא"כ גם הכא ל"ש לפסול ב' עדים מחמת נמצא ויש לחייב שבועה ע"פ א' מהם שהוא ודאי כשר וגם לדעת הרשב"א צ"ע היכא שאותן השנים לא העידו ביחד תוך כדי דיבור:
3 נה"מ סק"א בסה"ד וגם קושית הש"ך כו' אינו מעיד שראה כו'. נ"ב לשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות גירושין הל' ה' ובא ע"א ואמר א"א היתה ונתגרש' כו' גם לשון הר"ן במ"ש במגו דאי בעי שתיק מעיקרא ולא יעיד שהיתה א"א כו' עכ"ל. נראה דהוא מפרש כדברי הרמב"ם הנ"ל שהעד אומר אשת איש היתה ונתגרשה. ובלא"ה קשה וכי בשביל שתלינן דאומר בדדמי על גירושין יבוטל הנשמע מדבריו שהיתה א"א. דע דצ"ע לכאורה למה לא הקשה הר"ן בפשיטות דהאיך מצטרפין דברי העד שהעיד שנתגרשה שיהיה כעד שהיתה א"א והוי כב' עדים עם השני. הא בממ"נ אין לאוסרה על פי עדותו של זה שאומר שנתגרשה דממ"נ אם עדותו שנתגרשה הוא אמת הרי נתגרשה ואם משקר במה שמעיד שנתגרשה הרי הוא עד שקר ואינו נאמן על עדותו שהעיד שהית' א"א כיון שהיה כל עדותו תוך כדי דיבור. דאי לאחר כ"ד לא היה מקשה הר"ן שיהיה נאמן במגו דאי בעי היה שתיק מעיקרא. וקושיא זו קשה גם בדין הנזכר בר"ן היכא שאין כתב יד העדים יוצא ממקום אחר. והב' עדי' אומרים כ"י הוא זה ואחד אומר שכ"י הוא אבל פרוע שכמה פוסקים סוברים דלא מאמינים דברי העד במה שאמר פרוע ואמאי נימא ממ"נ אם משקר בעדות הפרעון גם על' קיום חתימתו לא ליהימן: