הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט קמ״ה

מהדורה: שולחן ערוך, חושן משפט; לבוב (למברג), 1898

מקור שולחן ערוך, חושן משפט קמ״ה
1 הביא המחזיק עדים ולא כיוונו עדותם בשנים. ובו ז סעיפים: עידי החזקה שהעיד האחד שאכלה חטים שני החזקה והשני העיד שאכלה שעורים עדותן קיימת שאין העד מדקדק בזה:
2 העיד הא' שאכלה שנה ראשונ' שלישית וחמישית והשני העיד שאכלה בד"ו אין מצטרפין שבשנה שמעיד זה אינו מעיד בה זה ותחזור הקרקע והפירות:
3 לא מצא עדים אלא על ב' שנים צריך להחזיר הקרקע והפירות שאכל בין ששנים מעידים על השני שנים בין שעד אחד מעיד עליהם ומיהו פירות של שנה שלישית אין צריך להחזיר שאם נאמין לו שאכלם נצטרך להחזיקו בקרקע וכן אם הביא עד א' שאכלה ג' שנים מחזיר הקרקע ולא הפירות מהאי טעמא ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות.
4 בכל אלו ישבע המערער שלא מכר ולא נתן לו כלום ותחזור לו הקרקע וישבע המחזיק שאינו חייב לו כלום מהפירות שאכל ויפטור:
5 ג' אחים כל א' מעיד על שנה אחת ואחר עמו הוי עדות ועלתה לו חזקה:
6 כל המתחייב להחזיר הפירות שאכל אם לא היו ידועי' ואין בית דין יכולים לשער אותם כשכר הבתים שהוא ידוע אלא היו פירות שדה ואילן שאינם ידועים הואיל ואין כאן טענה ודאית ישלם מה שמודה בו ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם:
7 כל המחזיר קרקע מתחת ידו אם שכרו לאחרי' כשהיה מחזיק בו והיה השוכר קיים מוציאין ממנו השכר פעם שנית ונותנים לבעל הקרקע וחוזר השוכר ותובע לזה ששכר לו מקום שאינו שלו ונטל ממנו שכר:
פירוש הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט קמ״ה
1 ש"ך ס"ק ב' ולפי"ז אם טוען אכלתי רק שני שנים כז'. נ"ב י"ל דבטוען שאכל ג' שנים ליכא רגו דאפשר שמפני שרוצה בגופה של קרקע וצריך לאמתלא למה אין לו שטר זביני ע"כ בא בטענה זו שכבר אכל שלש שנים ולכך לא נזהר עוד בשמירת השטר. אבל כשהוא בעצמו אומר שלא אכל רק שני שנים שבדברים אלו אינו כמחזיק טענתו ותביעתו על גופה של קרקע שאין זה לו לאמתלא על אבידות השטר והוי כמילי דכדי שפיר יש לפוטרו על הפירות במגו שלא הי' אומר שאכל שני שנים. וע"כ צ"ל כן כשיטות המאו' שדבריו כאן כדברי הש"ע ולקמן בסי' קמ"ו סל"ח כתב שלכך אין מועיל מגו שם כיון שהעדים מכחישים אותו והוא מדברי הרא"ש בפ' חז"ה דין י"ט נשמעיניה דהיכא דאין עדים מכחישים מועיל מגו על הפירות אף היכא דהדרא ארעא. אבל בסמ"ע בסי' קמ"ו תפס לשון הרמב"ם וצ"ע על הש"ך:
2 שם ס"ק הנ"ל וכן משמע בתוס' כו'. נ"ב כוונתו על דברי התוס' במס' ב"ב דף קל"ג ע"א ד"ה לסוף אודי ליה לפי גירסת ר"ח שנראה לר"י עיקר כו' יעו"ש. אבל שם ע"ב בד"ה ואי טעין כו' וא"ת כו' במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי כו' יש סתירה לדין זה של הגהות הרא"ש: